אשפית הפסיכופטים – ראיון עם מינט וולטרס


מינט וולטרס. למדה בקיבוץ לשתות קפה שחור

בגיל תשע היא החליטה להיות סופרת פשע. היום היא אחת מסופרות המתח המוערכות והאהובות ביותר בבריטניה. מינט וולטרס מכורה לכתיבה כמו לסם, וגם לטיפוסים המופרעים, המורכבים והאנטי סוציאלים שהיא בוראת על מנת להפנט את קוראיה

 

כשמינט וולטרס הייתה בת תשע, התגלגל לידיה ספר של אגתה כריסטי. אחרי שקראה עמוד או שניים, היא ידעה שגם היא תהיה סופרת, ושסיפורי פשע הם התחום שלה. אלא שהדרך משם ועד למעמדה הנוכחי – כאחת מסופרות המתח המוערכות ביותר בבריטניה ובעולם – הייתה ארוכה ועברה דרך כתיבת סיפורים רומנטיים בעיתון נשים, גידול ילדים ואפילו שנה בקיבוץ בישראל. 
 
הספר האחרון של וולטרס שתורגם לעברית (בהוצאת מעריב, בתרגום בועז וייס) הוא "שכונת האסיד", שבמרכזו שכונת מצוקה אלימה מאוד, שתושביה מגלים יום אחד כי השכן החדש שלהם הוא פדופיל. החרדה מפניו הופכת בהדרגה לזעם וזה בתורו מצית שורה של אירועים קשים. וולטרס, כדרכה, מרפדת את העלילה המותחת בשאלות שמחייבות את הקוראים להתמודד עם דילמות מוסריות, לבחון את סולם הערכים שלהם ולתהות איך היו הם מתנהגים בסיטואציות המורכבות שהיא בונה. כמו "בית הקרח", "ההד", "החדר החשוך" ו"הפסלת" שקדמו לו, "שכונת האסיד" אינו סיפור פשע פשוט, ולא די לדעת מי עשה מה כדי להבין אותו. וולטרס היא אשפית העלילות הרב ממדיות והטעונות והדמויות – הטובים והרעים – שהיא מלהקת, מצטיינות תמיד במורכבות פסיכולוגית.
"אני לא יכולה לכתוב סיפור פשע פשוט בנוסח 'מי הרוצח'", היא מסבירה. "באנגליה אפשר להחזיק נשק רק ברישיון. זה לא אומר שבאזורים מסוימים אין בעיות קשות עם כנופיות וירי ברחובות, אבל זה הרבה פחות נפוץ מבארצות הברית, זה מוגבל לשכבה מסוימת בלבד בחברה. כדי להשתמש בזה בספרים, כמו שסופרים אמריקאים עושים, הייתי צריכה לכתוב כל הזמן על אותה שכבה סוציו-אקונומית, על גנגסטרים בשכונות מצוקה בערים בגדולות. זה משעמם. אני רוצה לכתוב על סוגים שונים של קהילות, על יחסים שונים בין בני אדם, למצוא בכל פעם פרספקטיבה אחרת ולבנות פשע שכדי לפתור אותו צריך יהיה להפעיל את האינטלקט. משהו כמו ששרלוק הולמס היה עושה. מפענח את הדמויות כדי להבין את כל הסיפור".
 
הדמויות שלך אף פעם לא לגמרי טובות או רעות. את כותבת גם את הרוצחים הכי מעוותים בהמון אמפטיה.
 
"הם הטיפוסים הכי מעניינים. אני אוהבת לכתוב דמויות חזקות מאוד, ואני רוצה לתת לקוראים להכיר אותן מכל הצדדים. כשמציירים דמויות שיש להן מעלות ומגרעות, יותר מעניין לנסות להבין מה מניע אותן, ופחות פשוט לנחש מה עומד לקרוא. לא קל להשאיר קוראים במתח על פני עשרות עמודים. ספרים שבהם יש רק אקשן והמתח נשמר על ידי זה שכל חמש דקות מתגלה עוד גופה משעממים אותי. אני מעדיפה לשמור את הקורא מהופנט משום שהוא ירצה להבין את הטיפוסים שאני מכירה לו".
 
הזמן בקיבוץ היה קסום
וולטרס, 56, היא אם לשניים וחיה עם בעלה בבית כפרי בדורסט, אנגליה. היא התחנכה בפנימייה, אליה נשלחה בגיל 12 אחרי מות אביה, ואומרת ששם למדה להיות עצמאית ושאפתנית. בגיל 18, יחד עם עוד 22 צעירים אנגליים, הגיעה לישראל כדי לבלות שנה בקיבוץ כפר הנשיא. השנה הייתה 1968, ואת החוויות משם היא לעולם לא תשכח. במהלך השיחה בינינו היא מזכירה את הקיבוץ בכל הזדמנות אפשרית ומספרת שהקבוצה נותרה מאז בקשרים הדוקים. הם נפגשים לעתים קרובות וכבר עכשיו מתכננים מפגש חגיגי שיציין 40 שנה להרפתקה ההיא.
 
"הגענו לשם, חבורה של צעירים לא יהודיים, שרצו להכיר את המקום", היא מספרת. "עבדתי במטעים, אחר כך התנדבתי שלושה חודשים בבית מחסה לעבריינים צעירים בירושלים. טיילנו המון. זה היה זמן קסום. אני מניחה שהקיבוצים השתנו מאז, אבל אז הם היו בראשית הדרך, והיה קסם גדול בחיי הקהילה שניסו לבנות שם. כולנו מאוד השמנו בשנה ההיא, כי האכילו אותנו אוכל נפלא. ביקרנו גם בקיבוצים אחרים, ואני זוכרת שחשבתי לעצמי שהלינה המשותפת בטח קשה מאוד לילדים, למרות שזה מזכיר קצת את הפנימייה שבה אני גדלתי וגם הילדים שלי למדו בפנימייה ונהנו מאוד".
 
תכתבי פעם עלילה שמתרחשת בקיבוץ?
 
"זה יהיה יומרני מצדי, כי אני לא מכירה את החברה הזו מספיק לעומק. אולי הייתי צריכה לכתוב על זה מיד כשחזרתי. אמרתי אז לכולם שאני רוצה להיות סופרת, אבל לא האמינו לי".
 
מתי התחלת לכתוב?
"למדתי באוניברסיטה ספרות צרפתית. לא גמרתי את התואר, כי זה חייב אותי לנסוע לשנה בצרפת ולא רציתי, כי ידעתי שלא אחזור משם. אבל באוניברסיטה הכרתי את בעלי ואחרי שהתחתנו התחלתי לכתוב סיפורים רומנטיים לעיתון. אחרי שהבן שלי נולד, הבית נמלא רעש, ולא יכולתי להתרכז בכתיבה. למזלי בעלי פרנס אותנו, ובמשך שבע שנים לא כתבתי בכלל. זה התגלה כמפנה חשוב בקריירה שלי. עד אז הזמינו ממני עוד ועוד סדרות רומנטיות ואני מניחה שזה מה שהייתי עושה עד היום. אבל אחרי שבני הצעיר התחיל ללמוד והתפניתי שוב לכתוב, איש לא הזמין ממני סיפורים ויכולתי להתמסר ל'בית הקרח', רעיון שהבשיל אצלי בראש שנים קודם. משם הכול זרם במהירות. הספרים שלי היו רבי מכר, תורגמו, עובדו לסדרות טלוויזיה ומאז לא הפסקתי לכתוב. לא מזמן שאלה אותי עיתונאית אוסטרלית אם אני מתכננת לכתוב עד יום מותי. אמרתי שאני מקווה שלא, כי אני מקווה ליהנות גם מעבודה בגינה ומטיולים. אחר כך חשבתי על זה, והבנתי שהכתיבה היא המהות שלי. זה כמו סם. אני מכורה לגמרי. יכול להיות שלא אפרסם הכול, אבל בראש בטח לא אפסיק לעולם לחבר סיפורים להנאתי".
 
את שואבת השראה ממקרי פשע אמיתיים?
 
"אני מכורה לתקשורת. אני אוהבת לקרוא על פשעים ומקרי רצח. למדתי שקל יותר לכתוב סיפורים אם יש לך כמויות עצומות של מידע. אני ק
וראת הכול ומקווה שמשהו מזה יצית אצלי רעיון לסיפור. אני מחוברת לכל ערוצי החדשות, גם אלה שמשדרים 24 שעות ביממה, כדי שבכל פעם שאקום מהכתיבה להכין לעצמי כוס קפה, אקלוט עוד משהו".
 
קפה? כאנגלייה את לא אמורה לשתות תה?
 
"אני שותה רק קפה שחור. הרגל שהתחיל בישראל…"
 
כבר שנים שוולטרס מתנדבת בבתי כלא. מדי שבוע היא מבקרת אסירים שמשפחתם נטשה אותם ואין להם מבקרים אחרים. "כולם רוצים שאני אכתוב את הסיפור שלהם, אבל לצערי סיפורים אמיתיים בדרך כלל לא מספיק מעניינים", היא אומרת. "בחיים האמיתיים הסיכוי הכי גדול שלך להירצח הוא על ידי מישהו שאומר שהוא אוהב אותך – הבעל, האישה… בחיים הכול צפוי מדי, קשה לבסס על זה ספר מתח".
 
הרבה נשים כותבות בז'אנר הזה. את חושבת שיכולת ההתבוננות שלך היא תכונה נשית?
 
"הייתי רוצה לומר כן, אבל יש גם סופרים גברים לגמרי לא רעים. נשים מוצלחות מאוד בהתבוננות באנשים. דורות ניהלנו חיים פחות אקטיביים, ישבנו בבית ולמדנו להסתכל. למדנו להבין למה ילדים ואנשים מתנהגים כמו שהם מתנהגים, ולמדנו להעביר ביקורת קטלנית על הסביבה. זה שילוב נפלא למי שרוצה לכתוב ספרי מתח".
 
רוב הספרים שלך הפכו לסדרות טלוויזיה מצליחות.
 
"זה שימח אותי מאוד, אבל היום אני מעדיפה קולנוע. בטלוויזיה יש היום מבחר של מאות ערוצים, ולצופים קשה לעקוב אחרי פרקים של סדרה. סרט של שעתיים רצופות הרבה יותר אפקטיבי".
 
על מה את עובדת כעת?
"אני כותבת, אבל לא מוכנה לגלות מה. בפעם הראשונה שיצאתי לסיור קידום מכירות של ספר שלי, הייתי מאוד נאיבית. סיפרתי לעיתונאי נורבגי את כל העלילה של הספר הבא שלי, וכשחזרתי הביתה הבנתי שזה משעמם אותי נורא. אז זרקתי לפח, והתחלתי לכתוב משהו אחר. הנורבגי התפלץ ונורא כעס כי כל הכתבה שלו היתה מבוססת על זה. מאז למדתי שאם אני מספרת את העלילה, אני מאבדת את החשק לפתח אותה. חוץ מזה, אני בעצמי לא תמיד יודעת מה יקרה בספרים שלי".
 
את לא מתכננת את כל העלילה מראש?
 
"בדרך כלל לא. יותר מרגש לכתוב ככה. זאת גם הסיבה שלא יצרתי דמות קבועה של בלש, מה שיכול היה להיות מצוין מבחינה מסחרית. אני רוצה להיות חופשייה להפתיע את עצמי ואת הקוראים שלי כל הזמן".
 
 
***

הראיון התפרסם באתר ווי-נט, ונערך בשנה שעברה לרגל צאת הספר. העלתי אותו לכאן כדי לומר בסוגריים שהספרים של וולטרס הם ספרי קיץ מצויינים: קשה להניח אותם מהיד, ולמרות שמדובר בדרמות פשע, הם לא מעליבים את האינטליגנציה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On יולי 8, 2008 at 3:08 pm

    דרמות פשע

  • דפנה לוי  On יולי 8, 2008 at 3:41 pm

    צולף

  • אברי  On יולי 8, 2008 at 3:48 pm

    הבריטים טובים נורא בספרי פשע ובכל חנות ספרים הכי קטנה יש אגף המוקדש להם. בארץ יש לנו כנראה מספיק מריטות עצבים מהמציאות ואנחנו נזקקים לזה פחות, אבל כדאי לנסות: חוץ ממינט וולטרס המ-צ-ו-י-נ-ת (!!!) אל תשכחו את פי די ג'ימס, את לינדה לה פלנט, לן דייטון, ג'ורג'ט הייר, ג'ויס פורטר ו…ו…ו….
    ויש את המתח לייט אלכסנר מדקול סמית שדווקא תורגם לעברית ואני ממליץ בחום.

  • ארז אשרוב  On יולי 8, 2008 at 4:59 pm

    גם אני החלטתי בגיל תשע להיות סופרת מתח.
    דמייני לעצמך את האכזבה שחוויתי כשהגיעה הבגרות המינית, שנה מאוחר יותר.

  • דפנה לוי  On יולי 8, 2008 at 6:23 pm

    לעומתך, ארז, אני החלטתי בגיל תשע להיות סופרת מתה. אני עדיין מקווה לא להתאכזב.

  • אסתי  On יולי 8, 2008 at 7:14 pm

    איזה סדרות עשו מהספרים שלה?
    כי אני מהמכורים לז'אנר ואשמח למלא את החור הזה בהשכלתי המרושתת בים של חללים

  • ד.  On יולי 8, 2008 at 11:03 pm

    http://www.imdb.com/name/nm0910319/
    לא מעט שודרו בישראל

  • אסתי  On יולי 12, 2008 at 2:34 pm

    שהייתי צופה מושבעת שלהן.
    איזה כייף לך שפגשת את הסופרת הזאת.
    היכולת שלה להכנס לנבחי נשמתו של אדם ושל פושע… גובלת באמנות.
    נפלא.
    ועכשיו קראתי שוב את כל הראיון בעונג גדול והתמלאתי קנאה בך.

Trackbacks

  • By היורשות? | דפנה לוי on נובמבר 5, 2010 at 8:22 am

    […] גם את וולטרס ראיינתי, כשראה אור "שכונת האסיד" בעברית. "אני לא יכולה לכתוב סיפור פשע פשוט", היא אמרה לי. "אני רוצה לכתוב על יחסים בין באני אדם… למצוא בכל פעם פרספקטיבה חדשה ולבנות פשע שכדי לפתור אותו צריך יהיה להפעיל את האינטלקט…". היא ראויה אולי מכל היורשות הפוטנציאליות להיכלל ברשימה כזו, שנולדה מתוך יום הזיכרון לאגתה שלנו: וולטרס אומרת שההחלטה להיות סופרת, ולכתוב ספרי פשע, גמלה בלבה כשהייתה בת תשע. איך זה קרה? כצפוי. התגלגל לידה ספר של כריסטי, וקרה לה מה שקרה לרובנו: היא התאהבה ממבט ראשון. […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: