הבית פונה מייסורים

למרות שהוריה של עדנה נוי, שניהם ניצולי שואה, ניסו לייצר עבורה עולם חדש, נקי מכאב, שבו תוכל "לפזז בשמש וללקט נמשים", היא מוצאת את עצמה כותבת שוב ושוב על אותם נושאים, כתיבה שנובעת מתוך ייסורי גוף אבל מלמדת את הנפש להכיר את עצמה.

 

כשעדנה נוי הייתה בת שלוש או ארבע, פתחו בפניה הוריה את האלבום המשפחתי. "זאת האישה שהייתה לאבא", אמרו לה, "ואלה הילדים שהיו לו, והם מתו" וכאילו לא היה די בכך, הראו לה תמונה נוספת. "זו לא את בתמונה", אמרו לה. "זו הבת שנולדה לנו לפניך, וגם היא מתה, ממחלה, כשהייתה בת תשעה חודשים".  נוי מגדירה את האירוע הזה כאחד הרגעים המכוננים של חייה. "זאת הייתה הדרך שלהם לומר לי שאני הדבר הכי חשוב בחיים שלהם,בארץ החדשה שאליה הגיעו אחרי השואה. הם הבטיחו שאדע מה קרה לפני שנולדתי, בשואה, ואחר כך לא דיברו על זה יותר אף מילה. כאילו הם פינו את השטח לכך שלי יהיו חיים אחרים, נקיים מכל הכאב הזה".
 
לא מפתיע לכן שספר הביכורים של נוי, "כל מי שאהבה" (הספרייה החדשה), המתאר את חייהם של חמישה ניצולי שואה בארץ החדשה, נקרא בחזה מכווץ, שרק בתום הקריאה מאפשר, אט אט, חזרה לנשימה סדירה. זהו סיפור של אובדן נורא וגם של ניסיון להתחיל מחדש, בעיקר כדי לתת לילדה שנולדה כאן, הצברית, שמדברת עברית, הזדמנות לאושר, או כפי שנוי עצמה מנסחת זאת "הבית פונה מייסורים על מנת שמי שלכבודה נעשה כל המאמץ הזה תוכל לפזז בשמש עזה וללקט נמשים".
 
"כל מי שאהבה" מתרחש בשלהי שנות החמישים, עשר שנים אחרי שהאחים איסר ולאסלו עלו ארצה ועמם נשותיהם מארי וגיזי. כל הארבעה איבדו בני זוג קודמים וילדים במלחמה. איסר ומארי יולדים את זיוה, הבת שאמורה לסמל את התחדשות החיים, אם כי מארי מלווה אותה בחרדתיות ומסרבת להניח לה גם כשזו הולכת לבית הספר; בעוד לאסלו וגיזי אינם יולדים ילדים. הם כלואים לחלוטין בזוועות העבר. לתוך חייהם נכנסת צ'ילאג, מכרה מן החיים ההם בהונגריה, שמאז המלחמה מחפשת את בתה האבודה, עד שלבסוף נחשדה על ידי המשטר הקומוניסטי בריגול וגורשה. הבועה השברירית שבנו סביבם הזוגות מתנפצת לחלוטין עם בואה של צ'ילאג. ההישג הגדול של נוי, בעיני, הוא הדרך שבה היא כותבת על כל הכאב העצור והמודחק הזה. "כל מי שאהבה" אינו מכיל אלא רמזים להתרחשויות השואה. במשפטים מדודים, ובפסקאות שנדמה כי הן עומדות להתפוצץ מתוך הדף, היא מבהירה כמה החיים בישראל, שאמורים היו להיות השקט שאחרי הסערה, היו התחלה של מסע חדש, מלא קשיים גם הוא.
 
נוי, 58,  אומרת שכתיבת הספר הייתה מסע שנמשך עשר שנים. הזרע לכך נטמן באותו אירוע מצמרר ליד אלבום המשפחה, אלבום שאליו הייתה חוזרת בכל פעם שבאו אליה חברות, כאילו משוויצה בפניהן בהיסטוריה המשפחתית. אבל כדי שינבט, נדרשו חיים שלמים: התאהבות, נתק מההורים ונסיעה לחיים חדשים בדרום אפריקה, לידת שלושה ילדים, גירושין וחזרה ארצה, ואירוע קטנטן נוסף" הילדים שלה צפו יום אחד בקלטת וידיאו ממסיבת בר מצווה, והבית נמלא בקולות הוריה. "הטלטלתי לתוך התייפחות בלתי נשלטת", היא מעידה. "ושאלתי את עצמי, אם הסליל יקרע, או יגנב, מי יערוב לי שאי פעם היו לי הורים? מי יאמין לי שהייתה לי ילדות? וידעתי שצריך לכתוב".
מפתיע שלא כתבת על זה קודם
"יש לי ספר בתולי שכתבתי בדם לבי, בדיוק כמו את הספר הזה, והוא עוסק, כמובן שבכל התגליות הראשונות שגיליתי, וקודם כל באימא שלי. נורא מוזר איך אדם מגלה את עצמו, קודם את אימא, אחר כך את ההורים כזוג ואת שאר המשפחה. הגילויים שלי היו כל כך מפעימים שהייתי חייבת לחלוק אותם עם העולם, כדי שאולי גם אחרים יוכלו להבין את עצמם דרך זה".
 
כשנוי אומרת "אחרים" היא מתכוונת לילדי הדור השני לשואה. "כל החיים בדקתי עם חברים מה קרה למי, יש כאלה שלא רוצים לדעת כלום, אחרים שלא מעזים לפתוח את הטלוויזיה ביום השואה, מי שהנטל רובץ עליו בכבדות. כשאתה כזה, אתה יודע שאתה שונה ואתה מתייסר בזה. לו יכולתי לצלצל בפעמון לאלוהים, הייתי שואלת אותו מה לא בסדר אתי, למה אני קיבלתי מן חיים כאלה".
 
סיפרו לך הכול בגיל כל כך צעיר, איך בכלל התמודדת עם זה?
"בספר, איסר מתכנן לספר לזיוה את האמת בגיל שלושים. ההורים שלי וידאו עבר לכל ספק שלא תוכל להיות מין צ'ילאג כזו שתכנס הביתה ותערער עלי את עולמי. הם הניחו שההבנה תגיע בגיל מאוחר יותר, ואולי סמכו על מערכת החינוך שתתן לי הסברים. הם לא נתנו לי יותר מדי פרטים.  מדובר בשנת 1953, בתקופה שבה המילה פסיכולוגיה לא הייתה שגורה, הם לא קיבלו עצות, הם הובלו על ידי השכל הישר. לא סיפרו לי איך קראו לילדים המתים או מתי נולדו ומתו. על כל ימי ההולדת וימי הזיכרון הם התגברו מבלי לתת לי להרגיש בזה. באמצעים הדלים שלהם הם עשו הבדלה בינם לביני, כדי שלי תהיה ילדות נפלאה".
 
והייתה לך?
"הילדות הייתה מאושרת. היו בסביבתי ילדים שלא ידעו דבר. הייתה לי חברה שבכל פעם שהוריה יצאו מהבית קראה לי והיינו הופכות את הבית כדי לחפש את הסוד. עד היום היא לא יודעת מה היה הסוד שהחביאו ממנה. בבגרותי התרבו הסימנים לכך שהבית מחביא כאב ענק, דרמה עצומה. "
 
ושאלת שאלות?
"כשהוריי היו בחיים לא הרגשתי חופשייה לשאול שאלות או לדבר על זה. את הספר הראשון כתבתי ביוהנסבורג, בזכות הריחוק מהם ובעקבות לידת בני, כשהוצפתי ברגשות ותחושות שהייתי מוכרחה לחקור. אחרי מות הוריי תחקרתי את כל מי שנשאר בחיים, דודים, מכרים, קרובים רחוקים, חברים. נסעתי לקנדה, ללוס אנג'לס, אספתי מכתבים ועדויות. אחר כך באה הכתיבה, שהייתה כמעט בלתי אפשרית. הגוף שלי לא נתן לי לחלץ מתוכי את הסיפור אלא בכאבים נוראיים".
 
הסיפור האמיתי של הוריך כולל עוד יותר אובדן וכאב מזה שבספר: פרידות, הריון נפל, ניסיון למצוא חיים בחו"ל, קר
בים שהתאבדו

"יובל שמעוני, העורך שלי, לא נתן לי להכניס הכול. הוא אמר לי שהספרות לא יכולה לסבול כל כך הרבה טרגדיות ואז הבנתי למה תמיד העדפתי את הספרות על פני החיים".
 
הכתיבה על הוריה, ובקולותיהם שלהם, לא הייתה פשוטה. "בפעם הראשונה שכתבתי משפט על אבא שלי", אומרת נוי, "כיביתי את המחשב. שבועיים לא הדלקתי אותו, עשיתי רונדלים סביבו רק לא להתקרב. אבל מרגע שנכנסתי לתפקיד, הכול זרם. פתאום כתבתי משפטים בהונגרית של אמא שלי, שגרגרה לי מהגרון והתפוצצתי מצחוק."
 
את מתארת אנשים שחזרו לתפקד, אבל רק למראית עין
"הדבק שהחזיק אותם הייתה המסירות לילדה הקטנה, כדי שלה זה יהיה אחרת. והילדה הזו גדלה, ופתאום היא שואלת את עצמה שאלות גורליות, על עתידו של המקום הזה, על המלחמות שמתרחשות פה, על אוטובוסים שמתפוצצים תוך כדי שהיא כותבת, ורוצה נורא להאמין שהוריה לא היו נאיביים ושבאמת כאן יהיה אחרת."
 
הוריך לא יכלו לצפות את כל זה
"אני ממשיכה לנהל אתם דיאלוגים כל הזמן, ובראשי אני שומעת את אבא שלי אומר לי טמבלושה, חמורונת קטנה, אנחנו שילמנו את המחיר הכבד, לכם כבר יש מדינה, אז תפסיקו לילל, תפשילו שרוולים ותעשו מה שצריך לעשות".
 
ואת עושה?
"אני כותבת. רומאן נוסף עכשווי לגמרי, שמתרחש כעת, וכמו בספר הקודם, אני כותבת מתוך מה שגורם לי כאב ענק ומציב מולי שאלות ענקיות".

* הראיון התפרסם היום בווי-נט
* עוד לפני הספר, כדאי לקרוא את המאמר "ביופסיה לילדות" של עדנה נוי.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דודי  On ינואר 4, 2009 at 11:06 am

    קראתי את הראיון הזה ואני מוכרח להודות שנסחפתי קצת וממש התחלתי לבכות. תודה דפנה

  • איתמר  On ינואר 4, 2009 at 11:10 am

    נשמע ספר מרתק. תודה על הכתבה

  • אסתי  On ינואר 4, 2009 at 11:28 am

    איזה ביטוי יפיפה למאבק הירואי, סיזיפי ויומיומי של האנשים האלו שבאו "משם" בהחלטה לקבור את מה שאי אפשר להאמין בכלל שבני אדם יכולים לעבור, כדי שהחיים יראו נורמליים.

    הם באמת גיבורים הניצולים האלו, כל אחד בדרכו. גבורה שרק עכשיו אנחנו מתחילים להבין את קצה קצה וזה כל כך כואב שאת הכבוד לא זכינו לתת להם בחייהם.

    הולכת לחפש את הספר שנראה לי לפי דברייך כתוב להפליא.
    תודה על ראיון רגיש וקורע קרביים.

  • מיכל  On ינואר 4, 2009 at 11:42 am

    נשמע ספר מרתק ומצמית

  • שרון רז  On ינואר 4, 2009 at 11:47 am

    באמת ראיון רגיש וקורע
    סיפור מאוד מעניין, ספר מסקרן, תודה על הפוסט

  • נינה  On ינואר 4, 2009 at 2:34 pm

    עצוב ומרתק.
    "יובל שמעוני, העורך שלי, לא נתן לי להכניס הכול. הוא אמר לי שהספרות לא יכולה לסבול כל כך הרבה טרגדיות ואז הבנתי למה תמיד העדפתי את הספרות על פני החיים".
    נכון. לכן לא פעם אנחנו בורחים לספרות. כי המציאות יכולה לסבול הכל…
    הבית פונה מייסורים – באמת תיאור מדהים ומצמרר. כי הייסורים הרי נשארו בהם, בהורים. ובכל זאת הם הצליחו לא להביא אותם לבית…

  • חיים גרינברג  On ינואר 4, 2009 at 7:08 pm

    וגם לגברת נוי: אני אמנם רק בראשית הקריאה, אבל הספר כובש אותי.

    דפנה, הייתי שמח לקרוא גם מילים אישיות לא רק ראיונות, למרות שאלה שאת עושה ניחנים בכשרון כתיבה יוצא דופן, בחדות אבחנה, בשנינות וגם באנושיות כובשת.

  • ריקי כהן  On ינואר 4, 2009 at 7:20 pm

    שהעלתה בך הקריאה, אותה אינטנסיביות רגשית עוצרת נשימה, וקרעת את ליבי.
    מרתק.

  • נירית  On ינואר 4, 2009 at 7:23 pm

    בעקבות הכתבה הלכתי היום ורכשתי את הספר. קראתי בלי לנשום ממש.

    תודה ושוב תודה.
    נירית

  • חנה בית הלחמי  On ינואר 5, 2009 at 11:26 am

    בכאוס הנוכחי של תכני המלחמה – הראיון הזה, באופן אירוני, מרענן.

  • דפנה לוי  On ינואר 5, 2009 at 2:58 pm

    תודה על הפרגון לכולם. וחנה, השיחה שלי עם עדנה נוי התנהלה בין לבין, כשעין אחת על הדיווחים מהדרום, ואני מסכימה איתך שיש כאן מידה של אירוניה, שכמעט קשה להכיל.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: