90 דקות וגמרנו עם המלחמה?

 

 הנה פתרון לסכסוך שלא יגבה טיפת דם אחת: משחק כדורגל, שהמפסידים בו מתפנים מן האזור ומשאירים את האדמה הזו לצד השני. איתי מאירסון, מחבר התסריט הבדיוני הזה, משוכנע שבסתר הלב גם השמאלנים הנאורים ביותר היו מעדיפים שהפלסטינים פשוט יעלמו כלא היו

 

איתי מאירסון

ההתרחשויות שמתאר איתי מאירסון בספרו "מלחמת 90 הדקות" נשמעות כאילו הן לקוחות ממציאות השבועות האחרונים: ישיבות סוערות של צמרת הממשלה והמטכ"ל בניסיון להעריך את מידת המוכנות של הפלסטינים לעימות המתקרב, מהלכים מניפולטיביים של פוליטיקאים המקווים להשפיע על הציבור לתמוך בעמדתם לקראת קבלת החלטות בנושאים מדיניים שנויים במחלוקת וגם לא מעט רמייה, שחיתות וטשטוש עובדות בפנים הארץ ובזירה הבינלאומית. אלא שמאירסון מתאר הכנות למשחק כדורגל. לא סתם משחק, אלא כזה שעתיד להכריע מי משני העמים יקבל את הארץ כולה, ומי יארוז את מיטלטליו וימצא לעצמו ארץ אחרת.
 
"מלחמת 90 הדקות" (ידיעות ספרים)  ספרו הראשון של מאירסון, עיתונאי ומשורר שבין השאר כתב טורים ב"העיר" ופרסם שירים ב"הארץ" ובמבחר כתבי עת. הוא כתוב כתיעוד היסטורי, המביא רשומות מישיבות ממשלה ועיתונים, החלטות או"ם ומפגשים דיפלומטיים.  הוא עוקב אחר פרץ האמונה השוטף את הימין נוכח ההחלטה להכריע את הסכסוך באזורנו במשחק כדורגל, אחר התגבשות תנועת המחאה של האימהות ("אימהות מודאגות"), מגלה כיצד הטו מנהיגי שני הצדדים את תוצאות משאלי העם כדי שיחזקו את "הסכם קהיר" שבו הוחלט על קיום משחק כזה ומתאר את התסכול בצמרת הביטחונית שחשה לפתע מיותרת. הספר מסתיים לפני שריקת הפתיחה. למה? "כי זה לא באמת ספר על כדורגל", אומר מאירסון, "כי היה לי חשוב הרבה יותר לתאר את הדרך, את איך אנחנו נראים בדרך, איך אנחנו מתגייסים להאמין שצעד כל כך נורא הוא בעצם צעד טוב, מפני שלא כרוכה בו שפיכות דמים".
 
מה בעצם כל כך נורא ברעיון להכריע כך עימות שנמשך עשרות שנים וגבה עשרות אלפי קורבנות?
"זה נורא מפני שזאת דרך סופר-לא-דמוקרטית, ומפני שהיא מכריחה את כל בני העם המפסיד להיות פליטים ולעבור טרנספר, במקום ללמוד לחיות פה ביחד, בשתי מדינות שכנות. "הסכם קהיר" שבספר דומה במובן הזה להרבה מהלכים מדיניים שפוליטיקאים מוכרים לנו כמהלכים של שלום, כשהם למעשה מהלכים אלימים שאין סיכוי שיקדמו את השלום".
 
הבחירה של מאירסון בכדורגל מאפשרת לו לחדד ולהקצין את המצבים האבסורדיים בתוכם אנחנו חיים. "זאת הייתה בחירה מקרית למדי", הוא מודה. "אני משחק כדורגל עם חברים בכל יום שישי במגרש ברמת אביב. יום אחד, לפני חמש שנים, הגענו לשם וראינו חבורה של אנשים שאנחנו לא מכירים משחקים על המגרש. התחיל ויכוח, כל אחד שלף טיעונים בנוסח 'אנחנו פה כבר שנים' ותיאר את שורשיו ההיסטוריים במקום והתחילו איומים ודחיפות. עד שאחד החבר'ה היותר אינטליגנטיים הציע שנשחק אלה מול אלה והמנצחים יקבלו את המשחק. ניצחנו והתפעלתי נורא מהמהירות שבה המפסידים התקפלו משם. הבנתי שהפסד בכדורגל הוא טוטאלי. אתה מקבל על עצמך את הדין ולא מתווכח. אם היינו ממשיכים ללכת מכות, המקסימום היה שהם היו הולכים וחוזרים אחרי עשר דקות עם מקלות ואבנים. ככה הם הרכינו ראש והסתלקו. אני זוכר שהתרגשתי אז כאילו אנחנו משחקים על משהו נורא חשוב, כאילו המגרש רועד לי תחת הרגליים".
 
כך החל מה שהוא מכנה "ניסוי בכתיבה", במהלכו ניסה לראות לאיזה מרחק יוכל לקחת את הרעיון המופרך של משחק כדורגל אולטימטיבי בין ישראל לפלסטינים. "וגיליתי בפחד", הוא מודה, "שזה התגבש לספר הגיוני לגמרי ולא הפך לקוריוז בלבד".
 
למה בפחד?
"כי אפשר לראות, כמו בימים אלה, איך החברה מתגייסת בצורה טוטלית ובמהירות שיא לדברים שהם לא תמיד נכונים. איך אנחנו בטוחים שאנחנו עושים את הדבר הכי טוב בעולם, ורק אחר כך מתברר שהמנהיגים מוכרים לנו משהו אחר לגמרי, והם מצליחים משום שבעתות של משבר או מלחמה אנחנו מאוד מאוד רוצים להתגבש ולהרגיש קרובים ומסורים לאותה מטרה".
 
לא יכול להיות שעלית על רעיון מצוין: הפרדת כוחות. עם אחד פה והשני בקצה העולם?
"בעיני שתי מדינות לשני עמים זה רעיון הרבה יותר אנושי. הפרדה טוטלית משמעה שעם אחד יאלץ להיות עקור, ואני כיהודי וכישראלי לא מוכן לתמוך באפשרות הזאת. אני חושב שהלקח שלנו מהמאה שנים האחרונות צריך להיות שבארץ הקטנה הזו יש מקום גם לנו וגם להם."
 
סיימת לכתוב כבר לפני שנה, אני מניחה שלא צפית שהוא יתפרסם בימים שבהם הוא יראה פתאום כל כך רלוונטי
"הייתי מוכן לתת הרבה כדי שהספר לא יהיה רלוונטי. התחלתי לכתוב בימים האחרונים של אינתיפדת אל אקצה, ואני זוכרת את בוגי יעלון אומר ברדיו שניצחנו. מאז הייתה התנתקות לא פשוטה ושתי מלחמות, כי טווחי הזמן של האירועים בארץ התכווצו בצורה מפחידה ויש אנשים שבמהלך שירות סדיר מספיקים לעבור שתי מלחמות. המציאות של היום מחדדת את האבסורד שניסיתי להציג בספר – איך אנחנו נתלים באחדות, איך בכל פעם שאפשר להיאחז בענף של אחדות אנחנו עושים דברים מאוד בעייתיים רק כדי להרגיש שוב ביחד, שותפים לגורל, איך כשצה"ל פועל במבצע צבאי גדול, אנחנו מתכנסים בנקודת האפס שלנו, שבה אנחנו כל הזמן צודקים וכל הזמן מרגישים שאנחנו ביחד ורק ביחד ננצח".
 
זה כנראה צורך מאוד טבעי של חברה שחיה תחת איום
"במלחמה האחדות הזו עוד יותר מובנת מבמצבים אחרים, כי אנשים אומרים לעצמם שאין ברירה, וצריך אז נלך למלחמה למרות שאנחנו לא אוהבים מלחמות. אבל אני רואה את אותן מניפולציות גם במהלכים שנים צבאיים. מכרו לנו את ההתנתקות או את היציאה מלבנון כאקט יוני של שלום, ובמציאות זה הפוך לגמרי. שמאלן אמיתי לא יכול להסכים עם התנתקות כזו כי היא חד צדדית, ושלום זה דיאלוג. אי אפשר לעשו
ת שלום במעמד צד אחד בלבד. כשפוליטיקאים מובילים מהלך שהוא לכאורה לא אלים, קל להם לעוור את עיני הציבור, שמיד מתגייס בעד בלי לחשב פעמיים. אני כל הזמן מפחד מהמלך המדיני הבא, ואני בטוח שהוא יהיה רע, כי אני לא סומך על איש מהמועמדים לראשות הממשלה, ואני יודע שממש כמו "הסכם קהיר", ימכרו לנו אותו כמהלך טוב, או מהלך של אין ברירה או אפילו כהישג".
 
אולי הפתרון הוא שנסתפק בכדורגל – זה נראה מקום טוב לתעל אליו רגשות לאומיים, לא?
"אכן, לאומיות וכדורגל הם שני כוחות חזקים מאוד. השבוע ראיתי הפגנה של השמאל בתל אביב. בשוליים עמדו הימניים עם דגלי ישראל וכרזות 'תנו לצה"ל לנצח'. שתי העמדות לגיטימיות בעיני, אבל לא יכולתי לא לצחוק כי הם שרו שירי כדורגל "מי שלא קופץ – חמאס" או "אל אל ישראל". וזה לא היה באירוניה – מבחינתם אין הפרדה בין הזירות, שדה הקרב הוא שדה משחק. אני חושב שזה מפני שכדורגל, להבדיל מדיפלומטיה הוא משחק סכום אפס- וזה משהו שאנחנו מאוד רוצים, זה הרצון הנסתר גם המרתפים האפלים של המוחות והלבבות של הרבה ישראלים, ודווקא של הנאורים לכאורה".
 
לנצח ניצחון מוחלט את הפלסטינים?
"איש לא יודה בזה חלילה, ואלה גם לא אנשים שיציעו טרנספר כי זכויות אדם חשובות להם ויש להם מצפון יהודי, מה שנקרא, אבל בפינה נסתרת שלהם מסתתר שטן קטן שאומר שאם אפשר היה בהוקוס פוקוס להעלים את הערבים הם לא היו אומרים לא. הם לא רוצים לנצח בנקודות או להשיג תיקו, הם לא רוצים פעולה מוצלחת בלבנון או חומת מגן, הם רוצים ניצחון".
 
אולי זה מפני שהם נואשו מהמצב הנוכחי
"אני חושב שככל שנבין מהר יותר שאנחנו לא הולכים לשום מקום והם לא הולכים לשום מקום, כך ייטב – נחלק את הארץ, לפחות בתור שלב התחלתי ואולי בעוד כמה דורות יבשילו התנאים לבנות פה מדינה דו לאומית שלמה. אבל זה בטח לא יקרה בתקופת חיי".
 
 * התפרסם באתר "ווי- נט".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליאור  On ינואר 16, 2009 at 5:45 pm

    כמו שני המלכים, הנוצרי והמוסלמי בימי הביניים בספרד, שהחליטו לפתור בינהם את הסכסוך במשחק שחמט במקום במלחמה. זה באמת מנע את המלחמה? מה פתאום! אחרי שנגמר המשחק הם חזרו להלחם כמו גדולים.

  • זיו  On ינואר 16, 2009 at 6:07 pm

    אני באמת חושב שהוא לקח את הרעיון הזה צעד אחד רחוק מדי. תארו לכם מה היה קורה אחרי המשחק: איזה מרחץ דמים היה קורה פה בניסיון לפנות את הצד המפסיד מהשטח?

  • בינו  On ינואר 16, 2009 at 6:12 pm

    אני מודה שזה קוסם גם לי לעשות הוקוס פוקוס ושרק אנחנו נישאר פה באזור.

  • דפנה לוי  On ינואר 16, 2009 at 6:27 pm

    העניין הוא שגם הורי האמינו שבעוד כמה דורות יבשילו התנאים להקמת מדינה דו לאומית ונשכיל לחיות זה לצד זה בשלום, אלא שבכל דור מאמינים שבעוד כמה דורות זה יקרה סופסוף. מעניין לדעת עוד כמה דורות יאמינו שבעוד כמה דורות נשכיל ונבשיל ונרגע?.

    שכנתך לאתר

  • דפנה לוי  On ינואר 16, 2009 at 6:33 pm

    לליאור – איתי מאירסון לא באמת מציע משחק כדורגל כפתרון. להפף -הוא ניסה להקצין את האבסורד שבתוכו אנחנו חיים, ומציג את רעיון משחק סכום האפס כרעיון אנטי דמוקרטי, לא הומאני.

    לדפנה האחרת, שכנתי לרשימות: בינתיים חלפו פה כמה- מאה, מאה חמישים שנה? ורק 60 מהם במסגרת המדינית הנוכחית? אל יאוש. אולי הציבור ישכיל, יקרא את אריך מריה רמארק או משהו…
    אולי בעוד דור או שניים ועוד כמה טרגדיות וקורבנות נבין שאנחנו זה הם והם זה אנחנו

  • נירית  On ינואר 16, 2009 at 6:56 pm

    התככים, המניפולציות, האופן שבו גויס רוב העם כולל העיתונות לטובת התלהמות לאומית שבשמה נעשים מעשים נוראיים. בדיוק כמו שמגייסים אוהדי כדורגל לצרוח מוות לערבים או מוות לאוהדי הקבוצה השנייה!!!

  • אסתי  On ינואר 16, 2009 at 7:53 pm

    מזכיר לי אגב, ספר שכתב חבר שלי רן רבן, שהוא מהמטורפים שרצים מרתון, ובספר הזה הוא מתאר קבוצת חיילים בשטחים שלריצת הבוקר שלהם מצטרפים ילדים פלסטינאים, ואז המפקד חושב על תכנון ריצת שדה של ישראלים ופלסטינאים ושזה יוכל להביא לשלום.

    אגב, זה כמובן נגמר בבכי.

    בקיצור, אין כמו ספורט להביא שלום בין עמים.

  • אלפונסו  On ינואר 17, 2009 at 12:00 am

    מענין ויש הרבה מקום לשיחות (ויכוחים ) בנושא
    אוהב אותך דפנה

  • איתמר  On ינואר 17, 2009 at 6:42 pm

    מתי נשחק יחד כדורגל?

  • מיכאל  On ינואר 18, 2009 at 5:54 pm

    רעיון יפה וגם עצוב וראיון מצויין (כרגיל).
    מזכיר גם את הסרט שהפך את העימות בין פלסטינאים וישראלים לקרב בין דוקני פלאפל — וגם לקרב של אבירים בימי הביניים

  • רונן  On נובמבר 5, 2009 at 12:56 am

    רעיון קצת נאיבי לטעמי אבל עם קצת מחשבה ודחיפה בכיוון הנכון יכול לשנות הרבה

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: