להרוג פורץ ולנוח

 

עושה לי את היום

 

התמונה הראשונה העולה בדמיוני למקרא הצעת החוק המכונה "חוק דרומי" היא קלוז-אפ של קלינט איסטווד. אם לאיסטווד היה מישהו פורץ הביתה, או גרוע מזה – לחווה, הוא לא היה מצלצל למשטרה. הוא היה שותק, או לכל היותר מסנן "בוא, תעשה לי את היום", מכוון את הרובה בקור רוח ויורה. מי לא רוצה להיות קלינט איסטווד, ומי לא רוצה גבר כזה, עם זיפים ורובה דו קני,לצדה?
 
יכול להיות שאותה תחושה רומנטית מסעירה היא שמניעה את הלובי הקולני שיזם את התיקון לחוק, המציע כי במידה שבעל רכוש יפגע פגיעה כלשהי בפורץ ומסיג גבול, לא תחול עליו כל אחריות פלילית. סביר יותר להניח שאוזלת היד של המשטרה, שהביאה את חוואי הנגב ובעלי רכוש אחרים בכל רחבי הארץ להרגיש שרכושם הוא הפקר, היא שעומדת מאחורי היוזמה. ואולי יותר מזה – האמונה העמוקה בזכות הקניין, והתחושה שאם מישהו מעז להפר זכות זאת, מן הראוי שיוענש. ואם הרשויות אינן עושות זאת, למה לא לאפשר זאת לאזרחים?
 
התחושה הזו, שהמשטרה אינה מצליחה להגן עלינו האזרחים מפני אחרים החומסים את רכושנו ופוגעים בנו בצורות רבות, משותפת – אני משערת – לרובים, ומן הסתם מלווה בתסכול עמוק. אבל מהירות השיא שבה תורגם התסכול הזה להצעת חוק שבתוך שנה כבר אושרה בהליך ראשוני בכנסת, מעוררת תהיות. תהיות על סולם הערכים של החברה החמדנית שבה אנו חיים, שבה פגיעה ברכוש מזעזעת את הציבור, ובעיקר את נבחריו, יותר מפגיעה בנפש וזכות הקניין זוכה למגנים קולניים ונמרצים יותר מכפי שאי פעם זכתה הזכות לחיים.
 
שנה בלבד חלפה מאז הועמד לדין שי דרומי באשמת הריגה של צעיר בדואי שפרץ לחוותו, ועד שהתכנס בית המחוקקים לדיון על התיקון מרחיק הלכת הזה לחוק. עשרים, שלושים וארבעים שנה חלפו מאז המקרים הראשונים שבהם אישה שבעלה התעלל בה שלפה סכין ודקרה אותו למוות, ועד התיקון לחוק שבזכותו אישה כזו תואשם היום בהריגה, ולא ברצח, וגם אז היה תהיה צפויה לעד 20 שנות מאסר. שנה אחת נדרשה כדי שעדה של פוליטיקאים, לוביסטים ואנשי תקשורת יתרגמו את הזעזוע המצמרר שהם חשים נוכח פגיעה ברכושם, בפרנסתם, שוד וגזל להצעה מרחיקת לכת, שתאפשר לכל בעל רכוש להוציא להורג גנבים. עשרות שנים חולפות במקומותינו, ונשים, ילדים, קשישים, עובדים זרים ואחרים, המשתייכים לקבוצות המוחלשות באוכלוסייה לא זוכים לאותה אמפטיה, וגם לא לאותה תכליתיות. כשהם יתקוממו וינסו, חלילה, להגן על חייהם החוק לא יחייך אליהם בהבנה.
 
זכות הקניין מופיעה כבר במסמכים היסטוריים נושנים וחשובים – הצהרת העצמאות האמריקאית, למשל או הצהרת זכויות האדם של האו"ם – ובכל זאת, נדרשת מידה לא קטנה של ציניות כדי להעדיף אותה על הזכות לחיים, זכות טבעית ובסיסית ממנה. במקרה הנוכחי נעשה שימוש כפול בציניות הזו: גם כשהחוק המוצע מאפשר, למעשה, לבעלי רכוש להוציא להורג פורצים וגנבים, וגם כשחוקים-אחים לו, אינם מאפשרים זכות דומה למי שנפגע אנושות לא ברכושו אלא בגופו ובנפשו. למי שלא נכסיו נפרצים אלא גבולותיו הפיזיים, מי שלא הכבשים שהוא מגדל נחמסות אלא זהותו ותחושת הערך העצמי שלו.
 
אם יתקבל התיקון המוצע לחוק הוא ייצור מציאות שבה יוצעו מרב ההבנה והאמפטיה למי שעשו מעשה משום שחששו שטלוויזיית הפלזמה שלהם בסכנה, אך לא למי שעשו את אותו מעשה, כדי לסלק מחייהם את מי שאיים, הכה, התעלל או אנס אותם. ציניות, אמרתי? יותר כמו אוטם שריר הלב.
 

(המאמר פורסם היום באתר וי-נט)

 

נ.ב. ובמעבר חד – תודה לאיתמר היקר שבהמשך לפוסט קודם-קודם שלי על דיים עדנה, עדכן אותי היום שהחברה הנאמנה שלה, מאדג' אלסופ הלכה לעולמה היום והיא בת 100. תהא נישמתה וגו'

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מריו  On פברואר 20, 2008 at 12:41 pm

    במערב הפרוע תלו גנבי סוסים, פה הכניסו למאתיים שנה לכלא את האופנובק שגנב כסף ולא אנס נשים (אחרת היה מקבל חצי שנה על תנאי) ועכשיו חוק דרומי שנועד לאפשר לחוואים להשתלט על אדמות ולירות בבדואים. השאלה היא למה את מתרגשת מזה?

  • טלי  On פברואר 20, 2008 at 12:56 pm

    בכל מילה!

    למה היא מתרגשת, מריו?

    אולי כי דפנה עדיין לא סובלת מאוטם שריר הלב…

  • כנרת  On פברואר 20, 2008 at 1:03 pm

    מסכימה לגמרי ובעצב רב (ולא מצליחה להתאפק מלרפרר למשהו שכתבתי בזמנו בנושא וזכה לנישט תגובות, כהרגלם של נושאים חשובים: http://cafe.themarker.com/view.php?t=15504
    ועימך הסליחה).

  • אזרח.  On פברואר 20, 2008 at 1:23 pm

    אדם סמית לא אהב את המוסד הזה,הנקרא: המדינה.הוא הבין את המשחק.שהמדינה אינה עבור הנתינים,אלא עבור בעלי הקניין.

    Civil government, so far as it is instituted for the security of
    property, is in reality instituted for the defense of the rich
    against the poor, or of those who have some property ,against those
    who have none at all.

    Adam Smith.

    למרות שאני מבין את אלה הסובלים מהפריצות,הרי המצב של דרומי אינו יכול להוות דוגמא כדי ליצור חוק.לא הפורצים הפתיעו את דרומי.דרומי הפתיע את הפורצים.דרומי שמע רעשים,ארב לפורצים,הניס אותם,ובעת שהפורצים ברחו,רדף אחריהם,וכילה את זעמו באחד מהם ע"י יריה מאחור.זה לא מקרה קלאסי של הגנה.אבל בגלל כל ההד הציבורי,והעובדה שהפורץ ההרוג בדווי,מעבירים את המקרה כמקרה של הגנה עצמית.
    דבר נוסף,בעקבות החוק הפופוליסטי הזה,עכשיו גם הפורצים יחמשו את עצמם.כך שלא נותר אלא להתאמן בשליפות מהירות.מי שיצליח להפתיע ולשלוף הראשון,הוא זה שייצא חי מהמצב.

  • איתמר  On פברואר 20, 2008 at 1:26 pm

    שמחתי לראות את קלינט על הצהריים. איזה גבר.
    מסכים אתך בכל מלה. הקץ לנשק

  • גרינבאום  On פברואר 20, 2008 at 1:29 pm

    שההצדקה היחידה לקיומו היא העובדה שהוא לקח על עצמו שימוש בכוח בצורה שאפשר לפקח עליה
    החוק הנוכחי שולח גם את זה לעזאזל

  • יורם  On פברואר 20, 2008 at 2:00 pm

    לכל מיני אמירות כמו "המדינה מוסד דפוק" וכו'. המדינה היא מה שאנחנו מאפשרים לה להיות.
    מדינה שרוצה להעביר חוק שמצדיק רצח היא מדינה רצחנית, ואין כאן צורך לדון בימין ושמאל וכיבוש וגאולת הארץ. מדינה רצחנית.

    האם לגבי החוק הזה יפעילו את "מבחן רבינוביץ" או שרק כל בוזגלו ומוחמד יילכדו בין שיניו?

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 20, 2008 at 2:43 pm

    כרגיל בדיונים כאלה, הצלחת לערב שני נושאים שאין ביניהם כל קשר, רק כדי לבסס טיעון. האם נוצר חוסר איזון, כפי שאת טוענת? בהחלט ייתכן שכן. אבל קורפוס חוקים אינו מבוסס על איזונים. הנה, לפני ימים ספורים אושרה החמרה בענישה לתוקפי זקנים. מדוע לא לתוקפי ילדים? מדוע לא למתעללים בחתולים? נהג המונית ששני בני-זונות שפכו את עינו – לו היה בן ארבעים, האם היה "נהנה" מן התיקון החדש? ואם לא, מדוע לא? מערכת החוקים אינה יכולה להיות מאוזנת. אין קשר בין האיסור לפגוע בבעל מכה (עמדתי, כמובן, שראוי לתלות אותו), ובין היד הרכה שכן-או-לא תונהג במי שפגע באיש שפרץ לדירתו. נחמד לקרוא לזה "חוק דרומי" ולהגיד שעכשיו חקלאים וגו'. אבל זה גם את ואני. ואם ייקטלו כך שני פורצים, אולי, עם קצת מזל, תהיינה פחות פריצות. לאדם שיפרוץ לביתי אשמח להטיח מגהץ בפניו, ואני משוכנע שגם את תשמחי, אם וכאשר ולא עלינו. ובכל מקרה אין מדובר כאן על "אשמח", אלא על "מה יקרה אם".

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 20, 2008 at 2:45 pm

    ואגב, יורם, תגובה אחת מעליי, כותב על "רצח". זה לא רצח. זו הריגה. וזו לא סלחנות, אלא יד רכה. ואיני מאחל לאיש מאתנו להגיע לרגע שבו אנו צריכים לחשוב מה מותר ומה אסור לנו כדי להגן על ביתינו. הפורץ מאבד את הזכות לשלמותו הפיסית כשהוא פורץ לביתי. המחשבה-תחילה היא של הפורץ, לא של זה שהרג אותו.

  • איריס  On פברואר 20, 2008 at 2:49 pm

    אין כאן ערבוב, כי הטענה היא נגד הציניות הגדולה שאחזה בחברה שלנו: מקדמים במהירות ובתקיפות נושאים הקשורים לרכוש, ומתעלמים מנושאים שאין בהם אינטרס כלכלי.
    זה כתוב בבהירות בטקסט

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 20, 2008 at 2:53 pm

    אני מבין היטב מה כתוב בטקסט. אני אומר, בניגוד למה שכתוב בטקסט, שמה שכתוב בטקסט הוא ערבוב. לא, בואי נגיד זאת אחרת, בדרך פשרנית יותר: זה שלא מקדמים את התחום שהזכרת זו בושה איומה. זה שכן מקדמים זכות להגנה על הרכוש, זו החלטה מבורכת שאינה קשורה לקידום או לאי-הקידום של תחומים אחרים, יהיו אשר יהיו. וראי גם את הפוסט המגוחך של שכנך יורם מלצר, שבכלל עושה סמטוכה גדולה ומקושקשת מכל העניין, כי הרי ידוע שהגנה על ביתך מובילה גם להתנקשות בעיתונאים, או משהו כזה.

  • איריס  On פברואר 20, 2008 at 4:06 pm

    ודווקא חושבת שיורם מלצר צודק להפליא.
    הקצנת הענישה, או במקרה זה התרת השימוש בנשק בצורה כה גורפת בהחלט עלולה להקצין גם את התנהגותם של הפושעים. זה לא סתם הגיג שלו, יש לכך סימוכין רבים במחקרים סוציולוגיים בחברות פסבדו נאורות כמו ארצות הברית, שבה מתבצעים פשעים מן האלימים בחברה האזרחית, ושברוחה הועלתה הצעת החוק הבזויה הזו.

  • דפנה לוי  On פברואר 20, 2008 at 4:15 pm

    את הרעיונות ההזויים של נבחרינו למקומות המתבקשים

    וכאמור
    אם זה לא היה המשוגע שלי הייתי צוחקת

    ממליצה לקרוא
    http://www.notes.co.il/ioram/41355.asp?p=0

  • שמואל  On פברואר 20, 2008 at 4:45 pm

    הפריצות לחוות בנגב לוו גם באיומים ובאלימות קשה.
    אוזלת היד של המשטרה, גרמה לחוואי הנגב להרגיש שבטחונם האישי הפקר, לא רק רכושם.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 20, 2008 at 4:58 pm

    אוקיי, אז אני אשאל את השאלה הלא-הוגנת, אבל לאור העובדה שאני אומר מה צריך לעשות (להטיח מגהץ בפני הפורץ), ואת אומרת שזה קיצוני, אז בואי הציעי הצעה אלטרנטיבית. יושב אדם בסלון ביתו, ומישהו פורץ פנימה. עכשיו מה?

  • ב.  On פברואר 20, 2008 at 5:02 pm

    כבר היום מעמיד החוק הגנה למי שהשתמש בכח סביר כאקט של הגנה עצמית.

    אתה יושב בסלון ומישהו פורץ לביתך, נקוט בכל הצעדים שנראים לך סבירים.
    אלא שלא ייתכן שמראש תהיה פטור משיפוט של רשות שתחליט – לגופו של עניין ולא באופן אוטומטי כפי שמציע החוק – האם היתה הצדקה לפעולותייך.

  • דפנה לוי  On פברואר 20, 2008 at 6:20 pm

    נהפוך הוא – שמחתי מאוד על הלינק שהבאת פה, ועל הפוסט המצוין שכתבת. בעיני זה מצוין לשמוע עוד קולות שמדברים על הנושא החשוב הזה. וזה שלך היה חריף, חכם ומנוסח להפליא. שוב, תודה על ההפניה.

  • ארז אשרוב  On פברואר 20, 2008 at 6:29 pm

    ראי נא, דפנה, מה שדרומי עשה היה תוקפנות לשמה, אבל אני מניח שהחוק (שאת לשונו איש מאיתנו עוד לא קרא ולא ידוע כיצד ינוסח, על מה יחול ואיפה יהיה הלופ שיאפשר לירות לבדווים בגב) בא להגן קודם כל על האזרחים התמימים, שחשופים לתביעות מצד פורצים שחוטפים מהם מכות.
    ככה זה בימינו:
    מישהו פורץ לביתך באמצע הלילה, את מורידה עליו זבנג או שניים וקצת מעבירה עליו את המגהץ, ובסוף את מוצאת את עצמך בבית המשפט, לא הוא.
    קצת אבסורדי, לא?
    מלבד זאת, זה יעשה מעניין בעיתונים.

  • דפנה לוי  On פברואר 20, 2008 at 7:51 pm

    מסכימה איתך (אבל כבר לא כל כך תמימה וחושבת שצדק וחוק ומוסר וזכות הם מושגים מעורפלים שאין להם בסיס במציאות הקיומית, וגם השלטון ומערכת המשפט אינם מתיימרים לייצג את אלה או לפעול בשמם)
    ומסכימה גם עם גרינבאום שכתב (איפה שהוא מעלי) שההצדקה היחידה לקיומה של המדינה היא העובדה שהיא לקחה על עצמה שימוש מפוקח בכוח להגן על זכותינו הטבעית לחיים, לחירות ולקניין (נדמה לי שג'ון לוק גרס כך) ואכן 'חוק דרומי'בהחלט שולח גם את זה לעזאזל לדאבון הלב

  • מיצי  On פברואר 20, 2008 at 9:16 pm

    חוואים שמשתלטים על אדמות הנגב ?
    חלוצים, אידיאליסטים, אנשי עמל , לא פחות.
    תמשיך לשבת מול המחשב, חיוור ותשוש , מי יתן ותזכה גם אתה לביקור של כמה בדואים מקופחים שירצו ממך דמי פרוטקשן.
    אמן.

  • מוש מומקין  On פברואר 20, 2008 at 9:32 pm

    ככה זה כשנותנים לגברים לנהל את העניינים. אולי כדאי לנסות משהו חדש?

  • אלון  On פברואר 21, 2008 at 3:13 am

    אני מסכים עם חברי (שלא כינה את עצמו בשם) וטען שאין להסיק מכך שלא מקדמים נושא חקיקה אחד (למשל, אלימות נגד סוג X של אנשים) שיש פגם בקידום של נושא חקיקה אחר (כאן, שינוי האיזון בין האיסור לפעול באלימות מול ההגדרה של הגנה עצמית – שמורחבת בחקיקה המוצעת), יש לטעמי לבחון כל עניין והצדקותיו הוא.
    אנא שימו לב לעובדה שבהצעה מדובר בהרחבת ההגדרה של הגנה עצמית כך שבנסיבות של פריצה מראש יראו באדם שאל ביתו פרצו כאילו סביר היה מבחינתו לחשוב שהוא עצמו בסכנה פיזית (עדין תדרש פרופורציה במעשה עצמו – ואם לא תדרש כזאת בחקיקה אזי היא תקרא לתוך מילות החוק בדוקטרינות חוקתיות – כך שאדם, לשם המחשה, לא יוכל לירות בראשו של פורץ כשיכל לירות ברגלו ועדין לחסות תחת "הגנה עצמית"). על הרחבה כזאת לא ברור לי מה יש להלין? האם אינה מוצדקת? האם לא יכול אדם באופן סביר לראות עצמו בסכנה גופנית כשפרצו לביתו?
    ברור שיש נסיבות שבהם אין להסיק סכנה פיזית, למשל, ילד בין 10 חודר לחצר ביתי מיד אחרי הכדור-רגל שהתעופף מעל לגדר… ברור שהחוק לא יקנה הגנה ליורה בראשו – לא זו ההצעה.
    אך בנסיבות המתאימות, 3 פורצים גברים רעולי פנים חודרים אל דירתי ואינם בורחים לאחר שיריתי באויר… לפי החוק הקיים, עדין אין לי סיבה לחשוש לחיי/לגופי – אלא אם שוכנע שופט שכך סביר היה לחשוב בגלל נסיבות נוספות – ואילו לפי ההצעה, יראו אותי אם אטען שכך הרגשתי (בסכנה) כאדם סביר – שחוסה תחת הגנה עצמית (אם פעל באופן פרופורציונאלי לסכנה). בהחלט זו הצעה ראויה בעיני, שכן הדילמה המהותית היא:
    מה יצור איזון נכון יותר (ערכית, או תועלתית, לבחירתכם), הסדר שלא מניח שאדם כזה הוא סביר, או כזה שכן מניח. הראשון מיטיב עם הפורץ השני עם הנפגע, נדמה לי עדיף להטיב עם הנפגע. סטטיסטית אין לי או לכם מידע לקבוע האם זו הנחה סבירה (האם ישנם פורצים רבים שפגעו בבני הבית שהתנגדו להם? האם הרוב המוחלט של פורצים בורח כמתגלה שהבעלים גילה אותו?) – ולכן הביקורת כאן תהיה חסרת ביסוס. ערכית: מקרי רצח קלאסיים, כמו שאתם מתארים בדימיונכם בהתנגדותכם להצעה עדין יענשו ולא יוכשרו, כך שאין מקום להתנגדות.
    מילה על המציאות החברתית שמולידה את מעשי החקיקה:
    המדינה המודרנית אכן מאופיינת במונופולין שלה על הפעלת כח (וזו אכן אחת הצדקות המרכזיות של הובס ולוק ואח' לקיומה), אך אין מדינה שהמונופול שלה מוחלט במובן שאין אחר שיעשה שימוש בכח. המדינה תמיד מפעילה כח באמצעות פרטים (שוטר הוא פרט שמוסמך לכך מקום שהאיסור על אחר היה חל. המגן על עצמו הוא פרט שמעשיו אסורים אך נסיבות העשיה אינם מצדיקות ענישה – קרי, בנסיבות אין איסור על שימוש בכח! יש ויתור על המונופול של המדינה). מתי מוצדק שהמדינה תוותר על המונופול שלה? לעולם לא?? ההצדקה, נדמה לי, שכל אחד יסכים לה היא ויתור מקום שאין יעילות המונופול גוברת על יעילות ב"אכיפה" של הפרט והנזק האפשרי מעמידה על איסור(=שמירה על המונופל) הוא גדול.
    דומני שכאן הוא המקרה, מקום שהמדינה מגלה אוזלת יד, חוסר יכולת מוחלט להתמודד עם הנגע, יש מקום לוותר על המונופול. הנזק בעמידה על המונופול תהיה – פגיעה ברכוש של הפרט, פגיעה בתחושת הביטחון, ופגיעה ב"צדק" שפרטים כאלו יוותרו על רכושם ובטחונם בעבור רעיון המדינה שאינו עוזר להם במקום הבסיסי ביותר שלשמו נועד.
    קל לבקר את הרעיון כשהנך חי במקום בו המדינה יעילה באכיפה – הפגיעה רחוקה ונדירה – כי לא לשם הוא מכוון ולא שם הוא נולד.

    אגב, גם במשפט העיברי (לכל אלו שחשבו שהאמריקאים המציאו את הגלגל), פורץ בלילה בן מוות הוא, ואילו פורץ ביום איננו. למה? כי בלילה ניתן להניח – בגסות, לא בהכרח אלא כמקרה כללי, כששואלים מה יתכן וכוונתו היא – שהוא בא להזיק פיזית לבני הבית (כי בחר בשעה שהם פגיעים – ישנים). וגם שם יש עניין של פרופורציה (תחתוך את ידו או רגלו ולא את ראשו אם תוכל), וגם אצלנו תהיה.

    מעניין אם היה נכתב מאמר שונה, ובמה שונה, אם הכותבת הייתה נותנת דעתה לעניינים שהעלתי.

    בברכה,
    א' (לא מבית הנשיא)

  • עומר  On פברואר 21, 2008 at 5:24 pm

    הציטוט שהבאת מ"עשרן של אומות" (וליתר דיוק – מויקיפדיה או אחד מהאתרים הנפוצים למדי באינטרנט שמשתמשים בציטוטים מגמתיים ובבורותם של קוריאהם כדי לנגח את הליברליזם ורעיונות השוק החופשי) אינו מראה שאדם סמית' חשב "שהמדינה אינה עבור הנתינים,אלא עבור בעלי הקניין". אילו היית טורח לקרוא את הספר עצמו ולא את ויקיפדיה, היית מגלה שפסקה זו מופיעה בסקירה ההיסטורית (בחלק החמישי של הספר) מאת סמית' שבה הוא מתאר את התפתחות המדינה. הפיסקה הזו מתייחסת למדינה הראשונית שהופיעה בקרב אוכלוסיה חקלאית שהיתה לה היכולת לאגור רכוש, ומייסדיה התכוונו להתאגד לצורך הגנה על קניינם. אילו היה אדם סמית חושב את מה שאתה מייחס לו ביחס למהותה של המדינה הוא לא יכול היה לומר, מספר פסקאות לאחר מכן ש:
    "the constitution of the Church of Rome may be considered as the most formidable combination that ever was formed against the
    authority and security of civil government, as well as against the liberty, reason, and happiness of mankind, which can flourish
    only where civil government is able to protect them"
    קרי – חופש, שפיות ואושרם של בני האדם (שים לב!! לא בעלי הקניין, אלא בני האדם!) יכולים להתקיים רק במקום שהמדינה מבטיחה זאת.

  • אור עם  On מרץ 11, 2008 at 11:21 am

    דפנתי
    קוראיך באתר של המדינה מגיבים תמיד בשובניזם האטום הצפוי, ומסבירים לך למה את לא מבינה כלום. אז הנה, כמה משפטנים בכירים חושבים בדיוק כמוך
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3516862,00.html

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: