אי אפשר בלי פיות – ראיון עם נורית זרחי

 

לפני שנה וחצי, כשראה אור קובץ סיפורים שלה, והיא חגגה את הספר המאה ומשהו, נפגשתי עם נורית זרחי לשיחה, שהייתה בעיני מעניינת ומרגשת. השבוע כתבה ריקי כהן פוסט שהוקדש לזרחי ולספר שיריה החדש "עשב הזמן" ואני משתמשת בזה ללא בושה כתירוץ לשתף אתכם בראיון. ארוך, אבל אם יש כותבת ששווה לקרוא מה יש לה לומר הרי זו זרחי…

 

נורית זרחי התחילה לכתוב עוד לפני שידעה לכתוב. כילדה בת ארבע או חמש, כבר הכתיבה לאימא שלה סיפורים שהגתה, ומאז לא הפסיקה לדמיין. וכך יצא שבגיל 66 היא חתומה על רשימה מפוארת של למעלה ממאה ספרים, ספרי ילדים, ספרי שירה וסיפורת, ונדמה שבכולם, בין אם היא עוסקת במכשפות מתלמדות, עכבישות הפותחות בוטיק לסריגים ובת-ים המתמודדת עם החברה האנושית, ובין אם היא כותבת על נושאים קשים בהרבה כמו אהבות מוחמצות, שכול ויתמות, ההתבוננות שלה לֶעולם ספוגה באותה ראשוניות כמעט ילדותית, השפה שלה לא מצייתת לחוקי הדקדוק והדמיון שלה מפר את כל חוקי הטבע.
 
זרחי היא אישה כובשת. יש לי חשד שלמרות שנותיה, אין לה מושג איזה רושם עז משאירה נוכחותה. היא לא מאוד ששה להיחשף, ובכל זאת האגו שלה לא עומד על המשמר והשיחה עמה הופכת במהירות פשוטה ואינטימית. היא גם משדרת סוג של שבריריות, שמפתיע לגלות אצל מי שמסוגלת לבטא עוצמות גדולות באמצעות מילים. קובץ סיפוריה החדש "נערות הפרובינציה העצובות והשאפתניות" (הוצאת כתר) עוסק כולו בנשים, ובחוויות הלא פשוטות של התמודדותן עם העולם. יש בסיפורים שלה נשים כמהות לאהבה, נשים החיות שוב ושוב אהבה שהחמיצו, ילדות המבצעות טקס כישוף בתקווה להחזיר אליהן את אבא,  נשים המגלות יחד את מסתורי גופן ואפילו נשים בכלא צבאי שכל חוויה רומסנית רק מחזקת ומעצימה אותן. ומשום שזו זרחי, אותה אישה שכתבה את המופלאים שבסיפורי הילדים ("תנינה מציצה בצלחות של אחרים", "אמבטים", "וולפיניאה מומי בלום", "טינטורו פילה קטנה מאוד" ו… איך בוחרים מה להזכיר מרשימה כל כך ארוכה?) גם לסיפורים האלה מתגנבים יצורים מעולם אחר, סופר מת אחד ופיות, הרי אי אפשר בלי פיות.
 
כמה מהסיפורים האלה מבוססים על חייך שלך?
"אף אחד מהם וכולם. לכל סיפור שלי יש תמיד איזה בסיס רגשי במציאות, אבל אף אחד מהם לא באמת קרה. ב"חירות, שוויון ועוגת מרנג" החיילת מצליחה לעזוב את המשטרה הצבאית בזכות זה שמישהו מנסה לתקוף אותה ומעבירים אותה לבסיס אחר, זה באמת קרה – באמת הייתי במשטרה הצבאית ובאמת מישהו ניסה לתקוף אותי. מבחינתי זה היה סוף טוב, כי תודה לאל הגעתי לשרת בקריה".
 
קיבצת שבעה סיפורים קשים מאוד
"לא שמתי לב לזה. הייתי משוכנעת שכתבתי סיפורים קלילים, ורק כשהתחילו לשאול אותי למה הכול על מלחמות ואהבות שמרסקות את הלב, הבנתי שהסיפורים קשים. את מי שמכיר את הכתיבה שלי למבוגרים זה לא יפתיע. אני תמיד מטפלת בחומרים האלה, בילדות שלי בקיבוץ, במה שקורה בין גברים ונשים. לילדים אני כותבת על אותם נושאים, אבל אחרת".
 
בכתיבה לילדים את מאוד משעשעת
"נכון, אבל תחשבי – מי מרגיש צורך לשעשע? מי שחושב שהחיים הם כאלה, שאנשים זקוקים לשעשוע".
 
את אישה שמחה?
"כשיש לי נתונים טובים, אני שמחה, אבל הנתונים לא תמיד טובים. התופעה הזו שקוראים לה חיים היא מאוד מורכבת. אימא שלי הייתה אומרת שאם אנשים מתגברים על כל מכשול, הקדוש ברוך-הוא חושב שקל להם ומציע להם דברים קשים יותר. בערב שערכו לכבודי בבית ביאליק, אחי אמר עלי שהייתי ילדה עליזה אבל לא מרוצה".
 
ממה לא היית מרוצה?
"משום דבר. למה שאהיה מרוצה? הייתה לי ילדות קשה, איבדתי את אבא שלי וזה מאוד לא מומלץ".
 
זרחי נולדה בירושלים לסופר ישראל זרחי ולמורה אסתר חננית. אביה נפטר כשהייתה בת חמש, והמשפחה עברה לקיבוץ גבע. "אימא שלי הייתה אלמנה וחיפשה פרנסה", היא מספרת. "ומיכל, אימא של דליה רביקוביץ' שגם הייתה מורה, סיפרה לה שבגבע מחפשים מורות. אז עברנו. שתיהן היו נשים בחסד, נשים שנועדו להיות הרבה יותר, אבל זה לא היה מקובל אז".
 
באחד מסיפוריה, "במלכות ערפלי" בונות להן שתי ילדות קטנות ויתומות מזבח ומנסות להחזיר את אביהן בכוחו של לחש פלאים. גם הסיפור הזה, אומרת זרחי, הוא דמיוני בלבד. "למרות שזה היה טבעי אם אחותי ואני היינו עושות את זה כי היינו שתי הילדות האלה מהסיפור והיה לנו קשר מאוד קרוב. אבל אני הייתי בת חמש ואחותי רק בת שנה".
 
את כישרון הכתיבה ירשת מאבא שלך?
"בוודאי, וגם מאימא שלי, שהייתה מורה אבל כתבה הרבה, הצגות וסיפורים, וגם ניגנה ושרה בשיעורים שלה והייתה מאוד יצירתית".
 
הגברים כמעט לא נוכחים בסיפורים שלך, והנשים תמיד מגלות בעצמן כוח. גדלת בבית פמיניסטי?
"הייתה רק אימא, אז ממילא זה היה פמיניסטי. אחר כך הצטרף בעלה השני, אבא של אחי, שלא היה מוצלח מאוד אז נפל עליה עול נוסף. אימא שלי לא אמרה שהיא פמיניסטית, כי לא אמרו את זה אז. היא אמרה שאנחנו חסידים, ולכן אנחנו לא מתלוננים, מסתכלים על החיים כמאבק שיש לעמוד בו, ולשאת בעול".
 
היה לך קשה להשתלב בקיבוץ?
"בכלל לא. הייתי ילדה מרכזית. אבל לגדול בקיבוץ זו חוויה קשה מאוד וכל מי שגדל שם נשאר בו הצורך לפתור את השאלה מה בעצם קרה שם. הכל חמקמק מאוד. החוויה המרכזית הייתה התפוררות האני. לא ידעת מה קורה למי. הקולקטיב היה מאוד חזק והיחיד מאוד דיפוזי, ואחרי שגדלתי לא ידעתי  למי בכלל קרתה הילדות הזו. זה לא שהיה כל כך רע, לא היה סבל, אבל זו טראומה, זה כמו להיות בהלם מתמשך. חיינו בפאתוס. הכל היה עניין של טקסים: עושים כתובות אש, יורדים באומגה, קוטפים כלניות בגלבוע, הכל טקסי, אבל הצד האנושי בכלל לא מטופל, היחיד לא נחשב בכלל".
 
אמרת שהייתה לך ילדות קשה
"ילדות היא מצב קשה, הרבה חוסר אונים. את דיירת אצל אנשים אחרים, את לא יכולה לברוח אם את רוצה ול
תמיד בין הורים וילדים יש התאמה. בקיבוץ הילדים דווקא היו ביחסים טובים כי כולם היו ניצולי אותו עניין".
 
יש לך חברים מהקיבוץ?
"לא נשארתי בקשר עם איש. זה כאילו במקרה, אבל בטח לא".
 
ואיך התחלת לכתוב?
"היה לי פנקס כזה, שקודם אימא שלי הייתה כותבת בו מה שאמרתי לה ואחר כך אני . חשבתי שככה כולם. כתבתי שירים טיפשיים על הכינרת ועל מלחמת השחרור וכל מיני גיבובים לחגים, והמשכתי משם".
 
אבל הלכת ללמוד הוראה…
"בצבא הייתי מזכירתו של אברשה טמיר, אבל לא הצטיינתי בזה, ואחר כך הייתי צריכה לעזוב כדי לעזור בפרנסת המשפחה. כי אימא שלי חשבה שראוי שיהיה לי מקצוע ושהוראה זה המקצוע הנפלא בעולם. גם היום אני עוד מלמדת, כתיבה יוצרת, ואני די אוהבת את זה. בעיקר את התלמידים כי הם מעניינים אותי. במקביל כתבתי, תמיד גם כתבתי".
 
יש לך משמעת עבודה?
"שנים קמתי בחמש בבוקר, כדי לשחות בבריכת גורדון, ואחר כך כתבתי. אחר כך זה השתבש, ואני כידוע לך מאוד מבוגרת ואין לי כבר כוח לחימה".
 
זרחי הייתה נשואה פעמיים. "נישואים לא טובים זה לא מומלץ", היא אומרת. מבעלה הראשון, הפזמונאי יורם טהרלב, יש לה שתי בנות, רוני – ציירת שגם איירה אחדים מספריה, ואראלה – העוסקת בכתיבה. הראשונה מתגוררת בגליל והשנייה בארצות הברית. לזרחי יש גם שישה נכדים, והמשפחה, היא אומרת, למרות המרחקים, היא חלק נכבד מעיסוקיה. המשפחה היא גם המראה שבתוכה משתקפים ניסיונות ההתבגרות שלה. ניסיונות שלא ברור אם צלחו, כי למרות האזכור התכוף של עניין הגיל בשיחתנו, נדמה שבזרחי נשאר משהו שמסרב להתבגר.
"אני לא מרגישה מבוגרת", היא אומרת. "אני יותר מבוגרת ממה שהייתי, כי אבדה לי המחשבה שאפשר לחיות בלי לשים לב לנתונים, לשאלה האם את מתפרנסת ומה אפשר לעשות. אני יותר ריאליסטית היום, הבנתי שהחיים זה מה שיש ולא תמיד מה זאת רוצה. זה שינה את היחס שלי לעבודה, לאנשים אחרים ואני מקווה שגם לילדות שלי. היה לי קשה ולקח לי הרבה זמן להבין שהן לא חלק מהחיים שלי כמו שהיו כשהיו קטנות, ושהן חיות את החיים שלהן בין אם אני דואגת או לא".
 
זרחי אומרת שתהליכי ההחלמה שלה מאוד איטיים. אחרי גירושין, למשל. את שני אלה שלה היא יזמה. "לגברים", היא אומרת, "פחות אכפת מהחיים האישיים. הם מסתדרים, הם מוצאים או לא מוצאים אישה אחרת או שוקעים בעבודה. לנשים זה יותר קשה, יותר טראומטי. לא פשוט לנו להיות לבד ואת אף פעם לא ממש מגיעה לקונצנזוס על זה עם עצמך".
 
נדמה שנשים כבר לא מגדירות את עצמן דרך יחסיהן עם גברים
"בדור שלי כן. מאוד קשה להיות לבד, ולא קל למלא את העולם בדברים אחרים. אנחנו בנויות על קשרים והחברה הישראלית בנויה על זוגיות. כשאת יוצאת מנישואין את לא בדיוק יודעת מי את, את לא יודעת מה עשית, מי אשם במה. לי לקח הרבה שנים לקבוע את זהותי בלי כל קשר לגבר. להפסיק לעסוק כל הזמן בשאלה האם הוא יטלפן ולמה הוא התכוון ומה הוא רוצה ומה הוא אמר. יכול להיות שמושג החיים הפרטיים מתחיל להתרחב, והעולם משתנה, אבל אני לא יודעת באמת עד כמה. אני יודעת שיש נשים שמגדלות ילדים בלי שותף, אבל אני לא יודעת איך בדיוק הילדים האלה גדלים".
 
זרחי זכתה ארבע פעמים בפרס אנדרסן, ארבע פעמים בפרס זאב, פעמיים בפרס ביאליק ובפרס ראש הממשלה. הביקורות על ספריה היו תמיד משובחות, וקהל הקוראים שלה נאמן – ואפילו מתקשר אליה הביתה להגיב. "זה לא מגיע אלי", היא אומרת. "זה לא שאני גסת עור, אבל כל זה מתנהל מחוץ לחיים הפרטיים שלי. הם במישור אחר. זה מזין וזה טוב, אבל זה לא משנה כשאת צריכה להתפרנס לבד וכשאת חולה לבד".
 
עכשיו את לבד?
"במידה מסוימת. יש לי חברות, אבל זה משהו אחר לגמרי".
 
אמרת פעם שלו יכולת היית מסתגרת
"נכון, אבל במקום שבו עושים כיף חיים, שיש בו בריכה, ויער, ובתי קפה מצוינים. אני לא מאוד אוהבת לצאת מהבית. אני אוהבת לקרוא, לשמוע מוזיקה. אני גם לא צריכה לצאת בשביל לקבל השראה, כי כמו שמרסל פרוסט אמר, אם הייתה לך ילדות אתה יכול לבלות את כל שאר החיים עם הפנים לקיר ותמיד יהיה לך על מה לכתוב".
 
איך כותבים למעלה ממאה ספרים?
"אל תתפעלי מדי מהמספר. לספרי ילדים יש מגבלה של מספר עמודים. מבחינתי אפשר היה לקבץ כל 15 סיפורים לספר אחד".
 
גם ככה מדובר בנפח כתיבה מדהים
"אני עסוקה הרבה בשאלה מה מקום הספרות בחיים שלי, על מה אני צריכה לכתוב, באיזה סגנון. אני כל הזמן עושה ניסיונות וזורמת עם זה. מחפשת מה רלבנטי בתקופה שבה הסופר הנאיבי מת, וכבר לא מספרים סיפור מהתחלה ועד הסוף. אבל זה לא באמת בשליטתי. אני כותבת וכותבת כי ככה יוצא".

 

** חלק מספרי הילדים של נורית זרחי אפשר לשמוע, כספרים מקוריינים, כאן
*** הראיון התפרסם במוסף הספרים של "לאישה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On פברואר 2, 2009 at 10:49 am

    עוד לא קראתי ספר שלה. אתקן את העוול בהקדם

  • אישה גדולה  On פברואר 2, 2009 at 11:00 am

    וכעת אני קוראת את ספרי הילדים שלה לילדים שלי, וכולנו מתרגשים וצוחקים ומתפוצצים ומתגלגלים מצחוק. היא אחת הכותבות הכי נהדרות שיש בעברית.

  • דורית  On פברואר 2, 2009 at 11:16 am

    שעומד לקרות בסיפורים של נורית זרחי. זו רק אני, או שגם את חושבת שמאחורי כל משפט מסתתרת נבואה קודרת?

  • חנה בית הלחמי  On פברואר 2, 2009 at 12:04 pm

    מהאתר שלי:
    http://www.hbh.co.il/article_page.asp?id=53
    המלצה לשבוע הספר עם כל הקישורים לכל הפעמים שהזכרתי אותה בעבר, וגם אחרים:
    http://www.notes.co.il/hanna/44541.asp
    סופרת ילדים ומשוררת מדהימה. ספרות הילדים שלה היא ספרות חובה לעיצוב תודעה הומאניסטית ושוויונית אצל ילדינו.
    ב"אמורי אשיג אטוסה" אני עושה שימוש רב בעבודה שלי, ובמיוחד במשפט האלמותי: "לא בכוונה זה פשוט בכוונה אחרת".
    תודה לנורית זרחי על שהיא, תודה לדפנה על אותו דבר 🙂

  • דודי  On פברואר 2, 2009 at 3:24 pm

    איך קוראים לספרי השירה הקודמים של זרחי?

  • אסתי  On פברואר 2, 2009 at 5:41 pm

    את מראיינת נפלאה ומצליחה להעביר את החוויה שעברת עם המרואיין בצורה סקסית… ובעיקר מגרה לרוץ ולקרוא את יצירתו.
    וזה נפלא וזה גם בהקשר שגם אני כאיתמר לא קראתי מעולם ולו ספר אחד שלה.

    אגב, משפט ענק המשפט של אחיה: "אחי אמר עלי שהייתי ילדה עליזה אבל לא מרוצה"

  • ריקי כהן  On פברואר 2, 2009 at 9:55 pm

    את מראיינת מעולה, עמדת על הנקודות היפות המעטרות את נשמתה, לדעתי. היא אשה לא קלה, יש לה הומור חמצמץ, ואין ספק שמעט אהדה לגברים, בצדק.

  • שועי  On פברואר 3, 2009 at 12:32 pm

    זרחי כתבה גם כמה משירי הילדים הנפלאים במחוזותינו
    כמה מהם מופיעים בתקליט הילדים המופתי של חוה אלברשטיין 'לאט,לאט,לאט…' עם לחנים של מישה סגל, מתי כספי ושלמה גרוניך
    היוצרים יחד עם הטקסטים יוצאי הדופן של זרחי
    אי של אור, ממש
    חלק מן הפזמונים שם הם שירה ממש ומתחילים קו הדומיננטי גם בספריה של זרחי למבוגרים

  • דפנה לוי  On פברואר 5, 2009 at 9:07 am

    אני מסכימה עם כולכם שזרחי באמת ענקית. ספרי הילדים שלה ממשפותחים את הראש, מה שבעיני ספרות אמורה לעשות, בטח בגיל צעיר. ובהזדמנות זו שוב תודה לריקי על קטעי השירה שהביאה מזרחי, ואני הולכת לרכוש את עשב הזמן.

  • כנרת  On פברואר 6, 2009 at 1:06 pm

    אני מאוד אוהבת אותה, היא נהדרת ותמיד מיוחדת.

    אבל לפעמים כשאני מקריאה את סיפורי הילדים שלה, הם קצת נתקעים לי בגרון. לא שזה רע. זה מעורר מחשבה ומעורר דיונים, אבל פשוט זה לא.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: