למפלצות מין מבית אין רייטינג

 
אחת הסצנות הקלישאיות, אבל המתוקות ביותר, בקולנוע ובטלוויזיה היא זו שבה אבא/אימא נכנסים לחדרו של הילד, אחרי כיבוי אורות וקצת לפני החלומות המתוקים. "יש מתחת למיטה מפלצת" אומר הילד. אבא/אימא צוחקים. כמה מקסים. "אין מפלצת, חמודי", הם אומרים ומנשקים על המצח. לילה טוב.
 
האמת היא, כמובן, שיש שם מפלצת. בלא פחות מעשירית מהבתים בארץ, המפלצת היא אותו הורה עצמו, האח, הדוד, האב החורג, החבר הטוב של ההורים, בן המשפחה המוכר, שאונס או מתעלל מינית בילדים. המפלצת, האורבת להם בחשיכה – אבל גם באור יום, כחלק מחיי היומיום בבית – אינה מגיעה מהאינטרנט וגם לא מארץ זרה. כי האמת היא שהמקום הכי מסוכן לילדים הוא דווקא הבית, הבית שאמור היה להגן עליהם ולספק להם מקום בטוח.
 
סדרת הכתבות של דב גילהר בערוץ 10, "ילדות בסכנה" הייתה מרתקת. לא רק משום שבמופע כמו-קרקסי גילהר לקח על עצמו תפקיד של מחנך-מטיף-שוטר ואבי האומה גם יחד, אלא מפני מצטרפת למעגל של כתבות המופיעות בתקשורת אחת לפרק זמן קבוע, כמו תופעת טבע שאין ממנה מפלט. הכתבות האלה עוסקות בדברים חשובים. הן חושפות גברים שמחפשים ילדות קטנות כדי להגשים את הפנטזיות המיניות שלהם, הן חושפות מטפלות וגננות שמפגינות סדיזם נורא כלפי הילדים. אלא שהחשיפה הגדולה שהן מקבלות (פרומו, וטיזר, ופרומו נוסף, והפנייה נרגשת של קרייני החדשות) מסיטה את תשומת לב מהבעיה העמוקה הרבה יותר: אלפי מקרים של גילוי עריות המתרחשים בכל שכבות הציבור, כל השנה, ודנים אלפי ילדים (בנים ובנות) לחיים של כאב ומצוקה.
 
ההערכה כי אחת מעשר בנות (ובגיל צעיר מדובר במספרים דומים גם בקרב הבנים) היא נפגעת של גילוי עריות, היא ההערכה השמרנית. ישנן הערכות, המבוססות על מספר הפניות למרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית ולאגודה למען הילד, לפיהן אחת לשבע היא קורבן של גילוי עריות. כך או כך מדובר בתופעה מחרידה, שאינה פוסחת על עניים, עשירים, דתיים, חילוניים, אשכנזים או ספרדים, יהודים או ערבים, משכילים או בורים. על פי הדו"ח האחרון של איגוד מרכזי הסיוע, נוספו רק בשנה שעברה 1681 פניות של נפגעי גילוי עריות. מניתוח פניות אחרות, אגב – כאלה שדיווחו על אונס, אונס קבוצתי, הטרדה מינית, תקיפה ומעשה מגונה, למעלה ממחצית התרחשו בבית, אותו בית המוסיף להיות מקום לא בטוח לא רק לילדים אלא, בהמשך החיים, גם לנשים.
 
קל יותר לרתק את הצופים, ואת סדר היום של התקשורת, באמצעות כתבות מציצניות שבהן נצפים במלוא עליבותם גברים דוחים וגננות מטורפות – מאשר לספר לאותם צופים, שסביבם, בבנין בו הן מתגוררים, ברחוב שלהם, במקום העבודה שלהם, חיות מפלצות לא פחות נוראיות. קל יותר להראות  סרטונים ממצלמות נסתרות, להאשים את האינטרנט או לנזוף באימהות איומות שמעיזות לצאת לעבודה ומשאירות את הילדים עם מטפלת  – מאשר לומר בפשטות, שהמספרים המחרידים האלה (אחת מעשר!) מעידים על בעיה חברתית עמוקה. לא על חבורה מקרית של חולי נפש וסוטים שערוץ 10 והעוזרת הנאמנה שלו – משטרת ישראל – ימגרו עבורנו בשידור חי, אלא על התנהגות נפוצה להדהים (אחת מעשר!), שנובעת מתפישה כוחנית והתנהגות אלימה, ששורשיה בחברה עמוקים מאוד.
 
גילוי העריות היא תופעה שקשה הרבה יותר למגר. הדבר מצריך שינוי אינספור מסרים חברתיים המתקבלים ממקורות שונים, החל ממערכת החינוך וחוקי הדת והמסורת ועד לעולם האופנה, הצבא ותקציב הממשלה. הטיפול צריך להיות בהתאם – באמצעות הצבת הנושא על סדר היום הציבורי, ודיבור גלוי עליו בכל הזדמנות. אני יכולה לדמיין את ישיבת המערכת בתוכנית תחקירים, שבה מפיקים מפוהקים מנסים לחשוב על משהו סקסי, מסעיר, רייטינגי. גילוי עריות – מגפה חברתית שרוב קורבנותיה שותקים ומסתתרים – אולי אינו נושא כזה, אבל הגיע הזמן להתחיל לדבר עליו, ולא להפסיק.
 
***
המאמר פורסם באתר וי-נט, ואחרי הפרסום העירה לי  דורית אברמוביץ היקרה, שהסטטיסטיקה המוכרת לכל העוסקות בתחום, קובעת כי הנתונים נוראיים עוד יותר: אחת משש ילדות (ואחד משבעה ילדים) היא קורבן לגילוי עריות.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On דצמבר 27, 2007 at 12:37 pm

    ובעייתי עוד הרבה יותר.

    אבל אם מזכירים את דב גילהר (כמה יותר קל לי לברוח לנקודה הזו, כמה) לדעתי הוא עשה עוול גדול לכל נושא הפדופיליה בהתנהלות שלו אל מול הפדופילים וכמובן שהטעות מתחילה שם מהקונספציה של הפיתוי ועד לביצוע המביך עד לדמעות.

  • דפנה  On דצמבר 27, 2007 at 12:51 pm

    אכן, אסתי, זה היה מביך עד התפחמות. כשהוא הציג לכולם את השאלה 'האם צריך לתת לילדות אינטרנט? והן ענו שלא, במבט מושפל, חיכיתי שהצעד הבא יהיה המלצה של ערוץ 10 לקנות לכל הילדות רעלה

  • אסתי  On דצמבר 27, 2007 at 3:18 pm

    והבעיה העיקרית שהוא גרם לי להרגיש חמלה עזה למפלצות שישבו שם.
    ואני חוששת שלא רק אני נטיתי מייד לצד הפדופילים….
    נשק גדול הוא עשה לכל הקייס. בדיוק כמו מתלוננות השוא במקרה אדם שוב ורמי הויברגר ואחרים.

    מה שנקרא מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו.

  • ח ל י  On דצמבר 27, 2007 at 8:19 pm

    לי?
    לעולם, לא תהיה אמפטיה למי שמתעלל.
    משתמש לרעה, מנצל, אונס, חומס
    ומחריב נפש של ילד. או אשה.

    לעולם לא תהיה בי הבנה, אמפטיה, סליחה. לעולם.

    נ.ב. גם לא לעורכי הדין של עברייני מין.
    לעולם. –

    http://www.notes.co.il/chelli/39675.asp

  • דפנה  On דצמבר 27, 2007 at 8:31 pm

    עזבי אמפטיה. המאמר זה קיבל כל מיני תגובות מטורפות בוי-נט, פרצי זעם מטורפים של גברים שלא ידעו איך לפרוק את התסכול שלהם וטענו מצד אחד שהכל מזימה פמיניסטית כדי לקבל תקציבים נוספים (בחיי…) ומצד שני, שאם לא היינו פריג'ידיות כאלה, הם לא היו נאלצים לאנוס ילדים.מבהיל לחשוב שאלה האנשים שאנחנו פוגשות ברחוב, לא?

  • בן  On דצמבר 27, 2007 at 9:36 pm

    שאין כאן שום גורם שאפשר להצביע עליו כגורם המרכזי לתופעה המבחילה הזאת.

    ועד כמה שאנחנו יודעים, הגיוני שזה מתנהל מאחוריי דלתיה הסגורות של החברה האנושית כבר למעלה מארבעת אלפים שנה ואילו רק לאחרונה התחיל לצאת לאוויר העולם בזכות המודעות המתגברת.

    אחת לשש. זה נתון שאי אפשר להתעלם ממנו ואם הייתי חושב שלשים רעלה על כל נשות ישראל וחגורת צניעות על כל איברי היהודים היה עוזר, הייתי מצטרף לאיזה מפלגה ימנית קיצונית איסלאמית. אבל בגלל שגם אלו לא עוזרים, מה נשאר?

    חינוך? כל אב יודע בפנים שהוא רוצח לבת שלו את החיים וכל אם יודעת שהיא מוודאת הריגה בכך שהיא מעלימה עין. (אסור להיות תמימים, נשים, רואות הכל.)

    ענישה? הדימוי החברתי הוא העוגן המוסרי הכי חזק כיום בעולם, דת האגו, אם זה לא מרתיע פושעים ובייחוד את אותם סוטי מין, שום דבר אחר לא. בטח שלא איזה שביב סיכוי של היתפסות.

    לשדל את הילדים לדבר? חכמה שלאחר מעשה – הנזק הבלתי הפיך כבר נגרם.

    אז מה? אין מה לעשות. עולם דפוק.

  • חני  On דצמבר 28, 2007 at 10:15 pm

    כשהעלית את הנושא החשוב הזה. חשוב ביותר להתיר את קשר השתיקה ולעודד נשים וגברים שנפגעו לדבר ולספר.זה חלק חשוב בריפוי.
    ובן,במקרה של אבות ובנות הגורם המרכזי, לדעתי, הוא גברים דפוקים שלא התבגרו, שחושבים שהילדות שלהם הן הרכוש שלהן.

  • דפנה  On דצמבר 29, 2007 at 7:55 am

    כשמסתכלים בנתונים המחרידים על גילוי עריות ואלימות כלפי נשים, ילדים וילדות בתוך המשפחה -קשה לייחס את זה לכמה סוטים או חולי נפש. משהו מאוד לא בסדר בחברה, בנורמות שלנו, משהו מאפשר לזה להמשיך להתקיים. איזו גישה כוחנית רומסנית כלפי החיים, שבתוכה כל כך הרבה אנשים לומדים לראות באחרים כלים לשימושם ובכוח כלי להתנהלות העולם. תשובות? קטונתי. חינוך, בוודאי, אבל מה עוד?

  • חני  On דצמבר 29, 2007 at 10:22 am

    "גישה כוחנית רומסנית כלפי החיים, אנשים שרואים באחרים כלים לשימושם." לזה התכוונתי. אנשים שלא רואים את הזולת, וכמובן גם לא את צרכיו,חושבים שהוא נועד למלא את צרכיהם,ולא רק חושבים אלא גם עושים. ובטוח שזה שייך גם לניצולו של החלש. במקרה של גילוי עריות במשפחה- ניצולו של מי שתלוי בהם לצורך הישרדותו.
    יפה בעיניי שאת רואה את הבעייה כבעייה חברתית רחבה, ולא כסטייה פסיכולוגית פרטית, ואני מסכימה איתך שחברה שיש בה כל כך הרבה מקרים כאלה, ששותקת ועל ידי השתיקה מאפשרת את הישנותם,היא חברה חולה.לכן חשוב כל כך להעלות את הנושא ולהתייחס אליו.

  • טלי  On דצמבר 29, 2007 at 5:47 pm

    ואני מצליחה גם לראות את קווי הדמיון בין אלימות מינית נגד ילדים לבין אלימות בכלל נגד ילדים ולבין האלימות הגואה בחברה הישראלית באופן כללי ובינה לבין אנשים שמרגישים שילדיהם הם הרכוש שלהם.
    אני רואה את קווי הדמיון והמכנים המשותפים, ועדיין, זה לא אותו דבר.

    ועדיין, מי שאונס ילדים וילדות הוא סוטה, חולה, מעוות ומנוול. אני חוששת שדגש יתר על סטטיסטיקות כאלה עלול, חלילה, לעשות את ההיפך, ולתת לחלק מהאנשים את התחושה המעוותת שזאת נורמה, שכולם מתנהגים ככה ולכן יש בזה משהו "בסדר".

    אני ראיתי כתבה אחת מהסדרה המדוברת של דב גילהר וערוץ 10 וממש לא היתה בי שום טיפה של אמפטיה לסוטים שהיו שם (שאגב, הם אנשים מתועבים ומניאקים ללא ספק, אבל אני לא בטוחה עד כמה הם עבריינים, כי למרבה המזל, במקרה הזה, לא הספיקו ממש לעשות משהו).

    מה שכן הטריד אותי ואפילו מאוד הטריד היה הציטוטים המפורטים והמפורשים שהופיעו שם ממה שהם כתבו למי שחשבו שהיא ילדה בת 13,ציטוטים פורנוגראפיים שמופנים כלפי ילדה קטנה ושהופיעו במלואם בפריים טיים, והמחשבה שלא יכולתי להימלט ממנה על האנשים שמתגרים מהציטוטים האלה, והפחד שכמות המתגרים ה"שקטים", גדולה אפילו יותר מהסטטיסטיקות.

    ובכל מקרה, הפוסט שכתבת חשוב, נחוץ ומבורך, גם אם אין פתרונות בצידו.

  • מיכל  On דצמבר 29, 2007 at 10:02 pm

    גם בעניין הבעייתיות שבתיוג של פדופיליה כבעיה חברתית כולל סטטיסטיקות וכו', וגם בפרגון לפוסט הזה, הבאמת מבורך, בהתיחסותו לשכיחות הגבוהה של הזוועה הזו.

  • מיכל  On דצמבר 29, 2007 at 10:03 pm

    זו אמורה היתה להיות הכותרת לתגובתי שמעל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: