געגועיי לאמזונות האימתניות

הן ידעו כמה כוח צריך כדי להיות אישה

בסקר שהתפרסם לפני שבוע ב"לאישה" והקיף למעלה מ – 14 אלף נשים, אמרו 60% מהן שהן מרוצות מגופן. מאחר שהסקר כולו הוקדש לסקס, גם השאלות הנוגעות לדימוי גוף היו כולן קשורות למשיכה, מציאת חן בעיני בן/בת זוג פוטנציאליים, נינוחות בזמן משגל וגו'. מקרב 40% שלא היו מרוצות מהגוף שלהן, הרוב חשבו שהן "בסדר", עשרה אחוזים אמרו שהן לא אוהבות את גופן ו1.3% סולדות מגופן. סולדות. זאת המילה- ולא מפני שהגוף הזה לא מתפקד או מסב להן כאבים פיזיים בלתי נסבלים. סולדות – משום שהן משוכנעות שבמבט מבחוץ הוא יעורר באחרים גועל, דחייה, גיחוך, כל דבר פרט למשיכה.
 
נכון שזה עצוב? אני יודעת שרק מיעוט מקרב משתתפות הסקר בחרו בהגדרה הכול כך מצמררת, אבל מן הנתונים האחרים שנאספו באותה הזדמנות עולה כי רבות מאוד מאתנו חשות שלא בנוח עם גופן – תחושה שמחריפה עם הגיל, המצב הכלכלי, ההשכלה והמעמד המשפחתי.  אימהות יחידניות ואלמנות היו שתי הקטגוריות שבהן הפגינו נשים את היחס הכי שלילי לגופן, וגם מרחוק מאוד (נניח במבט מגלקסיה אחרת, וללא סיוע טלסקופ האבל) קל להבחין במוסכמות החברתיות הלופתות אותנו ומכריחות אותנו לכאוב.
 
לא חסרים, כנראה, גם גברים המתביישים בגופם ואינם מסוגלים, למשל, להסתובב בעירום גם בפרטיות ביתם. אבל נשים – אני חושדת (ידע אישי, עיתונאית מיפו, 500 שקל)  – מנהלות עם גופן מערכת יחסים מורכבת בהרבה ולרוב דיספונקציונלית לגמרי. בהקשר המיני מלמדים אותנו כמעט מרגע שאנחנו נולדות שזערוריות, פגיעות ותלותיות (תכונות שללא ספק היו מביאות אותנו בטבע להיטרף על ידי הירבוע הראשון שעל דרכו היינו נקרות) הן תכונות מקסימות ומעוררות תאווה; שסימני בשלותנו המינית: שער הגוף והערווה והווסת, אינם ממש מעוררי חשק ועדיף להדחיק ולהעלים אותם ככל שניתן; שכדי להיות נשים אמיתיות כדאי שנתפוס כמה שפחות מקום בעולם; שילדותיות היא הנשיות המעוררת תשוקה מכל ושגופנו, זה שיכול לספק לנו כל כך הרבה שמחה ותענוג, הוא בעצם צבר של בעיות וכשלים, ועל כן עלינו להיות עסוקות בהרעבה, מריטה, תלישה, צביעה, גילוח, ניפוח, מתיחה ואפילו הזרקת רעלים. ניקוי בקיטור, כזה שיסיר כל ניחוח מכל נקב וחלל בגוף, הוא כנראה רק שאלה של זמן. כל הגזרות האלה שאינספור גורמים ("משווקי כאב" קוראת להם חברתי גילי)  גוזרים עלינו ואנחנו מאמצות בחום, כחלק מההשתלבות הנאה שלנו במרחב, עומדות בניגוד גמור לכל הגיון אבולוציוני, מלבד אולי הפיכתנו ליצורים שלעולם לא יאיימו על היצורים האחרים, הפריכים והשבריריים, שאתם אנחנו אמורות להתרבות.
 
הפוסט הזה נולד (למעשה, בקע בעוז) מתוך דיון שהתנהל בבלוג הפופולארי של חברתי מיא, בקפה דה מרקר, ובהשראת הויכוח שהתפתח בבלוג המאוייר של דניאלה לונדון באותו אתר. ומאחר שאני שואפת לסיום אופטימי, הנה לכם קישור לאתר מצוין, אדיוס ברבי, המוקדש כולו לדימויי גוף ובו כתבות נפלאות כמו "שבע דרכים לאהוב את גופך".