כיפה אדומה – הסיפור האמיתי

קרול אן דאפי

לפני כמיליארד שנה, הייתה לי פינה בתוכנית האינטרנט של רשת ב', שהוקדשה לנשים ברשת. הנוכחות הנשית במרחב הוירטואלי הייתה אז זעירה וחלוצית וחשבתי שהיא ראויה לתשומת לב מיוחדת. כמעט בכל שידור היו המנחים באולפן מניחים לי לסיים את דברי, ואז שואלים אותי "ויש אתר כזה גם לגברים?". התשובה המתבקשת הייתה "העולם. לאתר של הגברים קוראים שאר העולם". למה נזכרתי בזה פתאום? כי נתקלתי בקובץ השירים הנהדר של המשוררת הבריטית קרול אן דאפי שכותרתו "אשתו של העולם". דאפי מאפשרת הצצה נוספת לרגעים היסטוריים ומיתולוגיים מוכרים, אבל הפעם מנקודת המבט הנשית: אשתו של דארווין, אשתו של מידאס וכו'. מתוך הקובץ הזה תרגמתי את השיר המאיר את סיפורה של כיפה אדומה:

 

כיפה אדומה הקטנה
 
מאת: קרול אן דאפי
 
בקצה הילדות, במקום שבו הבתים מתפוגגים
והופכים למגרשי משחקים, חלקות חרושת –
המטופחות, כמו מאהבות, על ידי גברים נשואים הכורעים ברך-
אחרי קו הרכבת השותק, קרונו של המתבודד,
רק אז מגיעים אל שולי היער.
שם נחו עיני לראשונה על הזאב.
 
הוא עמד בקרחת יער, קורא את שורותיו בקול
מילותיו בוקעות מפיו באיטיות זאבית, ספר בכריכה רכה חפון בכפו השעירה
יין אדום מכתים את מלתעותיו המזוקנות.
כמה גדולות היו אוזניו!
כמה גדולות היו עיניו!
איזה שיניים!
בהפסקה, הבטחתי שיבחין בי
בת שש עשרה מתוקה, חסרת ניסיון, תינוקת, יתומה
והוא קנה לי משקה.
 
הראשון שלי. תשאלו ודאי למה. ובכן. בגלל השירה.
הזאב, כך ידעתי, יוביל אותי לעומק היער
הרחק מביתי, אל תוך סבך הקוצים
המואר בעיני ינשופים. זחלתי בעקבותיו
הגרבונים שלי נקרעו, ענפים ושיחים
תלשו פיסות בד אדום ממעילי, עקבות בזירת רצח. נעלי אבדו
 
אבל הגעתי לשם, למאורת הזאב. עוד באותו לילה ניתן לי שיעור
ראשון,
הבל פיו של הזאב באוזני, היה שיר האהבה.
עד עלות השחר נאחזתי בפרוותו הצולפת, וכי איזה
ילדה קטנה לא תאהב זאב בכל ליבה?
ואז החלקתי מסבך כפותיו השעירות –
ויצאתי לחפש ציפור חיה – יונה לבנה
שעפה, הישר מידי אל פיו הפעור,
נגיסה אחת, היא מתה. כמה נחמד, ארוחת בוקר במיטה, הוא אמר
בעודו לוקק את טפריו.
ברגע שנרדם, התגנבתי בחזרה אל המאורה, שקיר אחד בה ארגמן זהוב
זוהר מספרים.
מילים, מילים חיות ורוטטות על הלשון, בראש,
חמימות, פועמות, תזזיתיות, מכונפות; מנגינה ודם.
 
אבל הייתי צעירה אז – וחלפו עשר שנים
ביער, עד שגיליתי כי הפטריות פוקקות את פיה של גופה קבורה,
שציפורים הן ביטוי למחשבות העצים, שזאב מאפיר
מילל אל הירח את אותו שיר נושן
שנה חלפה, שנה באה
עונה עוקבת עונה
אותו חרוז, אותה שורה. ביתקתי בגרזן
ענף שנגדם,
הכיתי בגרזן דג סלמון – שנדם.
הכיתי בגרזן את הזאב כשנם, מכה אחת, מהאשכים לגרון
וראיתי את הלובן הבוהק של עצמות סבתי.
סידרתי אותו מחדש.
יצאתי מהיער, אוחזת בידי פרחים, לבדי.