אין להן (עדיין) עור של פיל


אורלאן, מסבירה פנים לציבור

כמה פעמים קמתן בבוקר, ומול המראה שבמקלחת ערכתן רשימה מנטלית של שינויים, שיפוצים ושיקום אדריכלי מקיף שהייתן מעניקות לפרצופכן ולגופכן לו רק היה לכן כסף, אומץ, זמן או כוח נפשי?

 לי זה קורה לעתים, כשהמראה אינה מכוסה אדים, והתאורה מאפשרת לי לראות כמה אני רחוקה מהמודלים הניבטים אלי ממודעות פרסומת, סדרות טלוויזיה ועיתוני נשים. לשמחתי, העצלות הטבעית שלי, והנינוחות שירשתי מאבותיי ואימותיי, משכיחות ממני את העניין רגע לאחר מכן ואני מתפנה לענייני דיומא.
 
מוניק ברגן, אומנית הולנדית, אינה מתמחה כמוני, בהדחקה ומחיקה. שאלת דימוי הגוף, הציפיות החברתיות, סטנדרטי היופי המקובלים והנכונות של נשים להשתנות על מנת לעמוד בכל אלה (ושל גברים להמשיך ולתבוע מהם את השינויים הללו) מעסיקות אותה מאוד. ברגן הציבה באינטרנט את תמונתה, חשופה מאוד, למעט ביקיני זעיר, ותקריב מפוכח מאוד של פניה  – וביקשה מגולשים להעביר ביקורת, כשהם מציעים לה מה לשנות, מה להוסיף, מה להוריד, איך לתקן ומה לשפץ על מנת להפוך לאישה האידיאלית שלהם. בעקבות כל הערה כזו, ברגן משנה את התמונות שלה, ומראה לגולשים איך נראית האישה החדשה שיצרו. לתיקונים, מסתבר, אין גבול ואין קצה. למרות שברגן החלה את המסע הזה כשהיא בלונדינית ורזה – דהיינו מתאימה בדיוק לדגם הנסיכה מהאגדות – היא נדרשה להאריך את שערה, לקצוץ את שערה ואז למתוח את עור הפנים, לשייף את עצמות הלחיים, להשטיח את הבטן (הזעירה ממילא), להרחיב את העיניים ולהצר את הירכיים, היו מי שכתבו לה שהם "אמריקאים טפשים", ואחרי הכביכול התנצלות הזו המשיכו לשרטט את אשת חלומותיהם, שמוכרחה, מסתבר, להסיר את הקמטים מהברכיים ומהקרסוליים, וגולש אחד אפילו ביקש ממנה לעשות משהו לתיקון כפות הרגליים שלה, שלטעמו הן מחודדות מדי ואולי אפשר לעגל ולרכך אותן איכשהו.
 
בהצהרת המבוא לאתר ברגן מסבירה שהיא מחפשת את המראה המושלם ורוצה שזה ייקבע בדרך דמוקרטית – באמצעות הצבעת הגולשים. בכך היא לא רק מגחיכה את מושגי היופי המקובלים, היא גם מפנה תשומת לב לפן מעניין מאוד של המושג "יופי".  מאחר שכל מבקר באתר שלה מתבקש להעיר הערות על סמך המודל האחרון, המתוקן, שעשרות אנשים כבר שינו לפניו, הקהל של ברגן נאלץ להתמודד עם מושגי יופי שלא תמיד נהירים לו, עם העדפות של אנשים מתרבויות שונות, ולתהות אגב כך, עד כמה הגדרות היופי שלנו הן תלויות תרבות, או כמו שברגן מבהירה: ככל שדימוי מסוים נראה לנו מוכר יותר, כך אנו נוטים לזהות אותו כיפה ולפיכך ככל שאנחנו נחשפים לדמות, ומזהים בה אלמנטים שקרובים אלינו כך היא תראה לנו יפה ומושכת יותר. ברגן מצטטת באתר שלה מחקרים סוציולוגיים, שגילו כי תמונות של בני אדם שנוצרו ממיזוג ממוחשב של דמויות רבות, דורגו על ידי צופים כיפות ומושכות מאוד, בעיקר משום שהכילו סממנים ותווי פנים מוכרים. האחר, השונה, נתפש – לדבריה – כמאיים ואפילו מסוכן. מה שאנחנו מכנים יפה, הוא לא רק מושא של תשוקה, הוא גם מה שאנחנו לומדים לזהות כלא מאיים. ולהפך – אנחנו נוטים להגדיר כמכוער את מה (ובעיקר את מי) שלא מוכר לנו, ולפחד ממנו. ממש לפחד.
 
ואם נדמה לכם שברגן גילתה תעוזה (ועור של פיל) כשהעמידה את עצמה כך לביקורת, שמעו מה עושה אורלאן. האומנית הצרפתייה הוותיקה ופורצת הגבולות הזו (שאף ביקרה בארץ לפני מספר שנים) עוסקת במה שהיא מכנה "אומנות הבשר" – Carnal Art. קריאת התגר שלה על מונחי עולם הדוגמנות ותעשיית היופי כוללת שימוש אינטנסיבי בניתוחים פלסטיים. אורלאן מתנתחת חדשות לבקרים, לא מתוך ניסיון לשחזר את נעוריה ולא על מנת ליישר קו עם מודלים מקובלים של נשיות, להפך – היא רותמת את הטכניקות החדישות ביותר שמציעות הרפואה ותעשיית הקוסמטיקה, על מנת לעורר שאלות על מעמדו של הגוף, מידת השעבוד שלנו לגנים שקיבלנו ("האם אנחנו צריכים להשתחוות בפני הגרת הגנים המקרית הזו?" היא שואלת) ההתמסרות, מצד שני, לתחזוקת הגוף והאופן שבו תביעות חברתיות מביאות אותנו לבצע בו שינויים שבמבט מרחוק נראים בלתי מתקבלים על הדעת.
 
אורלאן עוברת את ניתוחיה בהכרה מלאה – תחת הרדמה מקומית בלבד – בחדר ניתוח שמעוצב כך שישמש לה סטודיו (פאקו רבאן ואיסימיאקי היו שותפים בעיצוב בחלק מהמיצגים) והכול מתועד בווידיאו ומשודר בשידור חי ברשת ובמגוון מוזיאונים ברחבי תבל. כל ניתוח שלה מתוכנן בקפדנות, כמעין כוריאוגרפיה, מלווה במוזיקה וקריינות וגם ההליכים הרפואיים – החל מהקזת דם וכלה בחיתוך ותפירה – מבוצעים כך שיתאימו לאפקט האומנותי. התוצאה הסופית (בינתיים) היא שיש לה שפתיים לא סימטריות ומעיין זוג קרניים על המצח. שונה מאוד מרוב הנשים שתפגשו ברחוב, אבל מתאים מאוד למטרה שלה, שאותה היא מכנה "עיצוב דיוקן עצמי" ולעובדה שהיא רואה בגוף את כלי העבודה החשוב והמעניין ביותר.
 
אורלאן – שזה אינו שמה האמיתי – מוכנה להסגיר רק פרטים אישיים מעטים: היא בת 60, היא מלמדת אומנות באקדמיה Ecole des Beaux-Arts בדיז'ון, צרפת.  מעניין לקרוא את הטקסטים שבהם היא מלווה את עבודותיה – ובעיקר אלה העוסקים ביחס של הדת והפסיכואנליזה לגוף. בניגוד גמור להן, אורלאן אומרת "מלמדים אותנו שאנחנו צריכים לקבל את עצמנו, שהגוף שלנו קדוש ושהשמים ייפלו אם ניגע בו.אבל למה שנכנע כך לטבע? אלה מושגים פרימיטיביים. אנחנו חיים בתקופה טכנולוגית, ואנחנו יכולים להשתמש בה כדי לשנות את הטבע ולשלוט בו".
 
אורלאן, כמובן, רואה בעצמה פמניטסית, והניתוחים שלה (ואת זה קשה לזהות במוצר המוגמר) משעתקים שבע דמויות של נשים שציירו א
מנים מפורסמים במהלך הדורות ובהם המצח של מונה ליזה (דה וינצ'י) והסנטר של ונוס (בוטיצ'לי). "הרעיון אינו להיות יפה, אלא להוכיח שהאידיאל של היופי הנשי שיצרו גברים אינו ניתן להשגה, ושאם מנסים להגיע אליו, התוצאה מגוחכת ומזוויעה".

(התפרסם ב"לאישה" ומתפרסם שוב כאן, כהמשך לפוסט הקודם, ובעיקר לתגובות שהוא עורר)
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On ינואר 20, 2008 at 6:17 pm

    אבל אני חושבת שלא יתווכחו איתי אם אטען שהאורליאן הזאת מטורפת.. פשוט מטורפת.

    הסיפור של מוניק ברגן, לעומת זאת, הוא יפה, מאלף וגם די עצוב… משל מחוכם על המצב שכולנו נמצאות בו, בעצם (כי הרי כולנו חשופות כל יום להמון נסיונות לעצב אותנו מחדש…)

  • תיאו  On ינואר 20, 2008 at 6:20 pm

    אבל אנשים שפתחו דרכימחשבה חדשות נועזות ורחוקות מאוד מכפי שמקובל בזמנם ובסביבתם תמיד נחשבו מטורפים. היא מאתגרת את המחשבה, ומשלמת על זה מחיר גופני – כולנו לא מאתגרים ומשלמים מחיר נפשי גדול (ולפעמים גם גופני) האם זה פחות מטורף מצדנו?

  • בירנית לוינשטיין  On ינואר 20, 2008 at 6:53 pm

    פשוט קשה לי עם נשים שכמותה . אני לא מתחברת אילהן ולא זורמת עימן. משהו באקסטרוגאנצה שלהן .מעורר בי פחדים וחששות .
    ואורי בן זוגי אומר על כאלה :"כל נשות הרוח – למקום בטוח " לרב אני כועסת עליו ומעבירה אותו לסאלון ליומיים על אירה שובניסטית כזאת . אבל הפעם אולי הוא קצת צודק . וחוצמזה עברה לגור מולנו סוטלנה סורוצקין . ואורי מאד אוהב להישאר לאחרונה בסלון החשוך מאוחר ..
    ולמען האמת אני גם מודאגת וגם כועסת .ניראה לי שאצא לי לאורר את כרטיס האשראי שלו בקניון רמת אביב

  • בתיה  On ינואר 20, 2008 at 6:56 pm

    לפני כמה שנים היא הגיעה ארצה, עם הקרניים והכל, ונתנה הרצאה לתלמידי אומנות בבצלאל.
    בהתחלה חשבנו שהיא מטורפת, כמו שכתבה פה מירי,אבל אז שמענו מה יש לה לומר. היא כל כך חכמה ומנומקת שתענוג להקשיב, וכלונו התרגשנו ולא הפסקנו לדבר עליה חודשים אחרי הביקור.
    כדאי להיכנס לאתר שלה ולקרוא שם את המניפסט.

  • טלי  On ינואר 20, 2008 at 7:14 pm

    מצטערת,אבל לטעמי שני הרעיונות האלה לגמרי מעוותים. ברור שאורלאן, שפוגעת בגופה בפועל מעוותת יותר מזו שעושה את זה רק בכאילו, אבל אצל שתיהן, צר לי- אני לא מצליחה לראות אמנות או הצהרות חברתיות נועזות, אלא תסביכים קשים, שנאה עצמית עצומה, ביטול עצמי ובעיקר משהו שקשה להגדירו אבל הוא ממש חולה (לטעמי כמובן).

  • מיכל  On ינואר 20, 2008 at 7:28 pm

    לטלי – בתגובות: את באמת חושבת שנשים "רגילות" פוגעות בגוף שלהן רק בכאילו?
    אורלין מעצבת אותו לפי תוכנית של עצמה ולא של חברות קוסמטיקה ואופנאים ושל תעשיית הדיאטות ולכן היא נחשבת בעיניך "מעוותת". בעצם היא לא עושה דברים שונים כל כך ממה שהרבה נשים עושות ונחשב "אופנתי" או גרוע מזה, "מטופח" – מרעיבות את עצמן, חונקות את גופן , מעקמות את עמוד השדרה בהליכה על עקבים מזעזעים שהורסים את הגב והרגליים, מזריקות רעל (בוטוקס), כדי לקבל הבעת פנים צעירה יותר, משתילות חתיכות סיליקון או שקי תמיסה של מלח בשדיים כדי למצוא חן או להתאים לגודל רצוי. זה לא מצלצל לך דומה עד כאב?

  • מיכל  On ינואר 20, 2008 at 9:27 pm

    הנושא מרתק.
    קשה לי להתיחס לזה באופן קר ומנותק ואנליטי, מבלי לחוש זעזוע מסויים מהאמצעים
    שנבחרו להשגת המטרה.
    אבל כן, אפשר לראות הצהרה חברתית נועזת, דוקא ותוך שימוש בזעזוע. מן הסתם יש כאן ביקורת נוקבת על כל נושא הניתוחים הפלסטיים והפגיעה בגוף לשם אידיאל יופי כלשהו. אני רק מנסה לחשוב אם אשה שמתכננת הגדלת חזה למשל, ותיחשף אל החומר של האומניות הללו, תחליט שבעצם לא. החינוך הזה, שטבוע בחלק מהאנשים, ומאפשר לאנשים לשנות את גופם המקורי, שאיתו נודלו וגדלו והוא חלק מזהותם, לא יכול להשתנות בין יום.
    ומעבר לכל, אלו עבודות מאוד עצובות בעיני. גם בגלל כל מה שכתבתי, וגם בגלל מה שכתבת את, טלי. ובגלל מה שזה בעצם. זה הכל אותו הדבר. הכל סב סביב תחום אחד: דיכוי הזולת ע"י קריטריונים מטופשים.

    ודפנה – תודה רבה על הפוסט!

  • טלי  On ינואר 20, 2008 at 9:42 pm

    אני בהחלט חושבת שאצל נשים שמזריקות בוטוקס יש משהו מעוות וגם אצל כאלה שמתמכרות לעוד ועוד ניתוחים פלסטיים כי הן מאמינות שזה יעשה אותן יותר יפות או משהו כזה.

    אבל כשאשה פוגעת בגופה כי היא מתנגדת לזה שנשים פוגעות בגופן, איכשהו, זה יותר מזעזע אותי מאשה שפוגעת בגופה כי היא מאמינה שהיא עושה את זה למען עצמה.

    שימי לב, לא אמרתי שזאת שמתנתחת בעקבות הנורמות החברתיות לא מזעזעת אותי, אבל פחות מזו שהופכת את גופה הפרטי ללוח מודעות ציבורי.

  • בועז  On ינואר 20, 2008 at 10:13 pm

    אורליאן מטורפת.

    גם הזרקת בוטוקס היא ענין מעוות.

    התעמלות, תזונה טובה, אורגנית ונכונה, מסאז', ספר טוב, מוזיקה, רוגע, ג'קוזי – לא חסרים אמצעים טבעיים לתחזוקה נאה וטובה של הגוף.

  • בועז  On ינואר 20, 2008 at 10:18 pm

    את כותבת על מוניק : "סטנדרטי היופי המקובלים והנכונות של נשים להשתנות על מנת לעמוד בכל אלה (ושל גברים להמשיך ולתבוע מהם את השינויים הללו)…"

    הבעיה היא לא הגברים. רדו מזה.

    הבעיה היא שנשים מנסות לעמוד בסטנדרטים של נשים אחרות. שוב ושוב נשים מנסות להפיל את התיק הזה על הגברים, אבל העובדות בשטח הן לא בדיוק כך.

    בעיני 80% ואפילו 90% מהגברים בעולם, מוניק הזאת נראית שיא היופי והמיניות.

    המיצג שלה מעיד על כך שאין יופי אבסולוטי, זה הכל.

  • מירי  On ינואר 20, 2008 at 11:51 pm

    אורלאן היא גאון
    אנשים כמוה מעשירים את העולם בסימני שאלה היא קוראת תגר על הנורמה ומבחינה זו היא אכן לא נורמלית. אבל אין אמנות גדולה בנורמלי, מעולם לא הייתה.

  • טלי  On ינואר 20, 2008 at 11:55 pm

    קראתי שוב, והבנתי שבפעם הראשונה כנראה לא הבנת אותי…

    כשכתבתי על אישה שפוגעת בגוף שלה "רק בכאילו", לא התכוונתי לאישה שמתנתחת, אלא לדוגמא הראשונה שדפנה נתנה של האישה שמאפשרת לציבור הרחב לפגוע בגופה באינטרנט, וירטואלית, בכאילו… גם זה, למרות שאין שם שום פעולות כירורגיות על גוף ממשי, מעוות בעיניי.

    אבל ברור שפעולות כירורגיות מעוותות הרבה יותר.

  • דפנה לוי  On ינואר 21, 2008 at 12:15 am

    לבועז ולאחרים –
    כשאני מדברת על גברים, אני לא מדברת בהכרח על מפגש אחד על אחד של גבר-אישה.אני מדברת על התעשייה (אופנה, קוסמטיקה, דיאטות, כירורגיה פלסטית אינספור עזרים ורווחים כלכליים כאלה ואחרים שמרוויחים מי שמשכנעים אחרים לא לאהוב את עצמם כמו שהם)
    על הכלכלה שמאחורי זה.
    ומה לעשות, רוב הכסף והכוח בתחום זה, כמו במרבית התחומים בעולם, עדיין נמצא בידי גברים.

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 21, 2008 at 12:29 am

    מבטיחה לחזור מחר במלוא עֵזוּזִי/

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 21, 2008 at 8:04 am

    לפחות 10 נשים שאני מכירה,שעשו את מה שעשתה אורלאן (הקרניין יצאו להן ספונטאנית ובמקומות מוזרים, בגלל נדידה לא מבוקרת של סיליקון מוזרק), בלי ליצור תוך כדי כך הצהרה, מניפסט פמיניסטי או אחר.
    כך שהמחאה האומנותית שלה רלוונטית לכולנו (הייתי חודש בגבס כדי להוריד 3 מ"מ של עצם לא נאה דיה מכף רגלי השמאלית…ואפילו סרט לא עשיתי מזה).
    בקיצור, כל אלו שמסתכלות עליה כמו על משוגעת אקסצנטרית וחריגה: בנות, אורלאן היא כולנו!!!

  • דפנה לוי  On ינואר 21, 2008 at 8:47 am

    אחרי שדובר פה בעד ונגד, כבר דמיינתי את אותן נשים גלוחות – או גרוע מזה – כאלה שניכשו את שער ערוותן בלייזר ללא שוב, מורטות בצער את השיער שאולי נותר להן (בנחיריים? זה מתחיל שם בשלב מסוים, לא?) אל מול התאווה שהפגינו גברים למראה הטבעי. אז הנה, יש גם פיאות לערווה. אם תגגלו תמצאו בלי סוף דוגמאות, והנה כתבה קצרה על הנושא
    http://tinyurl.com/25hcsu

  • אסתי  On ינואר 21, 2008 at 9:39 am

    ואני אומרת את זה מהמקום של זו שכל הזמן רק עסוקה בנסיונות לשיפוץ עצמי, מכוני כושר וכו'
    חייבת לחזור ולקרוא את הדברים מאוחר יותר. אולי אחרי איזו ריצה קצרה על ההליכון שתכניס אותי חזרה לפרופורציות.

  • ארז  On ינואר 21, 2008 at 10:42 am

    לי יש בעיות משלי.

  • ארז  On ינואר 22, 2008 at 12:22 am

    הכרתי מישהי מדהימה, אבל איכשהו קרה שסיפרתי לה שיש לי רגל תותבת.Gusset.

  • אנטון (טוני) פראנק  On ינואר 27, 2008 at 9:39 pm

    כן באמת סקס זה חשוב ומשונה .
    למשל אצלנו בעיר בה נולדתי פלאום לוך שבשלזיה עליונה . היה איש צעיר. שמתי היה עושה אהבה עם חברה שלו ואח"כ גם עם אישה שלו הוא כל הזמן חשב ששלושה אנשים עושים לה את זה באותו זמן סימוטני ממש איתו והוא אף היה לו שלמות לאנשים הדימיוניים הזה . אלמר , דומיניק וטומי . וככה כולנו ידענו שהוא אף פעם לא יהיה בודד..וביחוד אהבו אותו האחיות גוסטי לולי ופימפו שהיו מאד בודדות בבית הקטן שלהן ברחוב גלאצע .
    וחוץ מזה הגב' לוי כותבת מאד יפה וגם מצחיק

  • גיזלה הירש  On ינואר 28, 2008 at 12:15 am

    גם אצלו בעיר שלנו , דורוהי ברומניה. היה אמונה שאסור לעשות סקס ליד פורטרצות. והי סיפור על אנוצה ואסילסקו .והקאווליר שלה אאורל קובאליו. שעשו אבה ליד הפררטצה הטורקית השינה שבעיר . התחתנו והכל בסדר . רק שלאחרי 9 חודשים נולד פיליפקה שהיה ממש סטרוגוי קטן הוא יצא מבטן של אימא שלו כשהוא ..נעול במגפנים ועים שיניים . וככה בשיניים שלו נשח בחבל הטבור . רץ לחצר ויצא דוהר על החזיר הג'ינג'י של סורין המשוגגע . חזיר מהש שהכומר סורין טקאץ' קרא לו "חזיר האש"
    ומאז לא ראו אותם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: