"הנה, התחת שלי צועד שם" – ראיון נהדר עם א.מ.הומס

הומס. לא רציתי להישאר האחרונה במשפחתי

 

 

השבוע רואה אור ספר בלתי שיגרתי, שלשמחתי יצא לי לתרגם. "בתה של המאהבת" הוא סיפורה האישי של איימי מישל הומס, שגדלה במשפחה מאמצת, ויום בהיר אחד – כשכבר הייתה סופרת ותסריטאית מצליחה – חזרו לחייה הוריה הביולוגיים, במה שאפשר בהחלט לתאר כסופת טורנדו רגשית. ראיינתי אותה בטלפון:

באחת הסצנות המכמירות לב בספרה "בת של המאהבת" מתארת הסופרת האמריקאית המצליחה א.מ. הומס מפגש שהיה לה עם אביה הביולוגי, שאותו פגשה לראשונה קצת יותר משלושים שנה אחרי שנמסרה לאימוץ. היא, שחלמה לא אחת על מפגש כזה עם הגבר והאישה שילדו אותה, מתבוננת מהצד באיש הזר הזה –  המבוגר, שהכריח אותה לעבור בדיקת דנ"א וכשנוכח כי היא אכן בתו ניתק איתה בסופו של דבר את הקשר –  ומנסה בכל כוחה למצוא משהו להיאחז בו, משהו שיקשר אותו אליה. "אני מסתכלת בו", היא כותבת, "ופתאום דווקא הישבן שלו נראה לי כל כך מוכר, ואני אומרת לעצמי, הנה, התחת שלי צועד שם".
 
איימי מישל הומס, תסריטאית ("ישנן בנות"), מרצה לספרות (באוניברסיטת קולומביה, בניו יורק) וסופרת זכתה להצלחה כבר מקובץ הסיפורים הראשון שפרסמה – "הדברים הבטוחים" עובד לסרט בכיכובה של גלן קלוז, והרומאנים שבאו בעקבותיו זכו במגוון פרסים ספרותיים בארה"ב ובאירופה, למרות שהנושאים שהיא בוחרת לעולם אינם קלים לעיכול,וסגנון הכתיבה שלה יוצא דופן, לעתים סוריאליסטי, זרוע הומור דק ואירוניה דוקרנית והיא לא נרתעת מאמיתות לא נעימות. ב"הדברים הבטוחים" מנהל ילד מערכת יחסים ארוטית עם בובת הברבי של אחותו. ספרה "סופה של אליס", עוסק בפדופיל מורשע, המרצה את עונשו לאחר שהתעלל ורצח ילדה בת 12, ומתכתב עם בחורה הרואה בו דגם לחיקוי ומתייעצת אתו כיצד לפתות ילד. הספר עורר סערה במדינות שלשפתן תורגם ובאנגליה החליטה רשת שיווק גדולה שלא להפיצו; ב"מוזיקה לתבערה" בני זוג שברגע של שעמום מעלים את ביתם חווים התמוטטות מוחלטת של חייהם. שניים מספריה ראו לאחרונה אור בעברית בספריית מעריב. ב"ג'ק" (תרגום: רז קטלן), ספר שכתבה כשהייתה בת 19, מתמודד ילד עם יציאתו מהארון של אביו ההומו (הספר נכנס לרשימת ספרי החובה במערכת החינוך בבלגיה ובגרמניה) וב"הספר הזה יציל את חייך" (שאנוכי עצמי תרגמתי, ובכל הנוגע התפעלותי העמוקה הכנה מהספר ומהמחברת שלו אני מוכנה להיבדק במכונת אמת) נפער בור ענק בחצרו של איש עסקים מצליח, והמלחמה שלו על ביתו מתגלה כמלחמה מורכבת על שפיותו, בריאותו ויחסיו עם הקרובים אליו.

הומס אמנם מציגה בכנות תמונות שאינן תמיד מחמיאות מחייהם של אנשים שאינם מאוד רחוקים מאלה שראתה סביבה בחייה (בעיקר בורגנות צבועה בפרברים אמריקאים), אבל רק ב"בתה של המאהבת" (שטרם תורגם לעברית) היא כותבת ממש על עצמה. בסגנון אישי מאוד, ועם זאת מדייק ומדוייק כאילו מדובר בתיעוד אירועים קפדני לצורך שימור בארכיון רשמי, היא מספרת כיצד כשהייתה בת 31, יצר עמה קשר עורך הדין שהיה מעורב באימוץ שלה, וסיפר לה שאמה הביולוגית מעוניינת לפגוש אותה. האם, מתברר, הרתה בגיל 22 לבוס שאצלו עבדה מגיל 15, שהיה מבוגר ממנה בשנים רבות, נשוי ואב לילדים. לאחר שהבטיח לעזוב את משפחתו ולחיות איתה, הוא התחרט, נטש אותה והאם הצעירה נאלצה למסור את התינוקת לאימוץ. הומס, לאחר היסוסים וגישושים שכללו חילופי מכתבים באמצעות העו"ד, טלפנה לאישה הזרה שילדה אותה. מהצד השני, היא מתארת בספרה, נשמע קול שהפחיד אותה, נמוך מאוד, לא ממש אנושי, כמעט חייתי. הקול הזה ביקש ממנה לספר על עצמה. היא אמרה שהיא כותבת, גרה בניו יורק ומגדלת כלב. "וכך הבנתי שבעצם אין לי מושג מי אני", היא מודה.
 

 

הומס. ילדה שמחה, שמעליה מרחף ענן הנטישה

 

בסופו של דבר היא  פגשה את אמא ואבא. הם נפגשו במשרד העו"ד, וההורים החליפו ביניהם האשמות הדדיות. הילדה שבמשך שנים דמיינה את הוריה הביולוגיים כמלך ומלכה נערצים ("הייתי בטוחה שהיא נסיכה שיכולה לעשות הכול")  גילתה שהם – אלן בלמן – היא אישה תלותית, היסטרית, נוירוטית ונואשת ואביה  – נורמן הכט – הוא גבר מתנשא ואטום. אחרי שקיבל תוצאות חיוביות לבדיקת האבהות שהתעקש שתעבור אמר להומס: "הייתי לוקח אותך למסעדה לחגוג, לו רק לבשת משהו יותר נחמד".  הסיפור שכתבה בעקבות המפגשים האלה, התפרסם בהמשכים בניו יורק טיימז. מדובר אמנם בסיפור אישי מאוד, אבל גם כזה הבוחן את מהותה של משפחה המאמצת מול זו הביולוגית.
 
הומס, היום בת 45, מגדלת לבד את בתה ג'ולייט בת הארבע.  "זו הפעם הראשונה שאני גרה עם מישהו שקרוב לי קרבת דם", היא צוחקת.
 
עברת מסע קשה מאוד בדרך לגילוי המשפחה הביולוגית שלך. לא יזמת אותו, וחלק גדול ממה שגילית לא היה משמח. מה גרם לך לחלוק את החוויה ולהיחשף כך בפני הקוראים שלך?
 
"החוויה הייתה קשה וגם הכתיבה אודותיה. אני רגילה ומעדיפה לעבוד בעיקר עם הדמיון שלי, אבל הרגשתי שחשוב לי מאוד לכתוב את הסיפורים האלה על האנשים האלה, ושיש לי תשוקה להיות מאוד מדויקת בכל מה שקשור אליהם. חלק מהמסע שעברתי היה דמיוני לגמרי, וגם איום ביותר, אבל בלתי נמנע. לא יכולתי לברוח מזה, הרגשתי שמדובר במסע שנחוץ לי בחיי. החלטתי לכתוב הכול, את כל הפרטים ואת כל האמת, משום שלמרות הכאב רציתי לדבר על הדברים, האנשים שפגשתי התנהגו בצורות קיצוניות אבל אני לא חושבת שהן כל כך נדירות. הרבה אנשים מפנטזים פנטזיות רומנטיות על החיים שלהם, כמו אלה שהיו לי לפני שפגשתי את המשפחה הביולוגית שלי, ורציתי שאנשים אחרים שמתמודדים בצורה זו או אחרת עם אותם דברים ידעו שזה לא תמיד מה שאנחנו מקווים או חולמים וזה גם בסדר ואפשר לשרוד את זה".
 
פגשת את ההורים שלך והתאכזבת…
 
"באופן מוזר, ספר שכתבתי על אימוץ "בארץ האימהות" עמד להתפרסם בדיוק כשקיבלתי את הטלפון ההוא ואמי הביולוגית חזרה לחיי. בגיל 31 חשבתי שהשלמתי עם זה שאני מאומצת, חשבתי שאני מבינה איך אני מרגישה עם זה. ההורים שלי, שגידלו אותי, סיפרו לי את זה בדרך נחמדה, לא גיליתי את זה בדרך שגרמה לי הלם ולמרות זאת, כילדה קטנה, ריחפה מעלי התחושה שמישהי דחתה אותי, מישהי שאפילו לא הכירה אותי, והרגשתי עצובה וכועסת אבל לא יכולתי לעשות שום דבר בנידון. כשהיא חזרה לחיי, היא הייתה כל כך נזקקת ומרוכזת בעצמה ונרקיסיסטית, שלא חשתי שום קשר אליה, והבנתי שטוב שהיא מסרה אותי, בזכות האימוץ היו לי חיים יותר טובים מכל מה שהיא יכולה הייתה להציע לי. כילדה קטנה את לא מסוגלת להבין דבר כזה, כואב לך שאימא שלך לא רוצה אותך. חשתי הקלה גדולה כשגיליתי שפשוט לא הייתה לה כל  יכולת להיות אימא. למרות הכאב, זה היה דבר נפלא – זה שינה לי את החיים. הפכתי פחות תקועה בזה שדחו אותי והתחלתי להבין מי אני".
 
היית ילדה עצובה?
"הייתי ילדה שמחה ששיחקה כדורסל והעמידה פנים שהיא בנבחרת ההארלם גלובטרוטרס".
 
חשבת אי פעם לחפש בעצמך את ההורים הביולוגיים שלך?
"לא. גדלתי במשפחה טובה וקיבלתי המון אהבה, ובעומק הלב השלמתי עם זה, חשבתי שאנשים אחרים שמחפשים את ההורים הביולוגיים שלהם נושאים איתם כל החיים טראומה. בניגוד למה שאנשים חושבים, אימוץ הוא לא מעשה חד פעמי אלא תהליך מורכב מאוד. זה לא שמישהי מוותרת על הילד שלה והוא נטמע במשפחה חדשה.גם למאמצים יש סיבות משלהם. במקרה שלי, אומצתי חצי שנה אחרי שאחד הילדים במשפחה מת ממחלה,בגיל 9,  ולא פעם הרגשתי שאני אמורה למלא את מקומו ושבגלל שאני לא מצליחה אני מאכזבת.  זה תהליך שיש בו הרבה כאב ואבל מכל הכיוונים, אבל גם הרבה דברים טובים.
 
כשנוצר קשר עם אמך הביולוגית, המשפחה המאמצת שלך חשה מאוימת?
 
"בהחלט. הם לא חששו שיאבדו אותי, אבל הם פחדו שאני אפגע. הם ידעו איזה כאב אני נושאת אתי מילדות ולא רצו שאפגע שוב. גיל ההתבגרות היה בשבילי תקופה קשה, הייתי נערה מאוד קשה, והם שמחו שיצאתי מזה וחששו שזה יזרוק אותי לאחור. לתקופה מסוימת, זה הרחיק אותנו אלה מאלה, כי לכל אחד מאיתנו היו רגשות שלו בנושא וקושי להכיל את הרגשות של האחרים. שוחחתי על זה בעיקר עם חברים. אני קרובה מאוד להורי המאמצים, אבל אני חושבת שהם היו מעדיפים שתהיה לי היסטוריה אחרת והורים ביולוגים אחרים."
 
למרות שלא קיבלת חום וקרבה מהמשפחה הביולוגית, נשאבת לתחקיר מעמיק של שורשיך מכל הכיוונים
"כבר כילדה, הבנתי שההיסטוריה שלי שונה מההיסטוריה של המשפחה שבתוכה גדלתי. זה הניע אותי לחפור ולנבור, ולנסות להבין עד כמה אני תוצר של ההיסטוריה הביולוגית שלי וכמה של הסביבה שבה גדלתי. היום כשאני בעצמי אם, ואני יודעת משהו על הורות, אני מבינה שאת העולם אני מכירה דרך המשפחה המאמצת שלי, אבל הביולוגיה שלי גם היא מופיעה באישיות שלי, בתיק הרפואי שלי, בגנים של הבת שלי, למרות שהבת שלי מזכירה מאוד את הסבתא המאמצת שלי, שהיא מעולם לא פגשה ושאין לה אליה כל קשר דם. זה מדהים. אני כנראה ספגתי ממנה מחוות ותנועות, ואני רואה את זה פתאום בבת שלי".
 
הומס מתארת את סדרת שיחות הטלפון המעיקות שהיו ראשיתו של הקשר החדש עם אמה הביולוגית. באחת מהן הודיעה לה האם שהיא "גילתה מי היא".
לא רצית שהיא תדע שאת סופרת מפורסמת…
 
"רצית
שהיא תכיר אותי ולא את הסופרת הזו. בכל פעם שהיא ניסתה לדבר אתי על הכתיבה שלי הרגשתי לא נוח, כי היא קראה אותי לא נכון בספרים של, וכל הזמן ניסתה לפרש דברים בלי להבין שאני עוסקת בבדיון. אבא שלי הסכים לפגוש אותי רק אחרי שכתבו עלי מאמר, וכל הזמן ניקרה בי התהייה האם הוא היה מתקשר אלי אילולא הייתי מפורסמת?"
 
אימך הביולוגית התגלתה כאישה תלותית, חסרת אונים, שציפתה שתטפלי בה כמו בתינוקת. בסופו של דבר היא מתה לפני שממש הספקת להכיר אותה
"הקשר איתה היה מסובך מאוד, ובסופו של דבר כמעט נותק, ואז היא מתה ממחלת כליות. אני חושבת שהיא ביקשה מאבי לבקש ממני שאתרום לה כליה, הוא אמר לה שהוא ביקש ממני וסירבתי, למרות שלמעשה הוא לא פנה אלי אבל לא היה מסוגל להודות בזה בפניה. בגלל שהיא הרגישה נטושה כל כך, היא לא התקשרה אלי בעצמה. וזה חבל כי מסתבר שאפשר היה לטפל בה בכלל בלי צורך בהשתלה.  היא הייתה מבוהלת מאוד, פחדה מרופאים, ומעולם לא היה לה ייצר לשימור חייה, היא אף פעם לא הרגישה שחייה שווים משהו. היא מתה בת שישים, ויכלה לחיות עוד הרבה שנים".
 
ואת ירשת את הקופסאות שהכילו את מעט חפציה
"קיוויתי שמהקופסאות האלה אלמד להכיר אותה יותר. היא לא הייתה טובה בלספר. סיפור חייה היה מדכא והיא לא רצתה שאני אשמע את העובדות הלא נעימות ולא מצודדות. לצערי לא מצאתי תשובות בחפצים שלה, ואני גם לא בטוחה שלו הייתי שואלת אותה היא הייתה מספיק משכילה או מתוחכמת לענות לי".
 
גילית שאבא שלך היה חבר בארגון ימני-לבן-קיצוני, שאשתו לא מרשה לו להיות בקשר אתך, שאמך הסתבכה עם הרשויות. אבל הרבה שאלות שלך נותרו ללא תשובה. בספר את אפילו מנסחת עשרות שאלות לאביך, שעליהן הוא מעולם לא ענה
 
"ככותבת אני סקרנית מאוד.אפשר לכעוס, ואפשר להשתגע מזה שיש מי שיש להם מידע יקר, ולמרות שהוא קריטי לחיים שלך הם לא טורחים לתת לך אותו. אבל אפשר גם ללמוד לחיות עם זה. אני משתדלת שזה לא יכרסם בי יותר מדי. למזלי יש לי חיים מלאים מאוד, וזה תופס רק חלק מהם".
 
 
 
אמך הביולוגית יהודיה ואביך יהודי למחצה. את מרגישה שייכת ליהדות?
"גדלתי בבית יהודי, ואני מרגישה יהודיה. אני עסוקה לא מעט במחשבות על האופן שבו אנחנו כיחידים וכחברה מתייחסים לאחרים, ואני מוצאת תשובות בפילוסופיה ובמסורת היהודית. ההורים שלי לא ממש שמרו מצוות, אבל כשעברתי לניו יורק הלכתי לבית כנסת כמעט בכל יום שישי, ראיתי בזה הזדמנות להרהר על חיי. זה חשוב לי גם ככותבת, לעצור, לשים לב. אני לא שייכת לקהילה, אבל כשאני לא הולכת לבית הכנסת אני מתגעגעת לזה".
 
הומס, שכתבה חלק מהפרקים של סדרת הלסביות "ישנן בנות", אינה מרחיבה את הדיבור על המיניות שלה עצמה. לוושינגטון פוסט היא אמרה "יצאתי גם עם גברים וגם עם נשים, ואין לי יותר מה לומר על הנושא". כיום היא חיה לבד ומגדלת את בתה.
 
 אחרי שכל הסיפור הזה הסתיים, לכאורה, החלטת ללדת ילדה בעצמך
"תמיד חשבתי על ילדים כחלק מחיי, אבל עבדתי ברצינות והשקעתי הרבה בקריירה שלי ולא ידעתי איך לממש את זה. כשסבתי נפטרה, זה כל כך כאב לי, והרגשתי איך המשפחה שלי מתכווצת. לסבתי היו תשעה אחים ואחיות וכולם חיו עד גיל 90 ומעלה. גדלתי בסביבתם, אבל פתאום הם הלכו ונעלמו, והחלטתי שאני לא רוצה להישאר האחרונה במשפחתי".
 
לולא יכולת ללדת היית שוקלת אימוץ?
"ברור. כולם שאולים אותי למה אני לא רוצה לאמץ, האם אימוץ זה לא מספיק טוב. אני חושבת על עוד ילד ומאחר שאני מבוגרת מדי ללדת, יכול להיות שאאמץ. אני יודעת שלבת שלי יהיה טוב לגדול עם עוד אח או אחות. זה מסובך, כי כשאת לוקחת תינוק מבית חולים, אין לך מושג מה הוא עבר והאם תוכלי לתקן את הטראומות שלו, למחוק את הנטישה של אימו. אי אפשר למחוק את הכול. תינוקות יודעים שהם נלקחו מאימא, ויש להם תגובה פיזית קשה וברורה לזה. יחד עם זאת, גם לגדל את ילדתך הביולוגית זה מורכב ומסובך פי כמה מכפי שדמיינתי".
 

 

* הראיון התפרסם במוסף הספרים של "לאישה"

* הספר "בתה של המאהבת" ראה אור בספריית מעריב. גם את ספרה הקודם של הומס"הספר הזה יציל את חייך" תרגמתי וגם הוא ראה אור בספריית מעריב.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שני  On יולי 30, 2008 at 8:48 pm

    ספרה נקרא בעברית "מוזיקה ללפידים" ולא "מוזיקה לתבערה" כפי שכתבת. ונסיים בתהייה מתוך הספר, כמה חבילות של אותיות ג'לי נדרשות כדי לכתוב משהו משמעותי?

  • אורי  On יולי 30, 2008 at 9:10 pm

    קראתי את כל הספרים של הומס ואני שותף לדעתך דפנה שהיא סופרת נהדרת ובוודאי אישה מעניינת מאד. לספר שעליו דיברה שני קוראים
    Music for Torching
    כך שאם הוא תורגם למוסיקה ללפידים, הרי שיש שגיאה של ממש בתרגום!
    דרך אגב: האם הוא תורגם? לא נתקלתי בו, רק בג'ק, הספר הזה יציל את חייך ואני מקווה לקרוא עכשיו את בת של המאהבת. תודה

  • הבת של אמא שלה  On יולי 30, 2008 at 9:32 pm

    נראה לי די חסר אחריות שאמא כזותי נכנסת פתאום לחיים של ילדה שהיא מסרה
    קראתי את הקטע שהיא מתה פתאום ממחלת כליות ואי אפשר לא לרתוח מכעס ועצב על שתיהן.

  • שלומי  On יולי 30, 2008 at 10:25 pm

    הסופרת א"מ הומס גם כותבת ביקורות אומנות, ומי שאוהב את הספרים שלה אני ממליץ:
    הנה הלינק:
    http://www.amhomesbooks.com/index.php?mode=objectlist&section_id=135

  • נועה  On יולי 30, 2008 at 10:45 pm

    למה כל דבר צריך לשים בעיתונים? דבר אישי כל כך כמו המשפחה שלה. פורנוגרפיה

  • ז'אק  On יולי 30, 2008 at 11:36 pm

    מחכים ומרגש.
    או במילה אחת, מק-סים.
    ונועה צודקת, פורנוגרפיה!

  • חני  On יולי 31, 2008 at 12:16 am

    והספר נשמע מאוד מעניין. 🙂

  • שולמית אפפל  On יולי 31, 2008 at 5:23 am

    מרתק. לא הכרתי את הסופרת עד כה. תודה דפנה

  • אדון ליאון  On יולי 31, 2008 at 5:37 am

    ההבדל בין סיפור כזה לבין פורנוגרפיה הוא שפה נעשה עיבוד ספרותי אומנותי לחוויה אישית,שהופך אותה רלוונטית לקוראים באשר הם. אין פה סתם מציצנות, יש פה מבט על חכם על התנהלות אנושית. דפנה, איחולי לצאת התרגום.

  • ריבי  On יולי 31, 2008 at 8:04 am

    מישהו מכם קראת את הספר?

  • דפנה לוי  On יולי 31, 2008 at 8:21 am

    מזל טוב לך והמון איחולי הצלחה!.

    היה מרתק לקרוא את הראיון, לא ניתקלתי קודם בהומס ועוררת בי חשק עצום לקרוא אותה. תודה!

  • דפנה לוי  On יולי 31, 2008 at 8:26 am

    אסתי, חני, שלומית וכולם – מקווה שתהנו מהספרים. הומס מאוד מיוחדת בעיני, ובעיקר יש לה זווית ראייה מאוד לא שיגרתית.

    ולדפנה לוי שכנתי לאתר – אנחנו מוכרחות לעשות משהו בעניין שמנו הזהה….מה דעתך על "עץ או פלי" ומי שמפסידה משנה את שם המשפחה ל"כהן"?

  • אברי  On יולי 31, 2008 at 6:37 pm

    האם יש כוונה לתרגם גם את הספר שלה על הפדופילים?ככל הזכור לי זה אחד הספרים העמוקים וחדים על הנושא.

  • אסתי  On יולי 31, 2008 at 7:01 pm

    והנה את מפתה אותי בפוסט פרובוקטיבי ומרתק כזה.
    ואז… פתחתי את תיבת הדואר וחיכה לי… "בתה "של המאהבת!

  • אודליה קהאן  On יולי 31, 2008 at 8:29 pm

    דפנה שלום!
    אינני מכירה את הכותבת . אשמח ביותר לקרוא את אשר כתבה . ובאשר לך . כתבותיך מהנות , מחכימות ומרתקות . יישר כוח
    בידידות ובהערכה – כרגיל
    אודליה

  • עמיר  On יולי 31, 2008 at 9:44 pm

    מכיר היטב את הסופרת .
    יש לה הרבה הרבה הרבה מה להגיד על כל דבר.
    והיא גם יודעת איך .

    תודה על הפוסט היפה הזה .

  • דפנה לוי  On אוגוסט 1, 2008 at 9:21 pm

    רק עכשיו ראיתי את תגובתך (העידן הטכנולוגי המתקדם גובה לעיתים מחיר יקר ממשתעבדיו … רק עכשיו חזר לי האינטרנט ממקום אליו הלך…). אין לי שום בעיה להחליף את שם המשפחה לכהן, (תאומו של לוי במידה מסויימת , אבל עם יוקרה גבוהה יותר),
    יחד עם זה נדמה לי שממך מצופה לחשוב על רעיונות יצירתיים יותר (עץ או פאלי?, שינוי שם המשפחה?)… הרבה יותר מרתק בעיני להשאר בכפילות הוירטואלית הזו (מזכיר לי במידה מסויימת את אורה כפולה / דנידין הרואה ואינו נראה).

    שבת שלום (-:

    שכנתך הוירטואלית מאתר הילדים

  • נעמי  On אוגוסט 3, 2008 at 10:02 pm

    אכן אישה מעניינת . לא קראתי מספריה, אך היא לא היחידה שאומצה ע"י אנשים טובים ואוכזבה מהמפגש עם הוריה הביולוגיים כפי שקרה לבתו של הנשיא לשעבר יצחק נבוןואחרים פחות מפורסמים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: