האריה שבצילו גדלתי – ראיון עם עמוס טלשיר

 
 

בספרו החדש "אריה פצוע", עמוס טלשיר חושף את סיפור חייו עוצר הנשימה של אביו, ותוהה איזה מחיר הוא עצמו שילם על שנים ארוכות של הדחקת העובדה שהוא דור שני לשואה

 

האריה בחייו של עמוס טלשיר שתק מרבית חייו. רק לפני כארבע שנים, כשהאריה היה כבר בן 86 וטלשיר עצמו בן 54, החלו לפתע לשוחח על הימים "ההם" ועל מה שקרה "שם". טלשיר ידע תמיד שמאחורי השתיקה ארוכת השנים של הוריו, ניצולי השואה, אצורים כאב ודרמה, אלא שהוא מעולם לא שיער את עוצמתם. וכשאביו החל לספר לו, הוא נדהם לגלות בסיפוריו גם חולשה והשפלה וכאב ופציעה. ב"אריה פצוע", הרומן הרביעי שלו (ידיעות אחרונות, ספרי חמד), הוא מביא את סיפורו של האריה, אבא שלו, "שבצילו גדלתי", הוא מסביר. "אותו אריה שראיתי בו גבר חזק, שופע יכולות, נחוש, שלא יכולתי לדמיין כמה פגיע וחסר אונים הוא יכול היה להיות ובטח לא יכולתי לראות את האכזבה הגדולה שלו מהחיים שאחרי המלחמה, מהאידיאולוגיה של התנועה שבשמה עלה ארצה".
 
למרות שזה הדימוי היותר נפוץ של ניצולי שואה, לפחות בעינינו הצברים
"זה לא התאים לאיש שאני הכרתי. האיש שעלה ארצה והקים משפחה והלך לסלול כבישים, וידע לעשות הכול במו ידיו ושר בקול נהדר. גם כשהוא סיפר לי את הסיפורים הכי מזעזעים על מה שקרה לו במחנה זקסנהאוזן, הוא כאילו תיאר הרפתקה גדולה, כי כזה הוא. ככה הוא רואה את החיים. והוא גם מקפיד על התואר 'שורד שואה' ולא 'ניצול', כי איש לא הציל אותו, הוא שרד שם בכוחות עצמו".
 
במבט מרחוק טלשיר נדמה רחוק מאוד מכל מה שכרוך בלהיות דור שני. הוא נולד בקיבוץ מעלה החמישה, גדל בבאר שבע, כיכב בלהקת הנח"ל (ביחד עם שמות גדולים כמו מירי אלוני, דני סנדרסון ומוטי פליישר), שיחק בקולנוע ובתיאטרון (חירבת חיזעה, אירמה לה-דוס, קזבלן, ילדי הירח) והפך לפירסומאי מצליח במיוחד, שהביא לחיינו משפטים אלמותיים כמו "החום בוטל שותים קריסטל" או "מה המצב? חצב". התדמית שלו כללה את כל מה שנחוץ היה כדי לצייר ציור צברי יאפי אולטימטיבי: גבר נאה במיוחד, רומנים עם נשים יפות במיוחד (ירדנה ארזי, לה היה נשוי שנים בודדות, רינה מור לשעבר מיס תבל ולבסוף ענת, אשתו ואם שלושת ילדיו), הרבה כסף (הוא השתלט על פרסום אריאלי ונכנס לשותפות עם חברת פרסום בינלאומית) והרפתקנות (ג'יפים, אופנועים וגו').  אלא שמאחורי כל אלה הסתתר ילד ששילם, ועודו משלם, את מחיר השתיקה והעצב האינסופיים שבתוכם גדל, שיודע לומר על אמא שלו, קיזי, שהלכה לעולמה בגיל 52 בלבד, שהיא מתה מעצבות, שמתאר את עצמו כ"אחד מאותם אנונימיים שחיו בהכחשה של היותם דור שני לשואה" ושבכל רגע בחייו היה לו ברור שכל זה זמני ועלול להיגמר בפתאומיות.
 
וזה אכן כמעט נגמר בפתאומיות. לפני קצת יותר משנתיים טלשיר עבר התקף לב. ההפתעה, שאולי לא הייתה גדולה כל כך, הביאה אותו לבצע שינויים מרחיקי לכת בחייו. הוא עזב את עולם הפרסום, החל לעבוד כשוליית נגרים בנגרייה בפתח תקווה וחזר לכתיבה. שלושים שנה אחרי שפרסם את צמד הרומנים "כמו כלבים מחוברים" (ספריית פועלים) ו"מאמין קטן" (בוסתן) הוא כתב את "אלוהים אוהבת אותי" (חרגול( שבמרכזו איש פרסום יהיר וכוחני, ואת "אריה פצוע", החושף את סיפורו המדהים של אביו, שבמחנה הריכוז נשלח על ידי קצין נאצי לחסל אסירי מצפון, על מנת שאלה לא יוכלו לדווח בעתיד על התנהלותו המושחתת של מנגנון ניהול המחנה.
 
מה קרה שפתאום החלטת לכתוב על השואה? איפה שמרת את הסיפור הזה כל השנים?
"חייתי בהכחשה, ואפילו לא ידעתי לומר לעצמי שזה מה שאני עושה. בגיל 59 אתה מבין פתאום שלהמשיך להכחיש שאתה בנם של ניצולי שואה, זה כמו לא לנשום, שאפשר למות מזה. כל החיים חייתי את החוויה של להיות לצדו של אבא שלי, על כל עוצמתו והיכולות הנהדרות שלו, ורוב הזמן אני נהנה מאוד מקרבתו. רוב השנים לא הרגשתי מספיק מוכשר לעבד את הסיפור שלו. אני חושב שהעובדה שהבן שלי, אורי, מאוד התקרב לאבא שלי, אפשרה לי לראות דברים דרך עיניו ולקבל את הריאליה של הפנטזיה המטורפת הזו, שהיא סיפור חייו של האריה. בספר בחרתי להביא את קולו של הנכד, שבניגוד לכותב ולגיבור הספר ששוגים ורואים את כל מה שקרה כאילו זו הרפתקה גדולה, מעגן את הדברים במציאות. הוא מסתכל על הדברים כמו שהם, בלי הכחשה, בלי לקדש את השואה. הוא חייל, הוא חווה חוויות בעיתיות מאוד של קיום וכיבוש ועוצמה, הוא תוהה בעצמו מה מביא אנשים לנהוג כפי שהם נוהגים בכל מיני מצבים קיצוניים מאוד. "
 
המצבים שאתה מתאר בספר אכן קיצוניים מאוד. מה אתה חושב עזר לאבא שלך לשרוד אותם?
"אבא שלי הוא איש מבריק ששתי מיומנויות עיקריות עמדו לצדו כל חייו. יש לו ידי זהב והוא יודע לשיר. המיומנויות האלה שירותו אותו בכל המצבים בחייו – בזכות השירה הוא משך את תשומת לבו של המושל המקומי וזכה ליחס מיוחד בנגרייה שבה עבד כאסיר, בזכות היכולות שלו לתקן ולנגר ולעשות הכול בידיו הוא נבחר לבצע את המשימות הנוראיות שבסופו של דבר הצילו את חייו ואת חיי אחיו. היום הוא איש זקן ועדיין שתי המיומנויות האלה נוכחות בחייו, אם כי הוא אדם מאוכזב מאוד. הוא מאוכזב מהאידיאולוגיה שעליה מסר את נפשו, משמי התכלת של המדינה הזאת, מהאהבות שלו- שאחת נעלמה לו והשנייה, אמא שלי, מתה בגיל צעיר כל כך, ובעיקר מאוכזב מעצמו, מהזיקנה שלו, מגופו, כי פעם הוא היה אריה. הוא בסך הכול מטר שישים, והוא אומר על עצמו שהוא אדם גבוה וגדול, רק קצר בקומתו".
 
המשפחה שלכם כולה עדיין רואה בו אריה?
"בהחלט. בעוד שבועיים הוא יהיה בן 90 ותהיה לו חגיגית יום הולדת עם "כל הניצחון", ככה הוא קורא לנכדים ולנינים שלו. הוא נחשב זקן השבט הטישלרי (שם המשפחה המקורי, טרם שעוברת לטלשיר),
של כל החבורה הזו, בערך מאה איש שנותרו בחיים, ונוהגים להיפגש באזכרות. לא בשמחות. הם רואים בו אריה של ממש".
 
איך נודע לך סיפור חייו?
"עברו עלינו שנים של שתיקה במשפחה. אחרי נפילת החומות, נסעתי אתו ללודג' אבל הוא לא דיבר על שום דבר, ואחרי שהוא הראה לי את בית המשפחה נכנסנו בחזרה למונית ונסענו משם. עשינו את המסע התיירותי המקובל לאושוויץ, אבל זה לא ממש עניין אותו. אני, לעומת זאת, חזרתי לשם פעמים רבות. ניסיתי לחוות משהו שאני לא בטוח שחוויתי – אבל לפני כארבע שנים התחברתי פתאום לאבא שלי ממקום בלתי צפוי לגמרי. לא רציתי לנבור בשואה, אבל ראיתי שאבא שלי קצת בודד. אחותי המקסימה (העיתונאית רחל טלשיר) מטפלת בו ומאוד רגישה כלפיו, אבל איתה הוא לא יכול לנגר ולנסוע בג'יפ ולקלל את ימח שמם ולתאר איך היה קורע את גרונם, כי היא אישה. קשה לדבר עם בתך בשפה כל כך גסה. ראיתי שאני חסר לו, והתחלנו לצאת יחד לטיולי ג'יפים, הוא ובני ואני. האריה מאוד אוהב את המדבר".
 
וברגע שהוא התחיל לדבר, אתה התחלת לתעד
"מאחר שאני אדם טכנולוגי, ברגע שהוא התחיל לספר, הצבתי רשמקול ומצלמות וידיאו. הוא שר לי את כל השירים שהוא מכיר. היום הוא כבר יותר שורק ופחות שר, כי גרונו כבר לא במצב טוב, הוא שורק את כל הפרטיטורות שהיה שומע בילדותו מחוץ לאולם הקונצרטים בלודג', ואת שירי המשוררים הוא שר עם כל המילים. לא ידעתי שאכתוב את זה ולא כל כך רציתי לחוות את ההשפלה, וכנראה גם לא תיארתי לעצמי שהוא הושפל. ידעתי שהייתה שם מלחמה, אבל לא ראיתי אותו כמוזֶלמן, אלא כנמר אדיר, שיודע לשלוק ראשים של נאצים. לא דמיינתי שאפשרית עליבות, או שקרו דברים בלתי אפשריים. אם כי לימים התברר לי שמבחינתו הכול אפשרי".
 
הכול אפשרי?
"כן, משום שאנשים הורגים אנשים אחרים. חלקם בשם אידיאולוגיה זו או אחרת, ואחרים בלי אידיאולוגיה בכלל, ויש מי שהורגים כדי לחיות. אם אדם אובייקטיבי ישאל אותו היום אם הוא רצח, הוא לא יגיד כן. הוא יאמר שיש דברים שלא צריך לדבר עליהם אחרי כל כך הרבה שנים. מבחינתו זה היה אירוע  שהוא צריך היה לעבור אותו, וכך הוא שרד".
 
ובכל זאת, אתה מספר על אסיר שאביך נשלח להרגו, אבל חס עליו כי ליד מיטתו היה מונח כרך של שירי ביאליק
"ביאליק היה מבחינתו דמות נשגבת. כילד בן עשר הוא נבחר לשאת דברים בפני המשורר בביקורו בלודג' משום שהעברית שלו הייתה כל כך רהוטה. התפתחה ביניהם שיחה, אבי חד לביאליק חידה וכל הקהילה עמדה והקשיבה וזו הייתה לו חוויה בלתי נשכחת, סוג של מפגש עם השכינה שחרט בו מחויבות עד סוף ימיו. כשהוא נתקל בספר שלו אחרי חמש שנים במחנה, הוא הבין ששלחו אותו להרוג יהודי, שיש להם נגיעה משותפת באותה קדושה של שירת ביאליק. לימים, אגב, התברר לי שהאיש הזה שהוא לא הרג הוא דוד של שרית רום העורכת שלי. מפחיד, לא?"

אתה רחוק היום מאוד מהעולם שבו חיית כפירסומאי בוהמיין. לא חסר לך הבאזז? תשומת הלב?
"הכתיבה נותנת לי באזז לא נורמלי, ממלאת אותי סיפוק אדיר ומספקת לי הזדמנויות רבות להתרגשות. כשלקטורים קוראים כתב יד שלי ורוצים להוציא אותו לאור, זה מבחינתי לחיות בפרופיל מאוד גבוהה. אני כותב עכשיו ספר על גבר בן גילי, שרוצה להתחיל חיים חדשים. זה ממש אוטוביוגרפי – לא שאני חושב שחיי שווים אוטוביוגרפיה- אבל הפסקתי מתוך מודעות והחלטה לעשות משהו שאהבתי ועשיתי היטב, ואני שואל את עצמי שאלות גדולות על זה. הכתיבה מאפשרת לי לשאול למה חיי התנהלו כמו שהם ואני לא מגיע למקומות כל כך שמחים".
 
דיברת עם אריה על הספר?
"אריה קרא את הספר בעיניו החלושות. נתתי לו את ההגהות לספר, וכל כך התרגשתי מכך שהוא קרא אותו מתחילתו לסופו, שביקשתי ממנו לחתום לי על הדף האחרון. הוא כתב שם "פברואר, 2008. קראתי. אריה טלשיר" ואת הדף הזה לא החזרתי בקלסר להוצאה."
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On נובמבר 26, 2008 at 8:41 pm

    איזה סיפור מדהים!
    אני לא מאמין שהוא מדבר על זה ככה בלב גלוי.

  • מיקה ש.  On נובמבר 26, 2008 at 8:56 pm

    אבל בהחלט עשית לי חשק לקרוא את הספר הזה. ראיון מצוין!

  • דפנה לוי  On נובמבר 26, 2008 at 9:03 pm

    גם אני לא ידעתי שהוא כתב ספרים. מרגש ממש

  • דפנה לוי  On נובמבר 26, 2008 at 9:08 pm

    בכל פעם שאת מגיבה אצלי בבלוג, אני מרגישה כמו באזור הדמדומים..

    ואגב ספריו של טלשיר (שהיה מרואיין מתמסר כפי שאת רואה בראיון) – הם אישיים מאוד, וככאלה יפתיעו אותך, אני בטוחה.

  • אסתי  On נובמבר 26, 2008 at 10:03 pm

    ומכירה אותו מכל מיני זויות, לא נותר לי אלא לשאול הוא הגיע לראיון בג'ינס עם ג'ינס?

    אגב, מזתומרת השתלט על פרסום אריאלי?
    הוא היה קופירייטר, אח"כ מנהל קריאטיבי, אח"כ מנכ"ל שזו דרך די אופיינית למוכשרים בענף.
    והוא מוכשר, עמוס. מדוייק עד לפרט האחרון ומאוד מחושב. העובדה שהוא מרשה לעצמו חשיפה כזאת מאוד מפתיע כי הוא אחד האנשים הכי מאופקים ופרטיים שאני מכירה.

  • איתמר  On נובמבר 27, 2008 at 10:16 am

    סיפור מעניין

  • רחלי  On דצמבר 8, 2008 at 9:08 am

    עמוס, יישר כוח! ריגשת אותי עד דמעות בספר, אין מילים לתאר כמה הכתיבה מצויינת, כל הספרים שלך טובים. ולאריה, שייבדל לחיים ארוכים, המון תודה מעומק הלב שהסכים אחרי כל כך הרבה שנים לספר את שעבר עליו במלחמה הנוראה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: