עת המו"ליות – ארבע נשים שעושות את זה בדרכן

שרי גוטמן, דניאלה די-נור, יעל שכנאי ואביה בן דוד הן ארבע נשים שהשתוקקו, התאוו, רצו, קמו ועשו: הן הקימו הוצאות ספרים משלהן, והן מספרות סיפורים קטנים על אהבות גדולות מאוד


יש להן ספרים בראש

לפני שלושים שנה קמה בלונדון הוצאת ספרים קטנה עם חזון פמיניסטי. קוראים לה The Women's Press   ובמין הפוך-על-הפוך כזה, הלוגו שלה הוא מגהץ, מין משחק מילים כזה, שכן Press  הוא גם דפוס וגם כינוי נושן לגיהוץ. האירוניה העצמית הזו באה לבטא ביטחון עצמי רב של קבוצת הנשים שרצו להגשים חלום, ועוררו אגב כך סערה גדולה בעולם המו"לות הבריטי, וזכו אפילו לסדרת טלוויזיה שניסתה לשחזר את הדרמה הגדולה: איך קורה שנשים מקצועניות פורשות מעמדות מפתח בהוצאות מבוססות, על מנת לפלס לעצמן דרך משלהן בעולם גברי כל כך.
 
אצלנו העניין הציבורי בנעשה מאחורי הקלעים של הוצאות הספרים הרבה יותר מינורי. אני משערת שאיש לא יכתוב סדרת טלוויזיה על יעל שכנאי, שרי גוטמן, אביה בן דוד ודניאלה די-נור, למרות שהמהלך המקצועי שעשו היה בהחלט דרמטי. כל אחת מהן החליטה לא להסתפק יותר בחדר משל עצמה, אלא להקים הוצאת ספרים שלמה. הפופיק רעד להן, מן הסתם, אבל הן עשו את זה בכל זאת.
 
יעל שכנאי, 45, הקימה לפני ארבע שנים את הוצאת הספרים "רימונים". זה לא היה הצעד הנועז הראשון שעשתה בחייה. עד אז הספיקה להתחלן – לאמץ אורח חיים חילוני למרות שנולדה וגדלה בבית דתי לאומי- וגם להתחתן, להתגרש, להתחתן, להתגרש ולהתחתן בשלישית וגם ללדת שני ילדים. היא נישאה בראשונה, אגב,  כשהייתה רק בת 18, במה שהיא מגדירה "סוג של מרד נעורים מאוחר", שהתרחש כשחזרה ארצה אחרי 5 שנים בלונדון, במקום "להצטרף לחברותי בשירות הלאומי" הלכה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, פגשה את מי שהפך חיש קל לבעלה והתוודעה לעולם החילוני. "הוכחתי שאני דרמטית וסוערת, אבל המשפחה תמיד תמכה בי והייתה שם לעזור לי להמשיך הלאה".
 
ההמשך היה באוניברסיטה ("תואר נוסף במדע המדינה"), עבודה במשרד פרסום ("פרסום אריאלי בימיו הגדולים") ובעיתונות ("במגזין על השולחן, שאהבתי מאוד מאוד") וכתיבה ספרותית. "כתבתי שירה, התלבטתי וקראתי המון, בעיקר ספרות עברית חדשה, ממש קראתי בלי סוף, אם כי המשיכה שלי לעולם הספרות עוד לא הגיעה אז לשיא".
 
השיא, מבחינת שכנאי, הגיע כשהיא הבינה שהיא רוצה להפוך את אהבת הספרים שלה לאורח חיים, להמר מבחינה כלכלית ומקצועית ולפתוח הוצאת ספרים משל עצמה, ואחרי שצברה ניסיון בהוצאתם לאור של כמה עשרות ספרים להוציא (בימים אלה) תחת הגג הפרטי שלה את ספר הסיפורים הקצרים שכתבה "פירורי קינמון", ספר שכתבה "כשהבנתי שאני יכולה להיות סופרת באמת ולא רק לשחק בכאילו". רוב הסיפורים שלה עוסקים באופן שבו מערכות יחסים מתמוטטות, זוגות מתפרקים וחלומות מתנפצים. שכנאי מתעקשת שבחייה הפרטיים היא דווקא אופטימית להחריד, ומשוכנעת שחלומות סופם להתגשם. עובדה, אחרי למעלה משמונה שנים של עבודה כעורכת מוערכת בהוצאות ספרים שונות, היא הקימה את "רימונים". "אני נורא אוהבת לעבוד עם טקסטים, לנקות את הג'יפה, לברור את המוץ מהתבן, אבל כל הזמן חיכיתי להזדמנות לעשות משהו אחר. לפני ארבע שנים נסעתי עם בעלי לברצלונה, ומאחר שהוא היה עסוק כל היום בענייני עבודה, חיפשתי ירידי ספרים. חברה קישרה אותי לישראלי שיושב שם ומכיר את האזור היטב, נפגשנו, ישבנו שעות בבית קפה ודיברנו והוא השאיר לי דוגמת תרגום של ספר קטלאני שהוא תרגם, "שירת הנעורים" מאת מונסרת רוז'. קראתי, התאהבתי וכאילו שהייתה לי הארה כזאת – ידעתי שאני לא אתן את זה לאף אחד, שאני רוצה להוציא את זה בעצמי".
 
מה ידעת על הפן העיסקי של המו"לות? איך בכלל מתחילים?
"כשאני מסתכלת לאחור אני לא יודעת איך היה לי אומץ. זה להתעסק בבת אחת עם המון דברים: עורכים, מגיהים, מעצבים, בית דפוס, שיווק, יחסי ציבור. דברים שלא הכרתי קודם. יצרתי קשר עם גיל גפנר, הבעלים של הוצאת "לדורי" הקטנה (שהוציאה את "הסיפור שאינו נגמר") שבעבר ערכתי לו ספר, וביקשתי שיהיה החונך שלי. הוא הסכים להיות שם כדי לענות לכל שאלה ותהייה שלי ואת שני הספרים הראשונים הוצאנו יחד, אפילו חלקנו את התמלוגים".
 
ענף הספרים נחשב מאוד קשה וגברי בארץ
"זה באמת תחום קשה, אבל רציתי להשתדרג כלכלית ומקצועית, ורציתי את האתגר. זה תחום מרתק. כדי להקטין את הסיכון הכלכלי, עשיתי תחקיר כדי לגלות ספרים נהדרים שנכתבו לפני שבעים שנה וכבר לא צריך לשלם עבורם זכויות יוצרים, חיפשתי מלגות לתרגום, למדתי לנהל את העסק. "
 
קשה להתחרות בהוצאות הגדולות?
"בהחלט, במיוחד מאחר שחלקן שותפות ברשתות המכירה של ספרים ומקבלות זמן מדף ארוך יותר. כהוצאה קטנה אנחנו מתפרנסים גם ממתן שירותים אחרים, לא רק מהוצאה לאור של ספרות מקור: עריכה של טקסטים, הוצאה לאור של ספרי זיכרונות אישיים, למשל. חוץ מזה פיתחתי חוש, וכשאני צריכה להחליט אם להוציא לאור ספר, אני מרגישה אם הוא יצליח או לא. אם אין לו סיכוי, אני אוותר גם אם אני מאוד אוהבת אותו".
 
הוצאת הספרים "דניאלה די-נור" נולדה לפני עשרים שנה בדיוק. כשדי-נור, 57, מדברת על ההצלחה הכלכלית של ההוצאה מאז ועד היום, היא מקפידה לחזור ולומר "שום דבר זה לא רק אני. יש פה צוות, יש עובדים מקצועיים, אני לא מאמינה בלעשות דברים לבד". והיא אומרת את זה למרות שלפני הקמת ההוצאה, היא הייתה ביג-שוט בהוצאת "זמורה-ביתן", ומעורבת כמעט בכל שלב ולו הזעיר ביותר בעריכה ובהפקה של הספרים שראו אור שם. "שם התלבטו אם להפוך אותי לשותפה, ולי נמאס לחכות, אז אמרתי 'אוקיי, עד שאתם תחליטו אני אקים לעצמי הוצאה קטנה משלי".
 
זה היה, כאמור, ב – 1988. הפרויקט הראשון של די-נור היה הפק
ה של אנציקלופדיה בערבית, שאותה היא מכנה "הרנו 5 שלי", על שם המכונית שרכשה בסיומו. אחר כך באה סדרת ספרי מזון בריאות שנרכשה על ידי רשת השופרסל. "עם שני הדברים האלה ביד יצאתי לדרך, ואמרתי אלוהים גדול".
 
ובכל זאת מדובר בסיכון כלכלי…
"סיכון גדול, שהוכפל משום שהייתי באותם ימים חד הורית. אני משערת שזה נבע מהצורך להשאיר את חותמי על מה שאני עושה, ומהידיעה שיש לי פוטנציאל להרוויח הרבה יותר ממה שאני מרוויחה כשכירה. אני רואה במה שאני עושה משימה חשובה מאוד ואני רוצה להשאיר את חותמי בתחום, להשפיע על חינוך, על אסתטיקה. אני אישה מאוד תכליתית ועם רגליים על הקרקע, לכן לא הוצאתי ספרי שירה,למשל. אני עושה ספרים מאוד איכותיים, אני רוצה שהקהל ירגיש שמכבדים אותו וחושבים עליו ואני רוצה גם למכור אותם, לעשות ספרים שיצליחו בשוק".
 
והאגו?
"זה גם חלק מהעניין, כמו אצל כל מי שפותח אגו ועושה דברים בעצמו."
 
במהלך עשרים השנה האלה, היו לך גם חששות ופחדים?
"בטח. אף פעם לא חשבתי להפסיק, אבל כל ספר שאני מוציאה אני נורא רוצה שיאהבו אותו, שיעריכו אותו, שיעריכו את הבחירה שלי ביוצרים. אם הספרים שלי לא היו מצליחים אני משערת שהיה לי נורא נורא עצוב. זה תחום עתיר לחצים, אבל אני לא יכולה לדמיין את עצמי עושה משהו אחר, אלא אם אני אגיע למסקנה שלאור מה שקורה פה בארץ אין אפשרות להמשיך להיות מול"ית. אני משערת שבמקרה קיצוני כזה, אחפש לי תחום אחר שיש בו יצירתיות ותרבות והפקה".
 
די-נור עשתה את צעדיה העצמאיים הראשונים כשבראשה מודל עיסקי ברור. "הוצאת בוטיק קטנה ואיכותית", היא אומרת. "זה הכתיב בחירות של ז'אנרים שיש לי בהם אפשרות לבטא את היכולות שלי, ובנייה של מערכת קטנה והרבה פרי-לאנסים. אנחנו מוציאים כ – 15 ספרים בשנה, חלקם פרויקטים ענקיים כמו הספר של אריק איינשטיין שעליו עבדנו שלוש שנים, או "טוסקנה למתקדמים" של בת' איילון, שנולד ביוזמתנו ותבע עבודה של למעלה משנתיים, ואת כל הספרים שלנו אנחנו מלווים במשך שנים רבות".
 
די-נור פונה, במתכוון, לקהל אנין מאוד, ומעורבת בכל שלבי היצירה של הספר, עד לבחירת הנייר  "אני עומדת ליד מכונות הדפוס ומפקחת על הכריכייה". לדבריה "אני פשוט לא מסוגלת לעשות דברים פחות ממושלמים, או כפי שנראה לי שהם מושלמים", היא אומרת. זה מצריך השקעה כמעט אינסופית של זמן מצדה. היא קמה בשש, עובדת במשרד עד שעות הערב, וממשיכה לעבוד בבית אם צריך.
 
די נדיר שהוצאה קטנה ועצמאית כזו מחזיקה מעמד כל כך הרבה זמן
"אחת הסיבות היא שיש לנו קו מובהק, ואנחנו לא סופרמרקט. אני למשל לא נוגעת ברומאנים, כי אין לי מה לתרום בתחום הזה. לא יכולה לעשות טוב יותר מנילי מירסקי או אילנה המרמן."
 
אביה בן דוד, 33, עושה כל כך הרבה דברים, עד שכמעט לא ברור איך היא מצאה אנרגיה, וזמן כמובן, להקים הוצאת ספרים קטנה ומיוחדת, את "סיטרא אחרא". היא כותבת ב"ידיעות אחרונות", עורכת את מגזיני השירה "03" ו"גרופה", היא כותבת שירה ובעבר הקימה את בוטיק השירה "פואמה" שנסגר לאחרונה בדיזינגוף סנטר, מפיקה את אירועי "שוק קולטורה", לומדת תסריטאות ומפיקה את הסרט הראשון שכתבה "סמנטה", גרה ביפו עם בנותיה ג'ויה ודוריאן ומגדלת איתן שישה חתולים וכלב.
 
ובתוך כל זה החלטת להיות מו"לית?
"כשסיימתי את ספרי 'עט, עפרון ורעל, שלחתי אותו למו"לים גדולים ששיבחו, גילו עניין אבל לא הבינו את העלילה ודרשו שאכניס שינויים מרחיקי לכת, שאוסיף אלמנטים יותר ישראלים, שאחליף את שמות הגיבורים ואעביר את העלילה לתל אביב. הייתה אפילו הוצאה שהציעה שאכתוב ספר אחר באותו סגנון. זה היה מתסכל, אז ביחד עם חבר הקמנו את 'סיטרא אחרא' וספרינו היו הראשונים לראות אור".
 
איך את בוחרת מה להוציא לאור?
"ההוצאה מתמקדת בפרוזה ושירה צעירה שנמצאת מחוץ לזרם המרכזי. אני בוחרת חומרים שמחדשים משהו בשפה, חומרים של יוצרים שאני מאמינה לטקסט שלהם, שאני רוצה לדעת מי הם, להיות חברה שלהם לנצח".
 
מרגע שהפכת מו"לית, את לא נדרשת להקדיש יותר זמן לעניינים טכניים ופחות לכתיבה?
"כמובן. מאוד קשה גם לכתוב ושם לשווק את עצמך. כשאני עובדת על ספר של יוצר אחר, אני מקדישה מזמני לא מעט, אבל אני מרגישה חלק מהיצירה שלהם, מהחיים שלהם וזה מרגש לא פחות".
 
הקמת העסק לימדה אותך על עצמך דברים שלא ידעת קודם?
"למדתי הרבה דברים על עצמי ועל העולם. זה סוג של מאבק להכניס את הספרים לרשתות מסחריות, למצוא דברים לא קונבנציונאליות לשיווק כמו לפזר את הספרים במרחבים ציבוריים, הפצה של מגזיהים לשירה צעירה בחינם ברחובות העיר…וכמובן להיכשל לא אחת. כשהקמתי את "פואמה" היו תקוות גדולות והוא לא הצליח להחזיק את עצמו. גיליתי שאי אפשר להתפרנס מהכתיבה, וקשה להגיע לקהל רחב כשאת מסגלת לעצמך קול שונה. אבל כשאנשים כותבים לי או פונים אלי נרגשים אחרי קריאת ספריי, כשמשוררים צעירים שולחים לי את שיריהם לביקורת ועזה אני מבינה שאולי לא הכול לשווא".
 
את רואה את עצמך גדלה והופכת להוצאת ענק?
"הייתי רוצה לגדול עם התכנים שאני מאמינה בהם, אבל אני לא רוצה לשגות בחלומות".
 

מזון רוחני

גם שרי גוטמן הצליחה בזמן קצר מאוד לבסס להוצאה שהקימה, "אחוזת בית", מעמד של חותם איכות. כשהיא יושבת במשרדה עמוס הספרים בלב תל אביב, מוקפת בין השאר בספרי ילדות ובכרכים ישנים ומבטיחים מספריית הוריה, קל מאוד להאמין לאדונית האחוזה כשהיא אומרת "אני מנסה לא להתפשר". מלבד הספרים היא מוציאה לאור גם את כתב העת "הו!" ואת ספר הביכורים של תחרות "שירה על הדרך" של עיריית תל אביב. אלה אינם רווחיים, והיא משקיעה בהם מכספה. "וזה הדבר הראשון שהחלטתי עליו, כי כשפגשתי את דורי מנור עוד לפני שהייתי לי הוצאה, ולפני שגייסתי אגורה אחת, ידעתי שאני רוצה לתת במה לאנשים שכמותו".
 
בחמש השנים מאז קמה ההוצאה, יש לך לא מעט רבי מכר
"זה קרה למרות שזאת לא הייתה המוטיבציה מאחורי אף אחד מהספרים שלי. בארצות הברית, למשל, הוצאות קונות הכול בתקווה שמשהו שהצליח בחו"ל יהיה רב מכר גם אצלם. זה לא מה שאני עושה. אני בוחרת ספרים טובים ומאמינה שמה שאיכותי גם ימכור. כשהוצאתי את "שרשרת זהב", אנתולוגיה של שירי ילדים, למשל, לא היה קולגה אחד שלא חשב שזה טירוף. הספר יקר, ההדפסה מאוד איכותית והנה, זה נמכר טוב מאוד".
 
עד כמה הבחירות שלך בספרים נובעות מהטעם האישי שלך?
"עד עכשיו הוצאתי רק ספרים שאהבתי, ספרים שיש להם ערך מבחינתי. אני גם מעורבת בכל הפרטים הכי קטנים, מבחינת תוכן, עריכה ותרגום וגם מבחינה טכנית, עיצוב, דפוס. אם יש מחלוקת בנוגע לפרט כלשהו אני זו שמכריעה, ובינתיים זה מוכיח את עצמו".
 
כמו עמיתותיה המו"ליות, גם גוטמן, 52, בילתה שנים רבות בהוצאת ספרים ותיקה טרם שפרשה כנפיים. היא הייתה העורכת הראשית של "כנרת זמורה ביתן". "וכל הזמן רציתי לעשות את הדברים בדרכי שלי", היא אומרת. "גדלתי בבית שבו ספרים היו מאוד מרכזיים, למדתי ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה, הייתה לי גיחה קצרה לעיתונות ב"חדשות" ומגיל 25 עבדתי אצל אוהד זמורה שטיפח אותי ונתן לי לעשות כל מה שרציתי".
 
כשפרשת, לא חששת להתרסק?
"אפילו לא לרגע. לא מתוך יוהרה אלא מתוך תמימות. הייתי באופוריה, חשבתי שזאת הרפתקה נהדרת. חברה שהייתה אמורה להיות שותפה שלי פרשה כי היא נכנסה להריון, המשקיע שלנו נסוג ובכל זאת הייתי בטוחה שאצליח".
 
למרות שיש הבדל גדול בין עריכה לניהול של הוצאת ספרים…
"ידעתי שאני מאוד אוהבת לנהל, שיש לי את היכולת לדאוג גם לצד הטכני הפקתי, גם לפרסום. כל מה שקשור בספרים מעניין אותי. היום אני הולכת היום לכל פורום שבו אני יכולה לדבר על הספרים שלי, בכל מקום בארץ,  ידעתי גם שזה עולם מאוד גברי ושהוא משחק לפי קודים גבריים, שיש בענף הזה כוחנות, שבמשאים ומתנים חשוב להגיע לתוצאות גם אם האווירה לא תמיד תהיה נחמדה."
 
היה לך קשה להסתגל לזה?
"מבחינה ביהביוריסטית סיגלתי לעצמי מכוונות למטרה. היה בי את זה כנראה מהתחלה, אבל לימדתי את עצמי ללכת למשא ומתן כדי להשיג מטרות, גם אם זה מחייב אותי לכוחנות או אי נחמדות. הישגים מקצועיים הם לא עניין מקרי, זה משהו שצריך להילחם עליו. אני יודעת שמבחינה פמיניסטית זה בעייתי כי אני מחזקת את צורת ההתנהגות והעבודה הזו, אבל מצד שני, אני אישה ששורדת בעולם קשה מאוד, אני שווה לגברים שעובדים מולי וזה דגם מצוין שנשים אחרות, למשל הבת שלי בת ה-20, יכולות להתחזק ממנו".
 
נתקלת בהרבה שובניזם?
"נתקלתי בגברים שחשבו שאם יושבת מולם אישה, לא צריך לקחת אותה ברצינות, אבל הבינו די מהר שהנחמדות יצאה מהמשחק, ושאותי ואת ההוצאה שלי צריך לקחת מאוד ברצינות. עוד לפני ש"אחוזת בית" קמה ידעתי שאני רוצה להשפיע, לא להיות הוצאת נישה זעירה, אלא שתהיה לי נוכחות חזקה. מהרגע הראשון פעלתי כאילו ברור שההוצאה תהיה פה גם בעוד חמישים שנה".
 
את עצמך התחזקת בתקופה הזו?
"בהחלט. אני אוהבת להיאבק. תמיד הייתי אישה שאפתנית, והיום יותר מתמיד, אני אדם שתמיד רוצה, שואף לדבר הבא."
 
ומהו הדבר הבא?
"עכשיו אני בצומת דרכים. היו כמה הצלחות גדולות אז יש לי אפשרות לקנות יותר ספרים, באים אלי יותר כותבים צעירים מצויינים שאני רוצה להחתים כסופרים של ההוצאה שלי ובכל רגע אני מטפלת בכמה עשרות ספרים, אני עובדת כל הזמן, הולכת הביתה כשאני כבר לא מסוגלת לערוך, אבל ממשיכה לעבוד שם ובני המשפחה קוראים כתבי יד ומגיבים. אני עובדת אפילו כשאני ישנה – ומכיוון שאני כל כך מעורבת בכל פרט זה הולך ונהיה בלתי אפשרי. אז אני צריכה להחליט…
 
להחליט מה?
"איך להגדיל את ההוצאה. האם להיענות לחיזורים של הוצאות גדולות יותר שרוצות לקחת על עצמן את העניינים הלוגיסטיים כדי שהעורכת שבי תוכל לבוא לידי ביטוי יותר, להתפנות לטפל בכותבים מצוינים, איך למצוא פנאי בלי לוותר על שום דבר שאני עושה.  זאת נקודה שהבטחתי לעצמי שאם אגיע אליה ארגיש טוב".
 
ואת מרגישה טוב?
"ברור שלא. אני רוצה עוד. אני תמיד רוצה עוד".
 

*התפרסם בגליון מאי של מוסף הספרים ב"לאישה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלף בית  On מאי 29, 2008 at 9:22 am

    נתקלתי רק בשלוש מההוצאות שהזכרת (את רימונים לא פגשתי עדיין) והן אכן שונות ומיוחדות . למרבה הצער מרבית ההוצאות נדמות היום יותר לסופרמרקטים של כתיבת פלסטיק, בלי כיוון ובלי אופי והנשים האלו מביאות לעולם הזה רוח אינטלקטואלית אמיתית

  • חנה בית הלחמי  On מאי 29, 2008 at 9:32 am

    הפעם הראשונה שנתקלתי, אגב, בחיבור בין נשים לחלקים המסחריים של הספרות, היתה בראשית שנות ה- 90, ברשת מקומית באיזור סולט-לייק-סיטי, שנקראה Women's book store ועסקה גם בהוצאה לאור של ספרות וספרי נשים וגם במכירה, באוריאנטציה מאוד נשים פמיניסטית החל מספרי ילדים ועד בכלל. בכל פעם שהגעתי לעיר זו היתה התחנה הראשונה שלי בביקור. יש לי עדיין בבית כמה ספרים משם, אבל יותר מהספרים עצמם ניטע בי הרעיון. ממש אבן דרך בהתפתחות התודעה הפמיניסטית שלי.
    שאפו למו"ליות!!

  • דוד שליט  On מאי 29, 2008 at 10:10 am

    מתי כבר ימוגר צירוף המילים "נשים שחלמו ל.."? מה רע בנשים שרצו, חפצו, השתוקקו, התאוו, זממו?
    אני מבין שלאשה מחפש דימויים נוצצים ומצליחניים, אבל היה שווה גם בוקסה על מישהי שנלחמה נגד כל הסיכויים, יעל לרר, שהקימה את הוצאת אנדלוס.

  • דפנה לוי  On מאי 29, 2008 at 10:12 am

    אחת מחנויות הספרים הכי מדליקות שבהן נתקלתי, הייתה חנותספרי הנשים בצ'רינג קרוס רוד בלונדון. קראו לה "סילבר מון", והיא נסגרה בינתיים, אחרי שנים של פעילות מבורכת והיצע מרתק.
    בימים הראשונים היה שם גם בית קפה בשם
    dike`n`doughnut
    לנשים בלבד, שהעירייה לא הפסיקה להציק לו משום שלא היה בו בית שימוש נפרד לגברים.

  • דפנה לוי  On מאי 29, 2008 at 10:15 am

    קיבלתי מיד את המלצתך ותיקנתי בהתאם.
    נראה שהסנטימנטליות הגואה בי מובילה לשימוש יתר בחלומות. רצו זה טוב, השתוקקו זה טוב, ורק תיקון קל "לאישה", בניגוד למה שכתבת, לא מחפש כלום. בעיתון היתה כותרת אחרת וכותרת משנה שונה, פה ההגשה הייתה לגמרי שלי, ואני- מה לעשות – חולמת הרבה.

  • איתמר  On מאי 29, 2008 at 11:13 am

    וטוב שכך

  • רונית  On מאי 29, 2008 at 12:51 pm

    מראה כמה זמן לא הייתי בלונדון.
    אחלה כתבה.
    עוד אתחיל לחשוב על לקרוא "לאשה" בגללך.
    והאותיות שלמטה אומרות (בין השאר) OMG

  • חני  On מאי 29, 2008 at 2:16 pm

    אני לוקחת את הכתבה הזאת לתשומת לבי.

  • חנן כהן  On מאי 29, 2008 at 3:34 pm

    קורינה הסופרת

    http://www.notes.co.il/corinna/43416.asp

  • דפנה לוי  On מאי 29, 2008 at 3:45 pm

    נהדר. תודה על הקישור והרבה בהצלחה לכל מי שעוד עושה דברים כאלה שם בחוץ

  • חנה בית הלחמי  On מאי 29, 2008 at 5:20 pm

    לאשה בעידן הנוכחי (בניגוד גמור למקבילותיו בתחום) הוא עיתון לא רע בכלל, אפילו חתרני: מעביר מסרים פמיניסטיים באמצעות בימה נשית-פופוליסטית.

  • מירי  On מאי 29, 2008 at 6:40 pm

    כן, הציצים חתרנים לאללה
    גם תחרות מלכת היופי מה זה חתרנית

  • אבינועם יחיאלי  On מאי 29, 2008 at 9:06 pm

    בשנות השמונים של המאה הקודמת עת שירתתי בשגרירות ישראל. בבורקינה פאסו.
    הוזמנו לערב בבית הספר לאחיות סנט ברתולומאי
    ושם הצוגו לראווה ספרי ילדים שחוברו ע"י נשות מושבת המצורעים בבומאיספרים שנכתבו והוצאו ע"י אחיות הנזירות במקום.אגב
    ספרים מופלאים עם עלילות מתוקות נאיביות עצובות ונוגעות ללב של ערגה של מנודות לילדים שלא יהיהו להן.נזירות ו/או מצורעת .
    אם תהיי מעוניינת לעיין בהם אשמח להראות לך אותם אני נמצא כמעט מדי יום ב"נסיך הקטן" .
    תשליחי לי מייל ונתאם

  • טלי  On מאי 29, 2008 at 10:55 pm

    תודה דפנה, זו זווית חשובה ואין ספק שהן עובדות מהלב והנשמה.

    איזה תפקיד הנשיות משחקת כאן, לדעתך, אם בכלל?
    הרי יש גם מו"לים קטנים ממין זכר. את רואה הבדל?

  • יעל שכנאי  On מאי 29, 2008 at 11:06 pm

    דפנתי,

    תגידי….
    כמה אתי זה יהיה מצידי להגיב כאן?

    🙂

    תודה על הכתבה. היא נהדרת. היית מראיינת מצוינת ופרטנרית כל כך אינטיליגנטית לתקשורת עיתונאית.

    הפתיח של הכתבה נפלא וגרמת לאנגלופילית שבי להתעורר, לנחיריים שלי להתרחב ולהריח את הריח של לונדון באוויר.

    השאלה של טלי, מעליי, מעניינת. אני אשמח לקרוא את תגובתך אליה.

    שוב תודה.

  • אדמית  On מאי 30, 2008 at 1:54 am

    כתבתה מעניינת ומרתקת. טוב לדעת שאפשר להגשים חלום. לו יהי.
    הציעו פה חנויות ספרים ואני לא יכולה שלא להזכיר את הסטרנד במנהטן ואת חנות ספרי הילדים המופלאה
    books of wonder
    ברחוב 18

  • דפנה לוי  On מאי 30, 2008 at 7:54 am

    זאת אכן שאלה שאת התשובה עליה ניסיתי לברר ולא קיבלתי תשובה חד משמעית. שרי גוטמן התייחסה לנושא במפורש- כשאמרה שהיא מתמודדת בעולם הגברי באמצעות שכלול והדגשה של יכולותיה הגבריות לכאורה, מה שמפתיע (מתברר) את מי שבאים מולה למו"מ למשל.

    אני לא חושבת ש"הנשיות" משחקת פה תפקיד, אבל אין לי ספק שכנשים הן, ואחרות, נאלצות לזנק מעל כמה מכשולים סטריאוטיפיים (בעיני אחרים ועצמן) נוספים ולפחות בשלב הזה של התפתחותנו החברתית מאוד מעניין בעיני לבחון את זה מקרוב.

  • רון ב.  On מאי 30, 2008 at 2:37 pm

    הקומיקאית רוזאן אמרה שכדי לקבל אותה הכרה כמו גבר, אשה צריכה לעשות את הדברים פי עשר יותר טוב. למרבה המזל זה לא כל כך קשה.

  • החבר של טאיגה  On יוני 3, 2008 at 11:23 pm

    וכל הכבוד לנשים שלא פחדו לקפוץ אל המים הקרים.

  • עמיאל אורן  On יוני 5, 2008 at 1:03 am

    נשים יקרות,הגברים מחכים לכול יוזמה שלכן,רק תעיזו ותגלו שיותר קל לכן לכבוש עמדה ממה שחשבתן.
    אני מייחל ליום, בו ישתוו הכוחות,ושנפסיק כולנו לדון בנושא המטריד הזה.

  • עמיאל אורן  On יוני 5, 2008 at 11:57 am

    מצטער, מכתבי מה-5/6 נכתב בשעת לילה מאוחרת ואינו מנוסח היטב. קבלו את התיקון הבא:…"רק תעיזו ותגלו שזה יותר קל ממה שחשבתן.

    בתודה מראש על ההתחשבות

  • נור לן על שמריו  On מרץ 23, 2009 at 4:45 pm

    יופי של פוסט, תודה. למרבה הצער, נראה שבשנים האחרונות מפעל המו"לות של די נור לן על שמריו, וכבר קשה יותר למצוא ( אפילו בחנויות יד שניה ומציאונים) את הספרים הנפלאים שאני זוכרת מילדותי ומילדותם של ילדיי. נקווה לעוד שנים של מו"לות נשית אכותית.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: