האיש שהיה אישה משוחררת

יש לי חברה שנוהגת לומר (במה שנראה כעצב תהומי) שיש בעולם הזה גברים שמבינים נשים- אלא שכרגע הוא נופש בניו זילנד. והאמת היא, שהיא כמעט צודקת – יש גבר אחד כזה, והוא באוסטרליה. לא ברור אם הוא נופש, כי באתר הבית שלו תלויה בימים אלה מודעה המבטלת את סיבוב ההופעות שהיה מתוכנן לו בארה"ב ובקנדה ומאחר שמדובר בגבר לא צעיר, בן 74, אני מקווה בכל לבי שמדובר בתוכניות מסעירות יותר שגדשו לפתע את יומנו

 
 

הגבר האמור, שבילה את חמישים ומשהו השנים האחרונות בלהיות אחת הנשים המשוחררות והמוחצנות ביותר שידעה הזירה הציבורית, הוא בארי המפריז. הוא קיבל תואר אבירות ממלכת אנגליה, למד משפטים, פילוסופיה ותולדות האומנות, התפרסם לראשונה כאמן דאדא ומוזיקאי אקספירמנטלי, העניק את קולו לדמותו של כריש בסרט "מוצאים את נמו", נישא (והתגרש) ארבע פעמים – אבל את עיקר תהילתו גרף כ"דיים עדנה", אחת הנשים השנונות, חסרות המעצורים, גסות הרוח (אך המתוחכמות מאוד) והמענגות שהופיעו על הבמה והמרקע.
 
המפריז נולד במלבורן, במשפחה שהתפרנסה מעסקי בנייה והקדישה- כך הוא מציין בביוגרפיה שלו – אך מעט זמן לילד הקטן, היצירתי ורב הדמיון. הוא מצדו גילה עניין רב בתלבושות ובתחפושות, קרא בלי סוף ולימים פרץ אל הבמות בדמות הבדיונית הראשונה שלו "ד"ר אהרון אזימוט", אמן דאדא לבוש גלימה שחורה ועוטה מסיכה. עיקר המופעים שלו התרחשו ברחובות, ברכבת ובמקומות ציבוריים ונועדו לטלטל את הציבור האוסטרלי משלוותו. פעם אחת עלה לטיסה כשבאמתחתו שקית ובה מרק סמיך, לרוקן אותה לשקית ההקאה ולהעמיד פנים במהלך כל הטיסה שהוא מקיא בקולי קולות ולאחר מכן אוכל לתאבון את תוכן השקית, לחרדת הנוסעים והצוות. בפעם אחרת החביא ארוחת גורמה וכוס שמפניה בפח זבל ברחוב, וכשהיו בסביבה די אנשי עסקים בחליפות, שלף אותה משם ואכל בתאוותנות.
 

    

העולם שייך לעדנות

את דיים עדנה, או בשמה המלא דיים עדנה אברג' ("ממוצעת") חשף לראשונה בראשית שנות החמישים בהופעה באוניברסיטת מלבורן. היא הייתה אחת מסדרה של דמויות נהדרות (שכללה בין השאר את נספח התרבות האוסטרלי סיר לז פטרסון, בעל האיבר הענק, השיניים הבולטות והנטייה לירוק על הקהל כשהוא מדבר; לאנס בויל, מנהיג פועלים חלקלק; מורי אוקונור,  סוחר אומנות נוירוטי ואוואן סטיל, איש עסקים שירד מנכסיו) אך עד מהרה דרשה, וקיבלה, תוכנית וחיים משלה.
 
בניגוד למופעי דראג אחרים (ספורים בלבד) שיצא לי לראות, המפריז לא הסתפק בשחזור מגוחך של דמות הפאם פטאל. האיפור הכבד, השמלות הצמודות והנוצצות,המשקפיים הגרנדיוזיים – אלה היו עבורו שריון מאחוריו יכול היה לנהל קרבות אכזריים מול הקיבעונות במוחותיהם של צופיו. עדנה – יברך האל את נשמתה העדינה – הייתה מסוגלת לומר כל דבר ולאתגר כל דעה קדומה- מבלי שאיש מן המרואיינים או מהקהל יעז להתווכח. עדנה, אגב, הקפידה להכחיש בתוקף כי היא עצמה אינה אלא דמות והתייחסה להמפריז כאל המנהל האומנותי שלה. לא רק זה. היא גם טענה בלהט שגברים המתלבשים בבגדי נשים אינם אלא סוטים מגעילים.
 
עדנה היקרה היא תופעה תרבותית מעניינת במיוחד. אם בדורות שקדמו לה נאלצו נשים לפרסם את דעותיהן ויצירותיהן בשמות גבריים בדויים ולהתחפש לגברים על מנת לזכות בהשכלה או במינוי ציבורי – עדנה השתמשה בנשיותה על מנת לקלף צביעויות ולתבוע לעצמה מקום במרכז תשומת הלב. הנשיות הזו התמצתה אמנם בשיער סגול וקול צווחני, וארסנל מפואר של דעות לא תקינות פוליטית, אבל אלה הביאו לה מה שנשים רבות, לוחמניות ודעתניות, לא זכו לקבל לאורך הדורות: הכרה ציבורית (במלבורן נקרא על שמה רחוב) ובעיקר הקשבה. היא הופיעה בכל תוכנית אירוח אפשרית ברחבי העולם, עלתה על הבמה מאות פעמים, הטיחה אלפי גלדיולות בקהל (כך היא מסיימת את המופע שלה, אופוסומים יקרים שלי), ראיינה את כל המי ומי, גנבה את ההצגה ב"אלי מקביל", כתבה טור עצות ב"וניטי פייר",  ואך בשנה שעברה החלה לשדר שידורים חיים מאתר המרחצאות שלה, בו התאחרו סלבריטאים לשיחה על הא ודא. המפריז, אגב, כתב באותן שנים שני רומאנים וכעשרה ספרים שעסקו בתולדות התיאטרון. הוא לא זכה לקמצוץ מתשומת הלב לה זכתה עדנה. ובצדק. אחרי הכול – זה היה קצת יומרני מצדו לחשוב שאחרי שגילה לעולם את הפן הנשי שלו, יהיה לו משהו משובח מזה להציע.
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • חנה בית הלחמי  On פברואר 2, 2008 at 10:35 pm

    שנים צפיתי בה באדיקות בטלויזיה הבריטית (בשנות שהותי בחו"ל). היא היתה "סוכנת חיברות" אחת מיני רבות, שהבטלויזיה שלא היתה כאן אז ושמצאתי באירופה, הביאה אל חיי. לימדה אותי שהאופקים ניתנים להרחבה. מד-אי-מה.
    לגבי הגבר ההוא מאוסטרליה, העלתי משהו חביב לבלוג שלי אמש: http://cafe.themarker.com/view.php?t=307148

  • יורם  On פברואר 2, 2008 at 10:42 pm

    תמיד חשבתי שהוא מבריק. אני אוהב את העובדה שהפך את עצמו ליצירת אמנות או יותר נכון שחצב מתוך עצמו דמות שהיא היצירה שלו, ונתן לה חיים. יש לכך דוגמאות נוספות בספרות ובכלל, ואני חושב שזה לזכותם של האנגלים שהם מסוגלים לנהל דיאלוג עם דבר כזה. חוץ מזה, אכן כמו שאמרת, לא כל "הפיכה לאישה" היא עניין של מין ומיניות וכו', אלא אכן, כמו בספרות, זו יכולה להיות כניסה לעולם אחר כדי לדבר עליו ועל העולם שממנו יצאת. עד 120. מעורר קנאה.

  • מריו  On פברואר 3, 2008 at 5:23 am

    לפתוח את הפה שלהן באותה חופשיות שעדנה פתחה, אבל לא מעזות

  • איתמר  On פברואר 3, 2008 at 7:48 am

    ממש נהניתי לקרוא. כרגיל.

  • זלמן בינדר  On פברואר 3, 2008 at 8:32 am

    סתם חקיין

  • קלרה סוריאנו  On פברואר 3, 2008 at 12:59 pm

    אוי נזכרתי שגם אצלנו בדורוהוי כשהייתי ילדה קטנה ברומאניה . היה אחד כזה .מארצ'ל סוסו מיכאלסקו . שכל הכפר ידע שהוא איש אבל הוא היה מלביש את עצמו בסרפאן ומתפחת לראש אדומה עם נקודות שחורות והולך עם סל כביסה עם כל המכבסות הצעירות לכבס בנהר שלנו . וכולם קראו לו מארינצ'יקה למה היה קטן קוקטי עם לחיים ורוד כמו תפוחים הכי טובים שהיו מביאים מפלוישטי.

  • דפנה לוי  On פברואר 3, 2008 at 1:21 pm

    אומרים שבכל עדה ובכל תרבות נדרשו גברים, שלא קיבלו לגיטימציה להפגין את הפן הסנטימנטלי או כל סממן של רכות – להתחפש בבגדי נשים, ותחת מעטה של צהלות ופיזוזים לתרגל קצת איכויות של תקשורת עם בני אדם אחרים.

    האם את סבורה שמאותה סיבה המציאו בתרבות המערבית את הגלימות שבהן נוהגים שופטים להתהדר ?
    כשהם יושבים על הכס וחורצים גורלות, האם הם לא נדרשים להיות חכמים כאישה ורגישים כילדה?

  • קלרה סוריאנו  On פברואר 3, 2008 at 1:49 pm

    לא חושבת שהגב' לוי צודקת כי הגלימה (העבאיה והקומבאז) והמכנס הטורקי מה קוראים אותו שארוואל באו מאותו איזור חם
    מהמזרח התיכון , אזיה ואפריק גם כן . וכל הסיבה מהאבולוציה של עיצוב שלהם הוא לעשות קירור ולתת אויר שמה בטסטיקלס של גברים שלא יזיע שם יותר מדי ויעשה להם שמה כל מיני קונצים מה קוראים להם אגזמות , גריפות ומחלת קטר . שכולם ביחד עושה עוקץ , מגרד , אדום וככה לא כל כך נעים שמה .
    ואני לא חושבת שיש לזה קשר למה שהגב' לוי כתבה בתשובה לי.

  • יואל בן חורש (ולדמן)  On פברואר 3, 2008 at 9:15 pm

    זה מכבר ולא מאתמול אני עוקב בעניין משועשע ודולה מלא חפניים נחת . מהנושאים ומהכתיבה הנבונה ,הבהירה , הקולחת מלאת חוש הומור ואהבת אדם של הכותבת . אקדים מעט מאוחר למוקדם אומר לה "תחזקנה ידיך ויישר כוח " תמשיכי !!
    אשר לנושא . שוחחתי עם כמה מחברי לבית האבות הקיבוצי במזרע . ודב פינקלמן איש חולתה סיפר כי בשעתו כשהוא היה בהכשרה בדגניה (במסגרת גרעין "יסעור"-) . הי במשק יקה תמהוני מבוגרי הבלאו וייס בשם ארנסט מאייר
    ג'ינג'י כמעט לבקן שהיה פוסע בשבילי המשק לבוש קומבניזון ארוך ושחור ומגבעת קש רחבת תיתורת ושושנה בקצה – על מנת להגן על עורו מקרינת החמה לשיטתו .ולא משום טעמים נשיים נסתרים

  • דפנה לוי  On פברואר 3, 2008 at 9:22 pm

    תודה על המילים הטובות
    בינינו – מה זה חשוב מאיזו סיבה מוצאים גברים דרך להתלבש בגלימות, שמלות ואבזרים נשיים? העיקר שמחת החיים, לא?

  • נעמי  On פברואר 3, 2008 at 9:48 pm

    קראתי את מה שכתבת על דיים עדנה
    אני לא ראיתי הרבה מההופעות בטלויזיה
    כך שאיני זוכרת משהו בולט במיוחד

    אני חושבת גם שאילו היו משדרים כיום
    את הקטעים – לא היתה לזה משמעות כה
    גדולה והדבר לא היה רלוונטי כמו בתקופה ההיא
    מה לעשות שהעולם משתנה

    אין לי ספק שמגיע לו תואר האצולה שקיבל
    ומה שכן זכור לי שהיה שחקן ג ד ו ל

    נעמי

  • אסתי  On פברואר 3, 2008 at 10:50 pm

    על הפוסט המלבב ומהענג והמזכיר נשכחות הזה.
    ורק רציתי להוסיף משהו קטן.
    הגדולה של דיים עדנה היא בעובדה שהשימוש שלה בדמות היה לצורך העברת אג'נדה מסודרת וברורה עם אמירה חברתית חד משמעית
    וזה בניגוד לכל הדמויות האחרות שבאו בעקבותיה אצלן המדיה היתה המסר או עצם החיקוי של אשה הוא הוא המטרה ולא האמצעי.

  • ק. רטופל  On פברואר 4, 2008 at 12:00 pm

    האם דיים עדנה היא לא ההוכחה, שאנו הנשים רק צריכות להיות מספיק וולגריות ובעלות לוק של חנות צעצועים כדי שיקשיבו לאג'נדה שלנו. זה באמת כל כך קשה? לא רוצים פיות, רוצים עוד עדנות.
    ומילה לדפנה, כרגיל נהניתי לקרוא.

  • אניטה לוי  On פברואר 4, 2008 at 8:58 pm

    וואו איזה נוסטלגיה
    כרגיל בכתבות שלך אין מילה מיותרת נזכרתי בהופעות של דיים עדנה שראיתי,לצערי רק בטלויזיה אך גם כך היא היתה (הוא היה ) מדהימה
    תמשיכי לכתוב – ואני אמשיך להיות גאה
    אמא

  • דפנה לוי  On פברואר 6, 2008 at 8:03 pm

    אחרי שבארי המפריז פרץ את כל הגבולות, היה לו ממשיך לא פחות מכובד. בסוף שנות השבעים נולדה לילי סאבג' (פראית) מסוג הנשים שכל מראיין בטלויזיה הבריטית רצה, ואחר כך התחרט, מחמת ההסמקה והיעדר הגבולות.
    שווה לראות

    פול אוגריידי, האיש שמאחורי לילי סאבג', עדיין מגיש תוכנית ראיונות בערוץ 4 הבריטי המכובד, אבל בלי האיפור, השמלות והפיגורה, הוא מתון עד שיעמום

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: