למתעללים בילדים אין זנב וקרניים

 

 

מקרוב המפלצת תיראה לכם עוד יותר מוכרת

התמונות המשודרות מדי ערב במהדורות החדשות נראות כאילו נלקחו מסרט אימה: יצור דמוי אנוש מהלך, שפוף וכפות, במסדרונות בית המשפט כשהוא עטוף בדים, ספק גלימה ספק תכריכים, המסתירים לחלוטין את קווי המתאר של גופה ונוהם אל הסובבים שברי משפטים לא ברורים. אפילו הכינוי שלו זכה הייצור "האם המתעללת" נשמע כמו מספרות זולה. וכל אלה מרכיבים חיוניים בדרמה. שכן למרות שמדובר בפרשה שבה לכאורה סבלו ילדים מהזנחה והתעללות, ספק אם הייתה זוכה לתשומת לב ציבורית כה נרחבת, אלמלא היה בה כל מה שנדרש כדי לאפשר לכולנו לעמוד מרחוק, להצביע על "המפלצת" ולצקצק בלשוננו כאילו לנו אין כל נגיעה לעניין.
 
אבל האמת היא שיש לנו. לפחות לפי הנתונים שפרסם בשבוע שעבר משרד הרווחה. מדו"ח המשרד עולה כי אחת מכל שבע בנות ואחד מכל 11בנים הם קורבנות לפגיעה מינית בתוך המשפחה, ומדובר בעלייה של 17% לעומת השנה שעברה. במילים פשוטות: עבור המון, המון, המון ילדים וילדות, הבית אינו מקום בטוח ומגן, אלא מקום שבו האב, האח, הדוד, האב החורג ולעתים גם האם, מכאיבים להם, מנצלים אותם, חורטים בנפשם צלקות שקשה, אם בכלל, יהיה אי פעם למחוק. עבור כל הילדים והילדות האלה, המשפחה אינה בועה חמימה שבתוכה אפשר להסתתר מפני העולם הגדול והרע שבחוץ, אלא כלא שבו מתגשמים הסיוטים הכואבים ביותר.
 
דו"ח משרד הרווחה מאשש את מה שטענו כל השנים מרכזי הסיוע לנפגעי תקיפה מינית: אלימות מינית כלפי ילדים וילדות במשפחה מתחילה כבר בגיל חמש ולעתים מוקדם יותר, והיא נמשכת שנים, ובדרך כלל מסלימה. ורוב המקרים אינם מדווחים וכלל לא מגיעים לטיפול.  החוק, אגב, מחייב אנשי חינוך וכל מי שנמצאים במעמד המחייב אותם לגלות אחריות לשלומו של הילד, לדווח על כל חשד להתעללות, ולא רק מינית, אלא שמקרי הדיווח האלה ספורים. רובנו, מסתבר, מעדיפים לשתוק.
 
מתי אנחנו בכל זאת לא שותקים? כשאפשר לצייר את המתעללים כמפלצות, כיצורים מכוכב אחר, כשמשהו זר ומוזר שניתן להרחיק ולהבדיל מאיתנו בקלות, ובאותה הזדמנות לנשום לרווחה ולומר לעצמנו ש"אצלנו זה לא קורה". למרות שדו"ח משרד הרווחה, אגב, קובע במפורש שהתופעה קיימת בכל שכבות האוכלוסייה ללא הבדל גזע, דת, מעמד סוציו-אקונומי ותפישה דתית. מאחורי המספרים שלא-יאומנו הללו מסתתרים אנשים כמונו ממש. הם יושבים לידינו באוטובוס, אוכלים לידינו במסעדה, עומדים לפנינו, מאחורינו ומצדנו בתור לסופרמרקט, רואים את אותן תוכניות טלוויזיה, מצביעים כמונו בבחירות. 
  
בתגובה לנתונים האלה טענה המועצה הלאומית לשלום הילד כי הנתונים האמיתיים מבעיתים יותר, וכי שיעור הילדים שהם קורבנות של גילוי עריות גבוה פי כמה, אך מסיבות בירוקרטיות שונות, ומשום שהחוק אינו מספק מענה מקיף להגנה על ילדים כאלה, מקרים רבים, גם כאלה המדווחים לרשויות, אינם נחקרים או מטופלים. מתברר כי מדובר בסוד לאומי, בתופעה שהיא בגדר מגפה, אך אנו עושים ככל האפשר כדי להשתיקה ולהכחישה על מנת שלא נצטרך להתמודד איתה.
 
משום כך ידיעות על אב חורג שאנס את בתו במשך שנים, סב שאנס את נכדתו במשך 13 שנה, אב שהכניס סם למשקה של בתו על מנת לאנוס אותה, אב שאנס את בתו בעוד אחיה מתעלל בה  (כולן עלו בחיפוש מקרי בעיתוני השבוע) זוכות לכותרות זעירות בעמודים פנימיים, אינן מרעישות עולמות ואינן מעוררות דיונים ציבוריים בהולים. כל כך יותר קל להזדעזע ממטפלת (אישה זרה שפלשה לביתנו החמים), עובד זר (שבא מתרבות אחרת ולא מוכרת) או אישה שהצטרפה לכת משונה ואפילו נראית, בעיני רובנו, כחייזר.
 
במקרים האלה התקשורת אוהבת לטפל בהרחבה. על אלה קל לדבר בצדקנות בארוחת יום שישי, להצטמרר בזוועה בהפסקת העישון בעבודה. אלא שכדי למגר את המפלצת כדאי שנפסיק להעמיד פנים. למתעללים בילדים אין זנב וקרניים. הם לא באמת שונים ורחוקים מאתנו, והם ממשיכים לנהוג כפי שהם נוהגים, משום שאנחנו מעדיפים להפנות את מבטינו לכיוונים אחרים.
 
***

המאמר פורסם במדור הדעות ב- yNet

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מגיבה  On אפריל 3, 2008 at 6:01 pm

    יש קרניים ויש שיניים, הדגמת את זה למעלה.
    דרך המפלצת.
    הלוק החיצוני לא משנה, כולנו יודעים את זה כבר
    כלומר, כל מי שאמור לעבור את גיל הטיפש עשרה.
    מה ניסית בעצם לומר?

  • יורם  On אפריל 3, 2008 at 6:05 pm

    אין ספק שהתקשורת צריכה להרחיב את מגוון המקרים שהיא מתעניינת בהם. זו דרכה האפשרית להעלות את המודעות.

    המאמץ הגדול הנוסף צריך להיות בטיפול בפדופילים. בין 200 ל-300 משתחררים מהכלא בכל שנה, ללא טיפול. צריך לחייב בטיפול תרופתי, על חשבון המדינה, כחלק מבריאות הציבור.

  • מוש  On אפריל 3, 2008 at 6:06 pm

    אני מסכים עם דפנה, שמנסה לומר שאנחנו שותקים ולא עושים מהומות, ושוכחים מהר מאד מכל המקרים של ההתעללות

    **********ויש כאלה בבתי המשפט כל יום*******
    ועוד הרבה יותר שלא מגיעים למשטרה ולבית המשפט

    ואנחנו לעומת זאת עושים רעש כשמדובר במישהו מוזר כמו האמא מבית שמש, או בעובד זר או במישהו שאנחנו יכולים להגיד שהוא לא דומה לנו

    כשבפועל המתעללים בילדים קיימים בכל שכבות הציבור, בכל סוגי המשפחות, עשירים, עניים, אשכנזים, מזרחים, צפונים, דרומים, מבוגרים, צעירים, מצביעי ליכוד או מצביעי העבודה

    אנחנו מצביעים עליהם כשהם נראים כמו מפלצות ומתעלמים מזה שבתוכנו ישנם אנשים כמונו בדיוק שעושים אותו דבר

    זאת אמירה חשובה מעין כמותה, דפנה-כל הכבוד!

  • יעל  On אפריל 3, 2008 at 6:22 pm

    על מה מתערבים שהאנסת תקבל עונש הרבה יותר כבד מכל גבר שאנס את ילדיו? ראה ערך אתי אלון ומעילתה. כאילו אבות מתעללים הם לחם חוקנו.

  • יעל  On אפריל 3, 2008 at 6:25 pm

    בעוברי ליד אחד מהעיתונים היומיים המבצבצים ליד כל מכולת, ראיתי את הכותרת שרובכם ודאי ראיתם – "אמא מתעללת" "אמא טאליבן". אמא טאליבן היתה מכוסה פשוט בבד כהה, לעומת אמא מתעללת שהיתה מכוסה בבד בהיר.
    איזה מוח עיתונאי חולה ושוביניסט מערב את הנבלה והטרפה האלה זו בזו? לא סומכים עלינו שנזדעזע דיינו מהמעשים המדווחים ורוצים להאכיל אותנו בכפית עתירת משטמה אנטישמית?

  • החבר של טאיגה  On אפריל 3, 2008 at 6:54 pm

    ההתעללות בילדים – האנשים חסרי האונים ביותר – היא תופעה שצריך להוקיע ולעקור. תודה על ההתייחסות לעניין, והלוואי שהמודעות לו תגבר.

  • מריו  On אפריל 3, 2008 at 6:55 pm

    התקשורת כבר מזמן לא מטפלת בדברים בשביל לטפל בהם או בגלל חשיבות חברתית אלא רק בשביל רייטינג ופורנוגרפיה

  • אלמוג  On אפריל 3, 2008 at 6:57 pm

    זאת בדיוק כל הנקודה, שהזעזוע עמוק מהמעשה ואין קשר לקרניים ולשיניים, לא צריך קרניים ושיניים בכדי לראות את המעשים הנוראיים האלה ולא צריך להפוך את המתעללים לדמוניים, גם אין צורך, ברור שיש אנשים חולים, מעורערים, שמשתמשים בילדיהם בדרך איומה שכנראה השתמשו בהם
    לכן הנושא איננו הדמוניזציה שעושים לאנשים מעורערים אלה, אלה עיסוק בבעיה עצמה על כל צדדיה, והבעיה הזאת על כל צדדיה מחייבת בדיקת סיפורי החיים לגופם, שכמובן מוסתרים מהציבור הרחב, שלכן בדמיונו הופכים אותם מתעללים
    למפלצות.
    מזה שדפנה וחברותיה יגידו שהאנשים האלה אינם מפלצות, לא תבוא הישועה, בדיוק כפי שאם דפנה וחברותיה יאמרו שהם כן מפלצות.

  • דפנה לוי  On אפריל 3, 2008 at 7:10 pm

    נדמה לי שלמרבה הצער את צודקת.
    כל כך התרגלנו לידיעות על התעללות בילדים – מצד אבות, אחים, שכנים, סבים – עד שאלה כבר לא זוכות בכלל לכותרות.
    והרי הן חשובות ומצריכות תגובה ועשייה יותר מ – נניח – ירי רקטות על ישראל, וגם מספר הנפשות הנרמסות כך גדול יותר.
    כשישנם מקרים לכאורה "אקזוטיים", כמו הפרשה האחרונה הזו, הם מושכים תשומת לב ומן הסתם הענישה תהיה בהתאם

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אפריל 3, 2008 at 7:23 pm

    אם התרגלת כבר לידיעות על התעללות בילדים למה לדעתך כולם עושים דמוניזציה?
    איפה ההגיון?

  • אסתי  On אפריל 3, 2008 at 8:03 pm

    אבל הבעיה העיקרית היא לא הם כמו שאנחנו שנראים בדיוק כמו שלושת הקופים אלו שלא שמעו לא ראו ולא דיברו

    אגב, מה שמחריד אותי בגילויים האחרונים הוא העובדה שכולם (המתעללים) הם כולן, או ליתר דיוק שמדובר באמהות…

  • ריקי  On אפריל 3, 2008 at 8:59 pm

    אני לא יודעת, דווקא עושים הרבה רעש לדעתי – אמנם המקרה של האמא המכוסה קיצוני ומדווח יותר בגלל האלמנטים הסוטים, המופרעים הקיצוניים שבו, צהוב את יודעת, אבל לצערי יש כל יום כמעט כותרות בעמודי חדשות על מקרים כאלו, נכון, לא בכותרת הראשית עם תמונה. ונניח שכן היו? האם זה היה עוזר? את אומרת שאנחנו שותקים, אבל איפה צועקים? ואיך זה יעזור?

    כשהייתי ילדה, ממש ילדה, הייתי לי חברה טובה מאוד. אחותה הגדולה הייתה אמורה להתחתן עם דודי, וערב חתונתם היא גילתה לו שאביה אנס אותה שנים. האידיוט הניאנדרטל ביטל את החתונה. פעמים רבות התהלכתי בבית ההוא מוכת אימה, לא מפסיקה לחשוב על האם זה פגע גם בה, לא מעזה לשאול אותה. הייתי ילדה.

  • מיא עשת  On אפריל 3, 2008 at 9:58 pm

    ולשים לב לילדים שבסביבתנו הקרובה, האם הם סובלים מהתעללות, האם הם במצב נפשי קשה, האם יש עליהם סימני מכות. אני בטוחה שבמקרים רבים מאלה שהתפרסמו לאחרונה, שכנים/הורים של חברים/ קרובי משפחה/ גננות שמו לב שמשהו לא בסדר עם הילדים. חייבים לדווח לגורמי הרווחה. אפשר גם באופן אנונימי. פשוט לחייג 100 ולדווח על כל חשד. הם רושמים וחוקרים. מניסיון.

  • אייל  On אפריל 3, 2008 at 10:08 pm

    הבעיה הקשה ביותר היא שכל מעשי ההתעללות האלה הפכו לטריוויאלים בעינינו

  • ממממ  On אפריל 3, 2008 at 10:44 pm

    זה שהם לא קולטים שזה יכול להיות השכן, האח, הבן דוד, הקולגה וכו'…

    כולם יודעים שזה יכול להיות כל אחד כביכול.
    אבל כל אחד שהם לא מכירים… או מכירים טוב.

    ומי שמבין שזה יכול להיות כל אחד, זה הקורבנות – שיודעים שאבא או אמא או האח, או הדוד וכו' יכולים להיות הכי נפלאים בעולם, ליד ובנוסף להתעללות.

    זו אחת הסיבות שההדחקה גדולה… האמביוולנטיות כלפי התוקפן שהוא גם מטפל (במלוא מובן המילה.. כלומר, מלבד ההתתעללות הוא עשוי להרעיף אהבה, לעזור וכו'…)

  • שון  On אפריל 3, 2008 at 11:38 pm

    המקרים האחרונים עם הנשים החרדיות, הם מקרים יוצאי דופן בחומרתם ובמעשים שנעשו, ומי שחושב שנשים חרדיות אלה יכולות להיות כל אחד, טועה ומטעה. יש עניין אלים מאוד בחברה, במיוחד כשמגיעות ידיעות על מקרים קשים מאוד של התעללות להאשים את כל החברה במקום להבין שמדובר במקרים של סיפורי חיים קשים ונוראיים ובדיוק כפי שזה מיוחד – מדובר באנשים חולים, מופרעים, ובעלי הפרעות פסיכיאטריות, הם לא בעלי אף מוזר ואין להם ידיים של מפלצת, אבל המוח חולה.לכן הם כן מפלצות.

  • צילה חריפאי פפר  On אפריל 4, 2008 at 4:53 pm

    אכן כן אני מסכימה עם הכתוב .
    המפלצות בינינו ו/או ב..תוכינו
    וצדקה מגיבה עשת שיש לשים היטב היטב לב לילדים שמסביבנו אם הם לא חלילה במצוקה .או מגלים אותות של מצוקה

  • אלפונסו  On אפריל 5, 2008 at 2:18 am

    נדמה לי שהתופעה קיימת מימים ימימה ולפחות היום מתיחסים אליה עדיין לא מספיק ואכן רק כשיש סנסציה אך גם זו התחלה נקווה שבעתיד יהיה יותר פקוח תהיה יותר תשומת לב ובעיקר העונשים שיקבלו מתעללים בכלל ובעיקר בילדים יהיו קשים יותר ואולי מרתיעים

  • איתמר  On אפריל 5, 2008 at 8:16 am

    לתקשורת נוח להראות גם שאלה בדרך כלל, לפחות על פי הצגתם בטלוויזיה, כ"אנשים משכבות חלשות" כדי שלא יחשבו חלילה שזה קורה גם בשכבות מבוססות יותר

  • נעמי  On אפריל 5, 2008 at 6:55 pm

    צריך לקרוא בידיעות אחרונות השבוע את הכתבה של ורד דורון אשר אזרה אומץ לפרסם את שמה ושם אביה האנס אשר פגע בה במשך שנים. זה שהוא יישב בכלא לא ירפא את הנזק הנפשי שלה אבל
    לפחות יראה לנפגעות/ים אחרות/ים כי הרי יש גם בנים ב"סיפורים" כאלה שצריך לקום ולצעוק ולנער גם את התקשורת להביא לכותרות ראשיות
    ולא להסתפק בעמודים פנימיים ובכתבות בגודל ציפורן

  • טלי  On אפריל 6, 2008 at 9:56 pm

    ואין ספק שבמקרים האחרונים לזעזוע מההתעללות נוספו ניחוח של מציצנות פורנוגרפית וגזענות אנטי-חרדית, מה שהפך את ההתעללות ל"סיפור" ראוי לכותרות הראשיות.

    אני לא בטוחה האם ואיפה הצעקות שלנו יכולות לעזור כאן, כי מדובר בפסיכוזות אישיות ולא במדיניות שלטונית. אין נגד מי להפגין, אין נגד מי לכתוב מכתבי מחאה וכו'.

    בהחלט יש טעם לא לשתוק ולא להשתיק במקרים של חשד, אבל לצערי זה לא תמיד פשוט.
    הכוונות של עובדי הרווחה טובות, אבל לפני כמה שנים, למשל, כשדיווחתי בעילום שם על חשד להתעללות בילד שנחשפתי אליו בעקבות עבודתי, הבטיחו לי לשמור על עילום שם ואכן לא מסרו את שמי אבל כולם ידעו שהדיווח הגיע ממסגרת מסוימת בה עבדתי כך שלא היה מקום לספק לגבי זהותי וזכיתי ל"שיחת נזיפה" מהבוסים שלי.

    זה לא ירתיע אותי מלדווח שוב אם חלילה יהיה צורך, אבל זו עוד נקודה למחשבה.

  • אליעזר  On אפריל 7, 2008 at 3:41 am

    כבר מתחילות להופיע כתבות כאילו מלומדות כאלה
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3528080,00.html
    שרק הכותרת שלהן "בשבחי הנורמליות" עושה לי צמרמורת כי כביכול בתוך הבורגנות השבעה שבה נשים לא מסתובבות ברעלה אין התעללות בילדים בנשים ובכל מי שחלש.
    זה כנראה מצטלם פחות טוב או שכדי להיות מסוגלים לישון בשקט אנחנו צריכים כל הזמן למלמל זה לא אנחנו זה לא אנחנו, אבל זה כן!

  • חני  On אפריל 12, 2008 at 1:10 pm

    שגם בנושא הזה כמו בנושאים אחרים שיקולי התקשורת תמוהים. המקרה של האם המתעללת הובלט מעל ומעבר לכל פרופורציה בעוד שאת התעללויות הגברים מצניעים. אולי אם היו מדווחים על כל המקרים בהבלטה – משהו במודעות החברתית היה משתנה. ומדובר, לדעתי, בנושא חברתי בעל חשיבות עליונה. וחוצמזה שלחתי לך משהו גם דרך המייל- קיבלת?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: