תעצרו רגע, תראו איזה יופי…

בשמחת תורה צורף לידיעות אחרונות מוסף שקיבץ כתבות משובחות מעיתוני העולם. אחת מהן עסקה בניסוי חברתי מעניין. לצורך כתבה של ג'ין ווינגרטן בוושינגטון פוסט הוצב ג'ושוע בל, כנר-כוכב מחונן, בסמוך ליציאה של אחת מתחנות הרכבת התחתית בעיר, וניגן שם באוזני עוברים ושבים שמיהרו לעבודה.  הכתבה, שזכתה בפרס הפוליצר, העלתה מספר תהיות מעניינות ובהן השאלה עד כמה אנחנו מסוגלים להבחין ביופי כשאנו נתקלים בו במקום בלתי צפוי, עד כמה אנחנו עסוקים בלהתגונן מפניו ואיזו משמעות יש ליופי בחיינו, אם הוא נוגע בהם כשאנחנו לא ערוכים לקראתו נפשית.
 
במובן מסוים הכתבה ממשיכה את הניסוי שלשמו נכתבה. היא כה יפה, מתוחכמת ומעמיקה, ועם זאת מופיעה בעיתון, במקום שבו מפתיע מאוד למצוא יצירות שכאלה, ואפשר להניח שרבים רפרפו מעליה מבלי להתעכב. יופי כזה הם רגילים למצוא, אולי, בספר, וכאן אינם מסוגלים לראות אותו. כפי שקרה לבל – שמאות אנשים חלפו על פניו מבלי לשמוע את נגינתו המרהיבה, בתום יום מאומץ אסף רק כארבעים דולר, מאנשים שרובם השליכו לו פרוטות ונשאו את מבטם קדימה, על מנת שלא להיתקל בעיניו.
 
קשה לקרוא מבלי לתהות האם אני הייתי מבחינה ביופי הזה, ולקוות שכן. כי איזה מין חיים אלה, אם אין לנו זמן וכוח ליופי של ממש, זעיר ככל שיהיה. קשה גם לקרוא מבלי להבטיח לעצמי הבטחות, שעיקרן לייצר כמה שיותר סדקים בקרום ההתבוננות הצפויה, שמן הסתם נקרם לו סביבי במשך השנים.
 
אז הנה, בתמונה הזו:

 

צמד החזיות (יש להצטייד בזכוכית מגדלת) מנסה לפרוץ החוצה מן המנזר

 

רואים (אם מתאמצים מאוד) צמד חזיות לבנות גדולות, תלויות על סורגי החלון של המנזר הזעיר שמול בייתי. זה מה שראיתי כשפקחתי את העיניים בבוקר. לא נשגב, לא מטלטל עולמות, אבל בהחלט מתפקד עבורי כסמן שמורה על חיים כמוסים, אחרים לגמרי משלי, המתנהלים מול חלוני, משיקים לעתים לחיי (כשאנחנו נפגשות במינימרקט השכונתי) ועל כך שגם בנוף המוכר לגמרי יש לעתים קרובות כל כך הרבה הפתעות.
 
 * הנה לינק לכתבה המקורית של ויינגרטן בוושינגטון פוסט: http://tinyurl.com/32a32w

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שחר  On אוקטובר 29, 2008 at 12:01 pm

    דפנה, עצרתי רגע כדי להבין מה אני רואה ואז מאד התרגשתי. מהיכרות עם כתיבתך אין לי ספק שאת מאלה שמסוגלים לראות יופי, אבל זה בא בחבילה עם היכולת לראות גם את מה שכואב, נכון? זה עולה בבירור מכתיבתך המרגשת.

  • הקוראה מרחוק  On אוקטובר 29, 2008 at 12:07 pm

    כמעט בכל מבט שתזרקי סביב יהיה משהו שיעצור את נשימתך, אני מבטיחה לך.

  • גירי גירי  On אוקטובר 29, 2008 at 12:08 pm

    הרגת אותי עם החזיות הנמלטות שלך. ממש סדרת דרמה טלויזיונית. איפה את גרה? בעין כרם?ברומא?

  • כנרת  On אוקטובר 29, 2008 at 12:08 pm

    שמעתי על הכתבה הזאת הרבה, ועכשיו בזכות הלינק אקרא גם את המקור.

    מבחינה אמנותית זה חתיכת קושי, הסובייקטיביות הבלתי אפשרית הזאת של היפה, של הטוב. זה מתסכל נורא, ולו במובן הפשוט ביותר, איך תדע שמה שאתה עושה זה טוב.

    ובחיים, זה אפילו קריטי עוד יותר, היכולת למצוא את נקודות היופי בהם. ולעשות את כל זה מבלי להיות עיוור לתמונה הגדולה

    היתה לי חתיכת התכתשות עם גולשי בעוקץ לפני כמה שנים, בדיוק בעניין הזה.

    http://haokets.org/archive.asp?ArticleSearch=%F2%E9%F8+%EC%E1%F0%E4&ArticleSearchType=3&ResponseWriterName=&ResponseSearch=&ResponseSearchType=3&FindExactValue=on

  • ריקי כהן  On אוקטובר 29, 2008 at 12:11 pm

    השאלות שהעלית מעסיקות גם אותי. אני מודעת לזה שהעולם הצרכני שבו אני חיה, המעשי, חוסם ומסתיר לי את היופי שאת מדברת עליו והוא קיים, וכשהוא נגלה. זה נס.

  • איתמר  On אוקטובר 29, 2008 at 12:17 pm

    המתורגמת, שהיתה יפה ומרתקת. למה את לא כותבת על חזיות לגברים? מה עם הגרסה הישראלית של "מישהו מטפל בך?"

  • אלומית ישי  On אוקטובר 29, 2008 at 12:25 pm

    ובעולם המודרני אנשים טרודים במלאכת יומם ומתרוצצים ממקום למקום מבלי לעצור לרגע ולהתבונן.

    לא לחינם נאמר:

    You can SEE a lot by LOOKING…

  • חני  On אוקטובר 29, 2008 at 12:29 pm

    וחשבתי עליה הרבה. עכשיו אני חושבת שוב על השאלות שעולות ממנה. מהי איכות אמנותית? מי קובע? מהו הערך של הקביעה?
    הרי ברור שאם הנגן היה מופיע באולם קונצרטים הוא היה זוכה לתשואות רמות, כי כבר היה מישהו נחשב, שקבע קודם את ערך הנגינה שלו.
    יש משהו מאוד מצער במצב הזה, וכמוך, דפנה, גם אני רוצה מאוד להאמין שהייתי מבחינה ביופי שבנגינה.
    תודה על הפוסט הזה. הוא תפס אותי ביום הנכון, ברגע הנכון.

  • דוד  On אוקטובר 29, 2008 at 12:32 pm

    אולי אלה החזיות של הכומר?

  • רונית  On אוקטובר 29, 2008 at 12:50 pm

    ותהיתי, כמו כולנו, אילו אני הייתי מבחינה ביופי.
    סביר להניח, בגלל שניגנתי כינור כמה שנים, שהייתי שמה לב שזהו נגן מוכשר מאד (רוב נגני הרחוב פשוט מזייפים) אבל הייתי ממשיכה לרוץ.
    מה שכן – זה היה מזמן – יכול להיות שהכתבה הופיעה ב"הארץ" לפני שבועות רבים?
    ועוד – על הצד הסוציאלי יותר מאשר האמנותי במפגשים כאלו – המפגש אחד על אחד שלנו עם נגן רחוב אותי לרוב מביך. לכמה מאיתנו בכלל יוצא לעצור ולהקשיב? לעמוד מול נגן בודד ברחוב ולהקדיש לו תשומת לב? לדעתי זה כמעט לא קורה. לאיש מאיתנו.
    שמתי לב לפעמים הבודדות בהן זה כן קורה לי – כשאני עם הילדים שלי או אחד מהם, והם נמשכים למוזיקה (וליופי) אני עוצרת איתם, עד שהם רוצים ללכת, מקשיבה וגם נותנת מטבע.
    כשהייתי בפריז עם חברה הפתיעו אותנו מאד צלילים מהממים מהמטרו. הלכנו בעקבות המוסיקה והגענו להופעה של תזמורת קטנה, בליווי מקהלה, שהופיעה ומכרה דיסקים. עמדו שם הרבה אנשים.
    זה קרה לי גם בסיינה עם תזמורת ג'ז.
    מסקנתי – המפגש הזה יותר נעים ומרגיש פחות מעיק כשהוא לא אחד על אחד. או שאני, או שהם – בסוג של קבוצה. זה קצת מפיג את האשמה או המבוכה, איי גס.

  • דן השמנמן  On אוקטובר 29, 2008 at 2:43 pm

    א. מעניין איפה את גרה, מאיפה רואים חלונות של נזירות היום?
    ב. תגובה יפה לכתבה יפה. גם אני מאד התרגשתי לקרא את הכתבה המדוברת.
    ג. הלואי והייתי יכול להיות בטוח שאני יכול להבחין ביופי, במבט ראשון.
    ד. אני זוכר שפעם הבטתי, ממקום מושבי, באחד הדברים היפים והמשובחים עלי אדמות, אבל, אז, לא הבחנתי בכך ולא נפלתי מהכסא

  • סרנה  On אוקטובר 29, 2008 at 3:03 pm

    עלה . פרח. עץ יבש. כתם על קיר

  • חיים שיבי  On אוקטובר 29, 2008 at 3:05 pm

    של פוסט

  • יורם מלצר  On אוקטובר 29, 2008 at 3:41 pm

    אתמול שמעתי על ניסוי עם סטודנטים למוזיקה, שהשמיעו להם שלושה ביצועים של שופן בלי לומר להם מי הנגנים. הם הצביעו "על עיוור" ודירגו את רובינשטיין אחרון.

    לשמר את יכולת הראייה הנקייה, הראייה האישית, זהו אתגר עצום, בוודאי בעידן המטרטר שאנו חיים בו.

  • כנרת  On אוקטובר 29, 2008 at 3:50 pm

    גם אני פעם קניתי מזמרת אופרה ברחוב דיסק ובו ביצועים של אווה מריה, למרות שזה ממש לא כוס ההפוך שלי. אבל זה היה בפירנצה, ואני חושבת שזה הצליח לנו, לי ולה, לא רק בגלל שהיא הופיעה מתחת לקשת שהדהדה את הכל יפהפה כל כך, אלא בגלל שכשאנחנו בחו"ל המבט עובר למצב של חיפוש יופי (חוץ מאלה שאצלם המבט עובר למצב "מה העניין? כזה יש לנו גם בארץ).

  • דפנה לוי  On אוקטובר 29, 2008 at 4:04 pm

    למה יש לנו מבט אשם כשאנחנו עוברים אומן ברחוב? לא כולם מנגנים מתוך עוני ומצוקה. בארץ, זו האסוציאציה. בחו"ל זו דרך מקובלת של צעירים לממן טיולים או לחיות בנחת, מחוץ למירוץ העכברושים.

    כנרת – זו לא הפעם הראשונה שמתברר שאנחנו מוטרדות על ידי אותם נושאים. אהבתי את התגובה שלך שם.
    רונית – קראת בכתבה האמורה את החלק הנוגע לילדים? יכול להיות שכולנו באמת יכולנו פעם – פעם – פעם להבחין בכל הפרטים שמסביב? האם פיתחנו מסננים כדי לא לכרוע תחת עומס המידע וככה אנחנו רגישים רק למה שמועיל לנו לתפקד?

    לדן – מסוכן ליפול מכסאות…

  • דפנה לוי  On אוקטובר 29, 2008 at 4:07 pm

    מעורר מחשבה ופוקח עיניים. אותי לקחת איתך עכשיו למוזיאון "לראות באפילה" בחולון ולמרכז נא לגעת ביפו (הייתי אך לפני שבוע במקום המדהים). מדהים כמה דברים מפספסים בעיניים פקוחות, וכמה רואים כשעוצמים. וכנ"ל במרדף החיים – כן, אין ספק שאנחנו לא באמת מסתכלים ומביטים, אלא בוהים ונוהים אחרי מטרות שונות.תודה על התזכורת.
    דפנה (מהזאטוטון)

  • אסתי  On אוקטובר 29, 2008 at 4:16 pm

    לפוסט חשוב ומלא יופי בפני עצמו
    מה שאומר שהנושא הזה נמצא בצד האחורי של מוחנו, אולי לא תמיד בידיעה מוחלטת שהוא קיים שם.
    ולי זה מזכיר את השאלה איך יודעים שמשהו הוא אמנות? לפי העובדה שהוא במוזיאון

    ותודה על הלינק לכתבה שמיד עברה אצלי למועדפים

  • דפנה לוי  On אוקטובר 29, 2008 at 4:37 pm

    דפנה השנייה – תמיד נעים לקבל ממך תגובות, גם אם הדבר גורם לי לפיצול אישיות מסוים ולתחושה של חיים באזור הדימדומים.

    ואסתי, ממליצה לך לקרוא (התרגום לעברית לא היה מדהים, אז כדאי כבר להשקיע במקור) ויש שם בהחלט גם דיון בשאלה מהי אומנות. מעניין איך אנחנו מזהים יופי בספרות – שם אין איזו שקיעה רב חושית מיידית, אם כי יש ספרים שיש להם צבע וצליל וריחות מהשורה הראשונה, נדמה לי שפעם דיברנו על זה…

  • שי חבושי  On אוקטובר 29, 2008 at 5:43 pm

    לראות את כל הטוב בא במחיר של לראות גם הרבה רע- בגלל זה אנחנו עוצמים עיניים ואוזניים ואני חושב שעדיף ככה!

  • מוש מומקין  On אוקטובר 30, 2008 at 7:19 pm

    ניסוי מעולה, מעניין איך הייתי אני עוברת אותו. סביר להניח באמת שבחו"ל היו יותר סיכויים שהייתי נעצרת ומקשיבה. יש זמן לחפש יופי. כמה חבל שבחיי היומיום קורים דברים לידנו ואנחנו רק ממהרים הלאה לסמן עוד וי.
    אולי בקומונת הזקנות שלי יהיה לי זמן לעצור רגע ולהריח את הזריחה.
    נגעת לליבי.

  • סלים שיידי. ת-א  On אוקטובר 30, 2008 at 9:43 pm

    למאותגרי הגיאוגרפיה. איפה יש בארצנו מנזרים בסמיכות לאנשים מהיישוב?יפו,חיפה ונצרת…תעשו אנדנדינו
    ולעניין גופא-יופי קיים בכל רגע נתון וכמעט בכל מבט. השאלה היחידה היא אם אנו נעצרים די זמן לראותו. אני חושב,אגב,שזו הסוד לחיים מלאים ונפלאים. לא לקחת שום דבר כמובן מאליו.לעניין הכנר-זה מעלה עניין רחב מאד מאד.חלק עצום מהתרבות של כולנו מבוססת על "מוסכמות" שרק טיפוס כמו קריימר יש את העוז והיושרה לקעקע אותן. למה לשם עשרות מיליוני דולרים על כתמי צבע של רותקו אם כל אמן מתחיל יכול לחקות אותו בלי בעיה? למה לשלם אלף ש"ח לטי-שירט של ריפליי כאשר שלוש במאה של רנואר לא פחות איכותיים? למה לשלם 100 דולר לבושם של איב סאן לורן(מלווה בתמונה של כוסון לוהט) כשעלות הייצור היא 2 דולר? תחשבו על זה…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: