חיוך הוא המרחק הקצר ביותר בין שני אנשים

החודש מלאו שבע שנים להסתלקותו של ויקטור בורגה, הפסנתרן המצחיק ביותר מבין הקומיקאים והקומיקאי המוזיקלי ביותר מבין הפסנתרנים. אני אומרת את זה בלי שמץ של זלזול. להפך – בורגה ניגן נפלא, והצחיק (אותי, ועוד אי אלו מאות אלפי בני אדם) עד כדי אובדן שליטה על הסוגרים. היה בו שילוב נהדר של חן, כישרון, תחכום ושטוטיזם כובש כל כך שקשה היה שלא להתאהב בו מצפייה או האזנה ראשונה.
 
ויקטור בורגה נולד בדנמרק בשנת 1909, במשפחה יהודית, תחת השם בורגה רוזנבאום. אביו היה כנר בתזמורת של קופנהאגן ("הוא ניגן שם 35 שנה. כשחזר הביתה לא זיהינו אותו") ואמו ניגנה בפסנתר. ילד הפלא החל לנגן בגיל שלוש ובגיל שמונה כבר הלחין יצירות והופיע בקונצרטים. הוא ניגן וניצח בתזמורות גדולות ונחשבות במולדתו, בגרמניה, בהולנד ומאוחר יותר גם בארצות הברית, לשם ברח ב – 1940 עם השתלטות הנאצים על אירופה. עוד לפני ההגירה, בורגה הצעיר העדיף לנגן פחות ולהצחיק יותר ולמרות היכולות הוירטואוזיות שלו, שילב בהופעותיו שפע בדיחות מוזיקליות וויזואליות, התעמר בקהל, בנגנים ובמלחינים ובאופן כללי נהנה לבטוש ולשסע את כל מה שהיה יקר לליבם של באי אולמות הקונצרטים.
 
האיש המצחיק הזה כבש די בקלות את אמריקה. הוא הופיע קודם ברדיו, ואחר כך בטלוויזיה בתוכנית משלו ולבסוף העלה מופע בברודווי והמשיך לנגן ולהצחיק בהומור הנון-סנסי שלו עד יום מותו, במשך כ – 75 שנה, שבהן לא ירד מעולם מהבמה. הוא אפילו ביקר בארץ, לפני כשלושים שנה והופיע בהיכל התרבות ורם עברון, נושא הלפיד של התרבות המעודנת, הביא מספר פעמים קליפים משלו בערוץ 1 וברדיו, לטובת הקהילה הקטנה והאדוקה של מעריצי בורגה.
 
לא לחינם כינו אותו The Great Dane , כינוי שנלקח משמו של הכלב הדני, אבל גם רמז לשיעור קומתו של בורגה. האיש נהג לפתוח כל הופעה בניגוב מדוקדק של הפסנתר והכיסא, להחליק מהכיסא ולקשור את עצמו בחוגרת בטיחות אגב נגינה, להעיף לכל עבר דפי תווים, לספר על בני משפחתו המשונים ("דוד שלי המציא הכלאה בין תפוח אדמה לספוג. הטעם היה מחריד, אבל אפשר היה לנגב המון רוטב"; "נולדתי בבית, את אימא שלי החישו לבית החולים רק אחרי שהיא ראתה אותי") לסלק מהבמה נגנים שזייפו ולהעמיד פנים שהוא יורה בהם למוות ולהיקבר לעין כל תחת ערימות של עלים, דפי נייר, נוצות ושאר חפצים שהיו נושרים מהתקרה במהלך הקונצרט. במופע חגיגי לרגל יום הולדתו ה – 80 שנערך בגני טיבולי בקופנהאגן, הוא ביצע ואריאציות משונות ל"יום הולדת שמח", שהצחיקו את התזמורת כך שאיש לא יכול היה לנגן, וחלילנית הפיקולו שעמדה לבצע סולו, עמדה שם רוטטת ומחרחרת ולא מצליחה לנשום.
 
לביוגרפיה שלו קראו "צחוק הוא המרחק הקצר ביותר בין שני אנשים". בורגה היה האיש שהמציא את "שפת האינפלציה" (הסברים מדויקים וגם סימולטור שיתרגם כל טקסט לשפה הזו תמצאו כאן. הוא גם ממציאו של הניקוד הפונטי (שלימים יובא ארצה על ידי שייקה אופיר) ובסרטון למעלה תראו אותו מדגים את העניין ביחד עם דין מרטין. קיים חשש סביר שאם תנסו לשתות תוך כדי צפייה, תגלו שאפכם מסוגל לרסס נוזלים למרחקים מרשימים.
 
לפני שבע שנים בדיוק, בגיל 91, אחרי 75 שנות קריירה, כשלוח ההופעות שלו עדיין כולל למעלה מחמישים קונצרטים בשנה, הוא חזר לביתו בקונטיקט מהופעה בדנמרק ומת בשנתו. באולם הקונצרטים הגדול של מעלה בטח שמח מאז מאוד.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ארז  On דצמבר 16, 2007 at 10:23 am

    החן, התמימות שובת הלב, התזמון, האלגנטיות. איזה איש מקסים.

  • דפנה  On דצמבר 16, 2007 at 7:05 pm

    ואני הרי חייבת לך תודה ענקית על ההיכרות עם ענקים כמו בורגה, האחים מרקס, מדלין קאהן ומי בכלל יודע מי עוד. בכלל, שלושת רבעי מהאנגלופיליה שלי ממושכנת על שמך.
    ואנגלופיליה היא כידוע מחלה קשה וחשוכת מרפא. ווף, ווף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: