שתי נשים – פיגוע אחד

גבריאלה אמברוסיו לא מפחדת להבין את שני הצדדים. בספרה "לפני הפרידה" היא מתארת את השעות האחרונות בחייהן של שתי נשים – האחת פוצצה את עצמה בסופרמרקט בירושלים, והשנייה נרצחה באותו פיצוץ. היא משוכנעת שבנסיבות אחרות, איאת אלח'ארס ורחל לוי היו יכולות להיות חברות קרובות, בתמונות הן הרי נראו ממש כמו אחיות

 

  ב- 19 במרס 2002 התפוצצה איאת אלח'ארס בת ה- 18 בכניסה לסופרמרקט בקריית יובל שבירושלים. מהפיצוץ נהרגו המאבטח והנערה רחל לוי, ירושלמית בת גילה של המחבלת, שגם דמתה לה דמיון חיצוני רב.  האירוע האלים והמחריד שבו מצאו שתי הצעירות את מותן, משני צדי המתרס, התרחש בשיאו של חודש צפוף פיגועי ירי, דקירה ופיגועי התאבדות שבהם נהרגו למעלה ממאה איש ונפצעו יותר מ- 600. גבריאלה אמברוסיו, פירסומאית ומרצה לתקשורת מאיטליה, בילתה את החודש הזה בביתה שברומא. הקשר היחיד שלה לאירועים פה, בישראל, התמצה בהצצות חטופות בעיתונות, כדרך שאנשי העולם הגדול מתעדכנים בנעשה. כשקראה את הידיעה על הפיגוע בקריית יובל  משהו בכל זאת גרם לה לעצור, לקרוא שוב ואפילו לגזור קטע מהעיתון ולשמור בצד. שנתיים לאחר מכן השלימה את כתיבת ספרה על שתי הצעירות ועל השעות האחרונות לפני האירוע הטראגי שהפגיש ביניהן להרף עין. הספר הפך רב מכר בארצה ואף נכלל בתוכנית הלימודים שם, ובימים אלה הוא רואה אור גם בעברית.
 
ב"לפני הפרידה" (הוצאת פרדס, תרגום אלון אלטרס) מביאה אמברוסיו תיאור מפורט, מהפנט ומטלטל מאוד של שבע השעות האחרונות בחייהן של שתי צעירות, האחת תושבת מחנה הפליטים דהיישה (דמותה בספר קרויה "דימה") והשנייה ירושלמית ("מרים"), שבע שעות שבהן כל אחת עסוקה בחיבוטי נפש משלה. הראשונה מסכמת את חייה תחת כיבוש והשפלה, מתחבטת בין האפשרות להינשא לבין הרצון לבצע פעולה שתשנה את המציאות שבה חיים כל מכריה וקרוביה; והשנייה תוהה על קשיי ההסתגלות שלה לארץ שאליה הגיעה זמן לא רב קודם לכן מקליפורניה; זו נאבקת בתחושת חוסר האונים והשנייה באימה ובחרדה ובתהיות על זהותה ושייכותה. ברור שאמברוסיו, שבעברה שימשה עיתונאית במקומון, לא איבדה את חושיה העיתונאיים – היא ערכה תחקיר משובח, וקשה לזהות בכתיבתה כי הסיפור הטעון והמורכב הזה הוא בעצם הביקור הראשון שלה במציאות שבה כולנו חיים. היא ניסתה, כך היא אומרת, להתבונן במציאות הזו במבט על, בלי לשפוט ובעיקר בלי לקבוע מי פגוע יותר.
 
יש בעולם כל כך הרבה סיפורים טראגיים, מה לכד אותך בסיפור הזה?
"הסמליות הגדולה שבו. ראיתי שתי נערות שנראות כל כך דומות, והן יכלו להיות אחיות או חברות טובות אם המציאות הייתה שונה. הן חיות במרחק לא רב אחת מהשנייה, ובכל זאת החיים שלהן כל כך שונים והן לכודות בתוך שינאה ופחד. מקובל לחשוב שככל שיש לאדם יותר מידע, כך הוא מרגיש שהוא שולט יותר בחייו ובמה שקורה לו ופוחד פחות. אני מרגישה שזה לא תמיד ככה. בכל מה שקשור לעימותים וסכסוכים אנחנו מופגזים במידע והחרדות שלנו רק הולכות וגדלות. מאחר שהסיפור הזה נראה לי כל כך סמלי, כל כך מייצג את כל הסכסוך הזה, רציתי לחפור כמה שיותר לעומק בתקווה שאם אכנס לכל פרטי הפרטים אולי אמצא שם איזה גרעין של אמת, משהו שאפשר להבין".
 
ומצאת גרעין של אמת?
"החיפוש אחריו היה קשה מאוד. נפגשתי באותו יום עם ישראלים ועם פלסטינאים, עם המשפחה של איאת ועם במשפחה של רחל, ושמעתי מכל צד סיפור אחר לגמרי. כל אחד היה משוכנע שהוא מספר לי את האמת המוחלטת. זאת הייתה מבחינתי חוויה כואבת מאוד, מלווה בהרבה תחושות של ייאוש שאני חושבת שעולות גם מתוך הספר".
 
מה ידעת על הסכסוך הזה לפני שהגעת לכאן בפעם הראשונה?
"הכרתי את הנושא מהחדשות, כמובן, אבל לפני בואי קראתי עשרות ספרים, ספרי היסטוריה, ספרי דת, כל מה שיכולתי למצוא. כשהתחלתי לדבר על זה עם חברים ישראלים ופלסטינאים וגם עם המו"ל שלי באיטליה, כולם אמרו לי שאני צריכה לנקוט עמדה, לתמוך באופן ברור באחד הצדדים, אחרת כולם יכעסו עלי, ואיש לא ירצה לקרוא את הספר. אבל המציאות פה כל כך מסובכת, והעובדות בשטח משתנות במהירות גדולה יותר מן הרעיונות והתיאוריות- כך שאין לי עניין בקביעת עמדה ברורה. אני רוצה להציג את מה שראיתי ושמעתי, ולתת לקוראים שלי לנסות להבין את מה שאני לא בטוחה בעצמי שהבנתי לגמרי".
 
אפשר להניח שבשני הצדדים לא אהבו את הדמיון שמצאת בין הנערות
"בהחלט וזה גם מובן מאוד. זה כואב מאוד לראות שבצד השני יש אנשים כמוך, שהאויב דומה לך כל כך שבעצם יכולתם להחליף תפקידים. אמה של רחל לוי אמרה לי לא פעם בכאב שהיא לא רוצה שמישהו ישכח מי פה הרוצחת ושהבת שלה היא הקורבן. בפגישה עם אביה של איאת, הוא אמר לי 'אנחנו לא מגדלים את הילדים שלנו כדי שיתפוצצו למוות, אבל הם גדלים באווירה כל כך אלימה". עדי ראיה ספרו לי שלפני שאיאת נכנסה לסופרמרקט, ראו אותה צועדת הלוך וחזור בכניסה ורק כשרחל הגיעה, היא פתאום נצמדה אליה ונכנסה. לי היה נדמה שהיא העזה לעשות את המעשה רק כשהיא ראתה את דמותה ברחל, אולי היא חשבה שיניחו לה להיכנס כי הן נראות כמו חברות. היא זיהתה בה משהו, שאולי לא היה לה זמן להבין מהו. חשבתי על שתיהן והייתה לי תחושה תחושה חריפה מאוד שהן היו רוצות להיות נערות נורמאליות, אבל הן לכודות בתוך מציאות שלא מאפשרת נורמליות".
 
את מתארת גם את הקרובים והחברים של שתיהן. מישהי מהדמויות האלה נותרה בעיניך לא מפוענחת?
"היחיד שלא הצלחתי להבין היה ע'סאן, הצעיר שמרכיב את חומרי החבלה ושולח את הצעירים והצעירות האחרים להתפוצץ. קיוויתי למצוא אדם מבוגר וציני ונדהמתי לגלות שהוא בחור צעיר, רק בן 23. קשה מאוד להבין איך אדם כזה חושב ופועל".
 
הגעת לסיפור הזה כמעט במקרה. האם הייתה לכתיבת הספר השפעה אישית עליך?
"לא כתבתי את הספר כמין טיול אינטלקטואלי. כל
עיסוק בנושא נחרט בי מאוד לעומק, ואני מניחה שגם בכתיבה עצמה הבאתי לא מעט מעצמי, כי חיפשתי את הסיפור האוניברסלי שמעבר לפרטים המדויקים של האירוע שאני מתארת. אני גם מניחה שזה מה שמושך לספר הזה את הקוראים שלי באיטליה, באוסטרליה ובצרפת – שם הוא נלמד בבתי ספר ובאוניברסיטאות, ושם גם מבקשים ממני לבוא ולהרצות. צעירים בכל העולם קוראים את הסיפור, ומצליחים לראות בו חלקים מעצמם, וכך אולי לחשוב באופן אישי ועמוק יותר על השאלות שהוא מעלה, על השאלה איך קורבן הופך לתוקפן ולהפך, במין מעגל אינסופי שכדי לנתק אותו צריך קודם כל לעשות צעד ראשון ולנסות להבין את מי שעומד מולך".
 
* הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה (שמתפרסם ביום שני האחרון של כל חודש).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • גולן  On נובמבר 29, 2008 at 9:23 pm

    איוון ומוישה – 2 אנשים סיפור אחד.

    סיפורם של קוזאק רוצח ויהודי נרצח בפרעות חמלניצקי, וכיצד היו יכולים להיות חברים טובים

  • דודי  On נובמבר 29, 2008 at 9:26 pm

    את רוצה להגיד לי שבלאשה מפרסמים כתבות על נושאים שנויים במחלוקת? יש לכן אומץ. אני אוהב את הכתיבה שלך.

  • נירית  On נובמבר 29, 2008 at 9:28 pm

    תמיד יהיו אנשים צרי אופקים וקפוצי לב, שנביגוד לאמברוסיו, לא יסכימו להבין שמשני הצדדים יש קורבנות.

    כתבה מצוינת!!!

  • אסתי  On נובמבר 29, 2008 at 9:33 pm

    מסוג הכתבות שהולכות ונעלמות מהנוף הז'ורנליסטי שלנו.

    כן ירבו.

  • אורמיון  On נובמבר 29, 2008 at 9:34 pm

    כתוב נפלא, כרגיל, אבל קצת בעייתי להשוות שתי בחורות צעירות שאחת מחליטה לעשות צעד הרסני והשניה לא יודעת מאיפה נפלו עליה השמים. מענין איך המשפחה של רחל לוי הסכימה לשתף פעולה עם הכותבת???

  • חנה בית הלחמי  On נובמבר 29, 2008 at 9:41 pm

    אחת הסיבות, כנראה, שהאוייב הוא אוייב, היא שהוא כ"כ דומה לנו. בכל המישורים (ע"ע הקשרי הפוסט האחרון שלי…).
    הדמיון הפיזי בין הנערות מדהים.אחיות משני צידיו של הנשק.
    כבר ציינתי כאן שאין מנצחים במלחמה? ושהכיבוש משחית את שני צדדיו?

  • אני רק שאלה  On נובמבר 29, 2008 at 9:51 pm

    אם הכתבה היתה על השוואה בין נתן-זאדה לאחד מקורבנותיו, גם הייתן כותבות "משני הצדדים יש קורבנות,כן ירבו כתבות כאלו, הם כל כך ומים בכל המישורים" ?

  • גדי שמשון  On נובמבר 30, 2008 at 12:33 am

    לכל אחת יש עולם שלם משלה, ואחת מהן קמה ובאה להרוס את העולם של האחרת. זו שהרסה לא קורבן. הספר יכול להיות מרגש ומעורר מחשבה, אבל בואו לא נשכח שרק אחת משתי ה"כל כך זהות" בחרה למות, ורק אחת מהן קמה לקחת נפשות רבות ככל האפשר מקרב אויביה. הן לא "אחיות", חב"ה, אחיות לא נוהגות להרוג זו את זו. וכן, אין מנצחים במלחמות, כמו שגם אין גזירה שווה בין רוצח ורצוח. ונירית, לפני שתכני אותי קפוץ לב וצר אופקים, בשני הצדדים יש קורבנות. אבל הרוצחת אינה קורבן – היא המקרבן.

  • אבו-זוהר  On נובמבר 30, 2008 at 2:58 am

    מה שיפה בכתבה ואני מניח שכך גם בספר, שהיא (והוא) לא שיפוטיים. שני הצדדים נותרים אנושיים. שני הצדדים, אנשים מתים. שני הצדדים אהובים ע"י מישהו, שני הצדדים שנואים ע"י מישהו. שני הצדדים זהים.
    סבבה? סבבה!

  • אבו-אדם  On נובמבר 30, 2008 at 3:01 am

    האויב הוא אני, הקורבן הוא אני ואפילו הכותבת היא אני.
    סבבה?

  • משה גרינברג  On נובמבר 30, 2008 at 6:49 am

    החיילים המבצעים (גם במקרה של הנאצים, אני משער) הם בהחלט קורבנות: קורבנות של שטיפת המוח של מנהיגיהם, של המצב הנורא שבתוכו הם נולדו וחיים (במקרה של הפלסטינאים ועוד איך), של האידיגולוגיות הרקובות שמשמשות מניפולציות כדי לשלוח אותם עם חומר נפץ להרוג אנשים. אני מתפלא שאתה לא רואה את זה.

  • נירית  On נובמבר 30, 2008 at 6:50 am

    משה, את צודק, ממש כמו שהחילים שלנו הם קורבנות של אנשי הכח שיוצרים את המצב!!!!

  • גדי שמשון  On נובמבר 30, 2008 at 8:44 am

    ללא יכולת שיפוטית. ללא יכולת לדעת האם מותר או אסור, האם לקחת חיים או לא. בניגוד לחיילים שמגוייסים בכפיה, הנערה יכלה שלא לצאת ולהתפוצץ.יש מאות אלפי נערות כמוהה שהן קרבנות של המצב ושטיפת המוח, הן לא התעטפו בחומר נפץ, נצמדו למישהי שדומה להן ושחררו את המתג.

    היא קרבן שקיבל החלטה ומימש אותה. קרבן שלא דומה, ובוודאי לא זהה, לקרבן השני – הנערה הישראלית. למצוא ביניהן גזירה שווה הוא חוסר אנושיות משווע, שהתפאורה של חיפוש השוויון של הקרובנות של המנהיגים הפויה רק מוסיפה לזה נופך מקאברי, לא הופכת אותו לנכון. מרוב אנושיות ואהבת אדם שכחתם שמדובר באנשים שבדיוק כמוכם אתם יכולים – גם בתוך כוחות היסטוריים גדולים – לקבל החלטות עצמאיות. הרבה יותר מנער גרמני שגוייס לצבא בכפיה, למשל.

  • איתמר  On נובמבר 30, 2008 at 9:39 am

    ב"לאשה". סיפור מרתק, וכמו תמיד את כותבת בכישרון רב

  • מיכאל  On נובמבר 30, 2008 at 3:39 pm

    יש הבדל. וזה ע'סאן. אני לא יודע אם הסופרת הבינה את זה — שבכל זאת, בתוך הדמיון, צד אחד מעלה מוות כערך עליונה.
    ראיון נפלא (כרגיל) וגם מעניין — גם כרגיל

  • דפנה לוי  On נובמבר 30, 2008 at 4:52 pm

    אבל מצביע על הדמיון בין שתי הנערות, באופן שבו מצטיירת הטרגדיה של החיים פה, אולי של כולנו, אבל בטח של שתיהן.

    אני מסכימה עם גדי שיש הבדלים, אבל חושבת שמדי פעם כדאי לעצור ולראות שמנגד יש בני אדם כמונו, עם יכולת לכאוב ועם כמיהה והשתוקקות כמו שלנו.

    הפחד משכיח את זה מאתנו לעתים קרובות מדי.

  • אסתי  On נובמבר 30, 2008 at 5:19 pm

    דפנה לוי כותבת באופן אינטילגנטי ושואלת את השאלות הנכונות.

  • הברווז במגפיים  On נובמבר 30, 2008 at 5:41 pm

    יש בעיתיות בנכונות שלנו להזדהות ככה עם מי שלוקחים שק עם חומר נפץ ומפוצצים לנו את הצורה. תחשבו על זה…

  • יורם  On דצמבר 1, 2008 at 1:31 pm

    אפשר להבין איך ולמה סופרת שיושבת מחוץ לישראל "נדבקת" בחיידק של פרשה כזאת וכותבת עליה. אני מתאר לעצמי איך היו מגיבים לספר כזה של סופר/ת ישראלי/ת – מיד על פי החלוקות הפנימיות העבשות. מעטים ניגשו לנושא אצלנו בכלל – א"ב יהושע באורח חלקי, למשל. לא הרבה מעבר לכך.

    יש בני אדם משני הצדדים – ומעניין לנסות להבין מה עובר להם בראש ובנשמה.

    יופי של ראיון!

  • לונצר ריקי  On אפריל 30, 2017 at 5:54 pm

    רחלי היא אחיינתי , וקשה לי לשמוע שהעתונאית מוצאת דמיון בינהם.
    אל לנו לשכוח שהמפגעת היא הרוצחת ורחלי שלי היא הקורבן. הרוצחת הסתתרה אחרי אידאולוגיה
    כביכול, אבל בחרה לעשות זאת רק מתוך אינטרסים
    שלה כדי לא להתחתן עם אדם בגלל אילוצי משפחתה . היא ינקה כל חייה שטיפת מח שנאה אלימות והוריה רדופי שנאה, נפגשנו עם המשפחה
    מתוך רצון להבין מה מביא נערה צעירה לשנאה תהומית עד כדי ביצוע רצח. מטרתם היא להשמיד אותנו ולזרוק אותנו לים.
    רחלי שלי גדלה בבית שנתן ערכים לאהבת אדם
    נערה עדינה מלאת רוך ואהבה. אז אבקש מאוד
    לא לעשות השוואה בין רוצחת נבלה , לבין נערה
    גבורה אמיתית .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: