המדינה נגד נשותיה


מולטי-טאסקינג
 
אימא שלי הייתה, מה שקוראים, אם עובדת. עצם העובדה שנזקקנו, ועודנו זקוקים, לביטוי כזה, שאין לו מקבילה זכרית מעידה על כך שהתופעה – אישה היולדת ילדים, מגדלת אותם ובמקביל גם אוחזת במשרה ומרוויחה כסף – לא נתפשה תמיד כחלק ממהלך העניינים הטבעי. המונח "אימא" מצטרף לנו כנראה בקלות רבה יותר עם "מטבח", "ניקיון יסודי" ו"תלבשי סוודר", ולוקח לנו זמן (המון זמן) להתרגל לעובדה שנשים הצטרפו זה מכבר לכוח העבודה בשכר.
 
בחודש שעבר געשה הארץ בעקבות פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב, שהכירה לצרכי מס בהוצאות הטיפול בילדים קטנים של (במקרה זה) אם עובדת. טוב, אולי הגזמתי עם ה"געשה" הזה, שכן עיקר הגעש נרשם בקרב ארגוני נשים, המנסים כבר שנים ארוכות לדרבן תיקונים שונים בחוק שיביאו להכרה כזו, במה שנראה טבעי ומובן מאליו: כדי שהורים לילדים יוכלו להתפרנס למחייתם, הם נזקקים, בדרך כלל, לשלם עבור הטיפול וההשגחה על ילדיהם. אם שלטונות המס מוכנים להכיר בהוצאות שונות  ומגוונות כהוצאות שתכליתן יצירת הכנסה – החל בניקוי יבש של חליפות, דרך ביקורים במספרה וכלה בהעסקת עוזרים אישיים שתפקידם לפתוח מעטפות ולחסוך מאנשי עסקים את הסיכון להיפצע מקצוות חדים של נייר זול –  כיצד יתכן שהכספים (הרבים) המופרשים לטובת מעונות יום ושמרטפים לא יוכרו ככאלה?
 
אלה שמה שנראה טבעי לאימהות עובדות, ועתה גם לבית המשפט המחוזי, לא נתפש ככזה על ידי המדינה. זו מצדה מיהרה להגיש ערעור על ההחלטה בטענה כי, אבוי, יש חשש שיישומה של החלטה כזו יעלה למדינה מיליארדי שקלים. על פי נתוני שדולת הנשים, אגב, הטבה כזו – אם לא תבוטל בעקבות הערעור, עשויה לדרבן כ – 25 אלף נשים לצאת לעבודה ומספר דומה יגדילו את היקף המשרה שלהן. הוצאות הטיפול בילדים, מסתבר, אינן סתם עוד עול על צווארם של שכירים, אלא גורם מרתיע של ממש שבגללו נשים רבות מאוד אינן עובדות מחוץ לבית, אינן משתכרות למחייתן ומתקיימות בתלות כלכלית מוחלטת – ועוד לא אמרנו דבר על היצירתיות, האנרגיה והשונות שנוכחותן שבכוחן להביא לתחומי עשייה שונים.
 
להיטותה של המדינה לפעול במהירות ובעוז למען ביטול רוע הגזרה שולחת לנשים מסר ברור מאוד: שבו בבית, גדלו ילדים, וחלילה אל תתפשו מקומות עבודה. אתן אימהות? תסתפקו בזה. זאת אחרי הכול משימה חשובה ומכובדת, ואם היא לא כוללת כוח והשפעה של ממש מחוץ לגבולות הבית (כסף, מה לעשות, הוא מרכיב עיקרי באלה) או אפשרות סבירה להתפתחות אישית – לא נורא.
 
את המסר המדכא הזה משגרת לעבר הנשים אותה חברה שמעודדת אותן ללדת, כמעט כמשימה לאומית. אותה מדינה שמסבסדת אינספור טיפול הפריה למי שאינה מצליחה להתעבר מיד, מעניקה קצבאות פרוגרסיביות למשפחות מרובות ילדים ומעמידה פנים שילדים הם ההישג החשוב ביותר שאליו יכול אדם לשאוף. אלא שמרגע שהם נולדים, הוריהם מוצאים את עצמם לבד במערכה: מעונות יום, מערכת חינוך ראויה לשמה או הכרה לצרכי מס בהוצאות הטיפול בילדים נדחקים לתחתית סדר העדיפויות. מקוצצים, נהדפים או מושתקים בגלל ש"אין תקציב".
 
ומאחר שתקציב הוא דרכה של מדינה לבטא את סדר העדיפויות שלה, לא מפתיע לגלות כי מדינות מערביות אחרות כמו ארה"ב, קנדה, ספרד, גרמניה, וכמובן ארצות סקנדינביה, כולן מיישמות חוקים המעניקים הטבות מס להורים – ועוד פחות מפתיע לגלות כמה חשוב לשלטונות המס שלנו לזעוק כנגד האפשרות לעשות זאת גם כאן. הסיכוי ליצירת משק שוויוני יותר (והטבות מס כאלה הן רק צעד זעיר בכיוון) עדיין מאיים על מקבלי החלטות. מבחינתם "עם עובד" זו לא אוטופיה ראויה, אלא עדיין רק שמה של הוצאת ספרים.
 
 * התפרסם באתר  ווי-נט.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On מאי 25, 2008 at 8:18 pm

    כמה עניינים:

    ראשית, ההכרה הזו בצרכי מס, היתה מעוותת מלכתחילה, ולא צריך לרדת לפרטים המאוד קטנים בכדי להבין את זה. ההטבה יועדה לנשים שמשתכרות 'יפה' ומעלה, שכן אם שמרוויחה משכורת הנמוכה מ 6000 ש"ח או משהו כזה אינה יכולה להנות מההטבה, מכיוון שממילא לא נדרשה לשלם מס הכנסה על עבודתה.
    ההטבה הזו יכלה לעזור יפה לאמהות המשתכרות משכורות גבוהות ומכובדות ממילא, ועל כן זקוקות לה פחות. אם שכזו אינה זקוקה להטבה כדי לצאת לעבוד.
    אפליה נוספת נובעת מההבדל בין זוגות שבהם האב מרוויח משכורת גבוהה, למשל 20,000 ש"ח, והאם מרוויחה משכורת נמוכה, למשל 5,000 ש"ח. זוג כזה לא יוכל להנות מההטבה.
    זוג אחר, שבו האב והאם חולקים סכום כולל זהה, המחולק בין שני בני הזוג בצורה שונה, למשל 13,000 ש"ח, ו 12,000 ש"ל יהנה מההטבה.
    אני מנסה לומר כאן שההטבה הזו ממילא לא יועדה לעזור באמת לאלו הזקוקות לה, וממילא הפלתה לרעה את האשה, מעצם היותה ממוקדת נשים (ולא למשל זוגות עם ילדים שבהם שני בני הזוג יוצאים לעבודה).

    תוסיפי על כך את האפשרות הנרחבת להעסקות לא אמיתיות, אלא כאלו שרק לצרכי מס, ותראי שצריך לחשוב על פתרון אחר, כזה שבאמת יעזור, ולא יתפקד ככסת"ח.

  • שנברגר  On מאי 25, 2008 at 8:31 pm

    יש משהו גם בגישה של המדינה שמכתיב או מיצר אוירה ציבורית. גם אם היה מקום לתקן הטבה כזאת (שמפתיע איך לא הובנתה לתוך חוקי העבודה והמיסוי שלנו לפני שנים) או לחשוב על חלופה, העובדה היא שהמדינה מעדיפה למחוק ולבטל ולנפנף בתרוץ השקרי של אין כסף, בעוד שמאחורי זה מסתתרת הגישה שאומרת ששויון בעבודה ובעצמאות הכלכלית הוא נושא לא חשוב ואפילו מאיים.

  • גולדבלט משה  On מאי 25, 2008 at 8:43 pm

    השאלה אינה אם נשים שמרוויחות טוב נהנות "מההטבה" בעוד אלו שאינן מגיעות לסף המס אינן נהנות. השאלה היא האם מדובר בהוצאה לצורך ייצור הכנסה . ממש כפי שמי שמחזיק רכב לצורכי עבודה רואים בכך הוצאה לייצור הכנסה.
    הבעיה האם אנו רואים בכך הוצאה פרטית לגמרי, או כזו שמיועדת לייצור הכנסה.
    גם מי שעובדת במפעל עופות לא תוכר לה הוצאה לנסיעה לחו"ל לצוכי קשר עם לקוחות -אז בגלל עובדה זו הנסיעה אינה הוצאה ?
    ייתכן שצריך לא להכיר בהוצאה למטפלת ולתת עידוד אחר ליציאה לעבודה-אבל כאן הנימוק של אלו שאינן משתכרות מספיק אינו לעניין

  • נקבונת  On מאי 25, 2008 at 9:28 pm

    היה ברור לחלוטין שההטבה הזאת תגרום לנשים רבות לצאת לעבוד, ודווקא ההטבה הזאת.
    אבל כרגיל, זה נורא מפריע לגברים שהמוני נשים יזרמו לשוק העבודה, אז מישהו החליט לבלום את ההטבה הזאת.

  • מיכל  On מאי 26, 2008 at 12:39 am

    שנברגר, בהחלט. מסכימה איתך לחלוטין – עדיף לחשוב על חלופה מאשר לנפנף. למשל, הפשוט ביותר הוא חינוך חינם (או מסובסד מאוד) מגיל צעיר במקרה ששני ההורים עובדים. גם יודעים לאן הולך הכסף, וגם כל זוג עובד, גם אם הכנסת האשה נמוכה, יכול להנות מההטבה.

    למשה גולדבלט – נהפוך הוא: הטענה עניינית ביותר, מאחר ורוב הנשים שאינן יוצאות לעבודה הן אותן נשים שביציאתן לעבודה מרוויחות משכורות לא מהגבוהות במשק, בלשון המעטה. הטבה שכזו לא היתה עוזרת להן במאום, ולכן, אם המטרה היא לעודד נשים אלו לצאת לעבוד, היא לא מושגת כלל.

  • רון סי  On מאי 26, 2008 at 8:12 am

    אז מה עם הוצאה לאחזקת משק הבית, דהיינו עוזרת בית? מה עם הטיפול באמא הזקנה ע"י הפיליפינית? מה עם הכרה במשכורת של טבחית? הרי כל אלה, הנעשים ע"י מישהו אחר, מאפשרים יציאה לעבודה…
    זאת ועוד, מה עם הכרה בהוצאה על מכונת הכביסה ומדיח הכלים? הם חוסכים עבודה ידנית, ומאפשרים יציאה לעבודה… מה עם מכונת קפה? מוכרחים לשתות קפה בשביל לצאת לעבודה, לא? מה עם המים למקלחת של הבוקר? איך אפשר לצאת לעבודה בלי מקלחת? והדאודורנט, הבושם והשפתון? אפשר לצאת לעבודה בלעדיהם?
    בקיצור, הכרה בהוצאת חיים אחת, כמו טיפול בילדים, מובילה במהרה להגיון שהמדינה צריכה להכיר בכל ההוצאות שיש בכלל לעובדים במשק.
    זה רק שנבין את המשמעות של הדרישה להכיר בהוצאות על טיפול בילדים.

  • ענת  On מאי 26, 2008 at 10:14 am

    כן, הפסיקה של בית המשפט יותר טובה מכלום.
    אבל להגדיר את השמירה על הילדים כהוצאה של האישה זה קיבוע של התפיסה שגידול הילדים הוא אחריותה של האישה.
    והוא לא, הוא אחריות של שני בני-הזוג ושל החברה ככלל.
    לכן ההטבה במס צריכה לחול על ההכנסה המשפחתית ולא על משכורתה של האישה בלבד.

  • שלומית הברון  On מאי 26, 2008 at 6:40 pm

    למה כל כך כואב לך להכיר בטיפול בילדים כהוצאה מוכרת? גם אתה כאב, או כאב עתידי תהנה מזה. אני לא מבינה… הרי תמיד אפשר לשים גבול. הוצאות טיפול בילדים כן, מבשל/ת לא. מה הבעיה? היה – שמתי גבול. ה"אם ניתן להם אצבע הם ירצו את כל היד" מעצבן.

  • חמוטל  On מאי 27, 2008 at 11:21 am

    מהטבות מס נהנים מי שיש להם מספיק כדי שירד מס. עיני לא צרה בהם, אבל הם לא הסיפור המלא: יש מספיק כאלה שבכלל לא מגיעים לרמות הכנסה כאלה.
    אבל מהוזלת עלויות של טיפול ילדים – משמע מעונות שכיום עולים 1500-2000 לחודש – יכולים כולם להנות.
    במערכת היום יש הנחות למשפחות עם הכנסה נמוכה אבל ההנחה לא משמעותית,וההוצאה היסטרית.
    לא יאומן שעדיין מסתכלים על "אם עובדת" ולא על תא משפחתי שכולל שני הורים. כמו הביטוי "רוצה לעשות לך ילד"… ולאן אתה הולך אח"כ בדיוק?

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: