אחרי הבחילה מקצב, עוד משהו קטן…

בימים ובשבועות הקרובים אני מניחה (וגם מקווה) שאי אפשר יהיה להתעלם ממאמרים שיבקרו את החלטת בג"צ לאשר את עסקת הטיעון עם משה קצב, ואף יביעו אכזבה וגועל מהאיש, מהסובבים אותו ומכל מה שהוא מייצג. לאור זאת כדאי אולי לנצל את ההזדמנות, ולחזור ולדבר על נושא, שהוא בעיני חשוב לדיון הציבורי יותר מגורלו של אדם אחד, מבחיל ככל שיהיה. נושא שנדחק לשוליים  מפאת שפע ההזדמנויות לכעוס ולהתייאש, שמזמנת הפרשה המקוממת הזו.
 
אני מתכוונת לשאלת ה"למה הן לא מתלוננות", או בניסוחים עממיים יותר: איך זה שהוא אונס אותה והיא חוזרת; זה לא קורה למי שלא רוצה; היא רצתה את זה לא פחות ממנו; היא מתלוננת כדי להתנקם.
 
התהיות והטענות האלה עולות כמעט בכל פעם שקורבן עבירת מין מעזה להתלונן. משום מה, רבים מאתנו עדיין סבורים שאונס הוא רק מקרה שבו זר רב כוח מתקיף את קורבנו חסרת האונים בסמטה אפלה, ומותיר אותה גוססת. בפועל, רוב מקרי האונס מבוצעים על ידי אנשים שמוכרים לקורבן, קרובי משפחה, חברים ועמיתים לעבודה, רופאים, מטפלים, מעסיקים ומפקדים. פסיכולוגים, פסיכיאטרים, סוציולוגים ועובדים סוציאליים מאוחדים בדעתם כי רק אחוז זעיר מן הקורבנות מתלוננים, אחרים (רבות ורבים) מדחיקים את החוויה על מנת לשרוד, או מנסים להמשיך לתפקד כאילו לא התרחשה, משם שאין להם הכוח להתמודד עם מה שבא אחר כך: חשיפה ציבורית, ביקורת, התנהגות רומסנית מצד מערך ההגנה של התוקף (כפי שזכינו לראות גם הפעם), השמצות, חיטוט בלתי רלוונטי בעבר המיני ובחיים האישיים בכלל, וסחבת, המון סחבת, לאורך שנים ארוכות מחייהן.
 
לא לחינם חוקקו חוקים האוסרים על קיומן של מערכות יחסים בין מעבידים לעובדיהם, בין מפקדים לפקודיהם. אפילו המחוקקים, שמקובל לראות בהם (ולרוב במידה גדולה של צדק) דינוזאורים זקנים ומותשים, המתקשים להסתגל לשינויים ברוח התקופה וערכיה, הבינו כי מערכות יחסים כאלה, יש סכנה שתהיינה מבוססות על פחד וניצול, על חוסר ברירה, או לכל הפחות על יראה. זה לא הפריע להגנה (אוקיי) לתקשורת (בחייכם) ולבית המשפט (בבקשה תגידו לי שאני טועה!) לראות בעדויות כמו מכתב מאחת המתלוננות לנשיא החשוד בביצוע עבירות מין, ובו היא מודה לו על השנים בהן עבדה לצדו, הוכחה המשמיטה את הקרקע מתחת לטענותיה.
 
מצבים כמו אלה שתיארו המתלוננות נגד קצב, הם מצבים מצמיתים. אף אחת מאיתנו אינה יכולה לדעת איך הייתה מגיבה לו הייתה מוצאת את עצמה בתוכן. אנחנו רוצות לקוות שהיינו מוצאות יותר כוח לומר לא, יותר נחישות וביטחון עצמי להתנגד, להתקומם, לבעוט, להתלונן מיד, להשמיע קול.אבל הנתונים בשטח מראים אחרת. מרביתנו משתתקות. משתפות פעולה עם התוקף, אבל מפחדות לשתף אחרים במה שעובר עלינו. ומבין אלה שמדברות – למשל עם קווי החירום של מרכז הסיוע לנפגעות תקיפה מינית – פחות מעשרה אחוזים מתלוננות במשטרה.
 
הנשים השותקות, שלומדות לנתק את עצמן מן המצב הנורא שבו מישהו אונס אותן, עושה שימוש בגופן בניגוד לרצונן וכופה עליהן קרבה מינית, משלמות על כך מחיר כבד ביותר – ראו למשל את סיפוריהן בפורום שוברות שתיקה, מחיר שנדמה להן שאין ברירה אלא לשלם, אם הן רוצות לשמור על מה שהשיגו עד כה בחיים או בקריירה, על המעמד החברתי והשם הטוב שלהן, על מקומן במשפחה. לא כולן, אגב, גדלו במשפחות שלא עודדו אותן להתבטא או לימדו אותן שנשים הן חפצים לשימושם של גברים. גם אלה מאתנו שחונכו לדבר, לצעוק, לעמוד על זכויותינו – לא תמיד מסוגלות לעשות זאת בסיטואציה שבה נפלשים כך גבולותינו האישיים.
 
ח"כ זהבה גלאון העלתה לאחרונה הצעה לתיקון החוק, שתאסור כפייה מינית (ראו דיון מלומד ופירוט סעיפי ההצעה, בבלוג של המשפטנית אורית קמיר) נדמה לי שהמהלך המבעית האחרון בפרשת קצב צריך לשמש זרז לליבונה וקבלתה של ההצעה, בהקדם.
 

נ.ב. המאמר התפרסם אתמול בווי-נט, וקיבל, כרגיל, את כל התגובות המקטינות והמתלהמות שהקהל שם משווק באריזות משפחתיות.

 

נ.ב.(2) בבלוג של חלי מתנהל דיון מעניין על הנושא. לכו לקרוא.

 

נ.ב.(3) ובבלוג של איריס גם.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On פברואר 27, 2008 at 7:52 am

    כל תגובה היא נורמלית.
    לא ניתן לשפוט קורבן אלימות על התגובה שלו. גם הצורך להדחיק ולמחוק ולנהל את החיים כאילו הדברים לא קרו הוא נורמלי
    זה לא מפחית מחומרת העבירה של התוקף

  • חנה בית הלחמי  On פברואר 27, 2008 at 7:59 am

    "למול החלטת בית המשפט העליון – עסקת הטיעון של קצב אף צורבת את התודעה הציבורית במסר המחדד את ארכיטיפ האשה החלשה, המבוזרת, זו עם האונס כ"טראומה אישית" שנגרמה לה במפגש טראגי, אקראי ונטול שיטה לכאורה".

    בבחינת: "זו בעיה שלך, מאמי, מקרה מצער. מה, נעשה מזה חוק?"…

    (אגב, הרשי לי להיות סקפטית לגבי זהבה גלאון, שתמכה בזמנו בשידורי פורנו מטעמי חופש הביטוי. אשמח להתבדות).

  • כאב לב  On פברואר 27, 2008 at 8:05 am

    אני לא אוהב את הגישה הזאת ששמה את הנשים בעמדת חולשה, אבל אני חושש שככה זה המציאות.
    אנחנו חברה שרומסת את החלשים שבה: ילדים, קשישים, נשים, פועלים זרים, אנשים שתלוים בנו לפרנסתם, פקודים שלנו בצבא, כל מי שלא יכול להתלונן וכשהוא כבר כן מתלונן הוא מוצא מולו כרישים במסווה של מגיני זכויות אדם, שעומדים לזינוק לקרוע ממנו את הבשר שעוד נותר שם…

  • איריס  On פברואר 27, 2008 at 8:06 am

    גם אני כתבתי ברוח זו, על טראומה מינית והאופן בו היא באה לידי ביטוי
    http://www.notes.co.il/iris/41554.asp

    וגם זה
    http://www.notes.co.il/iris/41289.asp
    המחשה ויזואלית ללא מילים של הרפטטיוויות הרובוטית בפוסט טראומה, בהתייחס ספציפית לנפגעות הנשיא קצב.

  • אחת מהצפון  On פברואר 27, 2008 at 8:48 am

    הרבה, הרבה, הרבה ילדים, נערים וגברים נאנסים.
    חשוב לציין את זה בצורה מודגשת.
    הם שותקים אפילו יותר מהנאנסות.
    אילו כל טוקבקיסט מתלהם היה חושב על זה בזמן כתיבתו- יתכן ולא היינו רואים תגובות שובניסטיות כל-כך שמנציחות את מלחמת המינים.

    אורית קמיר מפרסמת מעלייך פוסט חשוב ביותר ובהסתכלות שונה מחלי וממך.
    היות ואי אפשר להגיב אצלה אז אני מציינת את זה כאן. שאפו, ד"ר קמיר!

  • דפנה לוי  On פברואר 27, 2008 at 9:01 am

    אכן, גם ילדים וגברים נפגעים, ולפי הנתונים של מרכזי הסיוע, בילדות המספרים אפילו זהים – בנים נפגעים לא פחות מבנות.
    הפוגעים, אגב, הם כמעט תמיד גברים.

  • איתמר  On פברואר 27, 2008 at 10:15 am

    צריך להמשיך לכתוב על הנושא

  • דפנה לוי  On פברואר 27, 2008 at 2:11 pm

    כמה ה(ע)ארות לסדר:
    לא רק נשים נאנסות, ולא רק גברים אונסים.
    אונס אגב הוא לא תמיד אקט מיני הוא כולל מגוון רחב גדול של מעשי אלימות
    לשתיקת הקורבנות יש הרבה מאד סיבות (לפעמים כי המחיר שישלמו הוא גבוה גם אם יתמכו בהן/ם) – אני מתכוונת בעיקר למחיר שמשלמים הקורבנות והמשפחות במקרים בהם התקיפה היא בתוך המשפחה. ברב המקרים תקיפה מינית מתבצעת בתוך המשפחה המחיר שמשלמים על כך גם הקורבן, גם משפחתו התומכת וגם התוקף הוא יקר.
    )
    ועוד הארה שאולי תקומם עלי אבל חייבת להאמר – לא פעם אני נתקלת במצב בו יש נשים מנצלות את מערכת החוק והמשפט ואת המודעות החברתית לנושא ומעלילות על גברים גם מעשים שלא עשו. אני כמובן לא מתכוונת למקרה קצב, אבל חושבת שגם על זה צריך לדבר כי באיזה שהוא אופן הנשים האלה יורות לכולנו ברגל, והן קיימות.

  • טלי  On פברואר 27, 2008 at 2:13 pm

    ועדיין גם פה אצלנו, ב"רשימות" מעוז ה"נאורים" וה"משכילים", אלי אשד לא מצליח להבין מה לא היה בסדר בכך שהוא מיזמז את ישבנה של בחורה "כי המדריכה הרשתה", ואני חוששת שהרבה יותר מדי גברים באמת ובתמים לא מצליחים להבין מה לא בסדר בסיטואציות כאלה.

    את צודקת שאת כותבת על הנושא, אסור להוריד אותו מסדר היום, אבל חשוב מאוד גם לחנך ולדון עם בני נוער, כבר מגיל חטיבת ביניים, במקרים "אפורים", מטושטשים ולא חד משמעיים, כדי שילמדו להבחין באורות אדומים- גם הבנות וגם הבנים.

  • חני  On פברואר 27, 2008 at 7:30 pm

    מסכימה איתך דפנה שהמקרה של קצב הוא חלק ממחלה חברתית הרבה יותר רחבה של ניצול החלשים, וצריך לטפל בה בכל האמצעים – בחינוך, בחקיקה ובעידוד נפגעות לדבר ולספר למרות הקשיים והמחירים.
    קשר השתיקה מגביר את המחלה וחשוב מאוד לשבור אותו.

  • ריקי כהן  On מרץ 5, 2008 at 12:31 pm

    באתר ויינט, כל כך שובר לב.
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3515150,00.html

    מסכימה עם ניתוח הסיבות שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: