חבילה הגיעה או: 4 שעות של שכרון חושים

יצא שמספר שנים מחיי ביליתי באנגליה, בבית קטן עם גינה ירוקה שהשקיפה על עוד בתים קטנים עם גינות עוד יותר ירוקות. הפסטורליה הזו מעולם לא הפריעה לדואר הבריטי לבצע את מלאכתו ביעילות ובדייקנות, על כל תיבת דואר בשכונה נרשמו בבירור זמני איסוף המכתבים, מכונית האיסוף אכן נעה בהתאם ללו"ז, ובכל בוקר, קצת אחרי החלבן, היה מגיע גם הדוור ומשלשל את מרכולתו מבעד לחריץ בדלת.

כשחזרתי ארצה, לבית פסטורלי לא פחות במורדות הכרמל, היה זה דואר ישראל שלקח על עצמו את המשימה להבהיר לי בכנות מכאיבה שאני כבר לא בממלכה המאוחדת. אחרי חודשיים שבהם לא קיבלנו דואר, יצאתי במקרה אל מאחורי הבית (להחליף בלון גז, למען האמת) ושם, בין השיחים גיליתי חבילה תפוחה של מכתבים שנשלחו לכל דיירי הרחוב,והיו ספוגים טל ורקב עלים. בתשובה לתלונתי הרשמית, ענו לי במרכז הדוורים העירוני ש"ככה זה בקיץ, אנחנו מעסיקים בני נוער אז יש בלגאן".

מאז חלפו שנים, והלסת שלי, שבאותו מעמד צנחה מטה בהפתעה, חזרה למקומה בעזרת אותו אינסטינקט הישרדותי שאין לכנותו אלא בשם אהבת המולדת – שכן חוויות הדואר שצברתי מאז היו קשות ומצמררות בהרבה. באחת ההזדמנויות, למשל, התעקשה פקידה בסניף בת"א ששתי הודעות על מכתבים רשומים, האחד מהולנד והשני מארה"ב מיועדות למעשה למכתב אחד, ואילו השני נעלם; על פתק אחר לדבר דואר גדול כתב הדוור את התאריך 31.6 ואיש לא ידע למצוא עבורי את המעטפה, משום שאין תאריך כזה; ויום אחד קיבלתי טלפון מ"דואר שליחים" שביקשו לברר איפה אני בדיוק גרה, כי על החבילה- לדברי המתקשרת- כתוב שאני מתגוררת ברחוב "פובוקס" (שהוא, כמובן, תא הדואר שלי P.O.Box).

ובכל זאת הופתעתי השבוע, כשזומנתי לבית המיון המרכזי של הדואר בדרום תל אביב,שם עיכב המכס חבילה מ"אמזון" שעליה הודבקו כל המסמכים המצהירים שערכה עומד על 19 דולר בלבד. התיעוד והמיסמוך הקפדניים האלה לא הפריעו לכוח המשולב מכס-דואר לעכב אותי במשך כארבע שעות, לשלוח אותי מתור לתור ומפקיד לפקיד, כשלכל אחד מהם דרישות סותרות והוראות מנוגדות, ולבקש שאוכיח בכל האמצעים – למעט בדיקת DNA – שבחבילה אכן ממצא שעון פלסטיק זעיר, חמוד, פשוט וזול, שאינו חייב במס.

בכניסה למתקן העינויים הזה, שבתוכו נדחסו חסרי אונים נוספים שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי להתחנן על חבילותיהם הגדושות מבגדים משומשים ועד חלקי חילוף לפרארי, מוצב תרשים זרימה שאמור להסביר לאזרחים את הליך שחרור צרורותיהם. הנה חלק ממנו:
 
 
הוראות להכנת ריזוטו בשפת סימנים

  
בשלב הלימוד המעמיק, איש מבאי המתקן לא משער עד כמה סבוך עתיד להיות הבוקר שהוא יבלה שם. כמה פעמים יופנה מדלפק 3 לדלפק 30, יחזור לגברת ב- 3, יופנה משם ל- 29, יעמוד שעה, בטעות, מול דלפק 28, יחזור ל – 30 כדי להתחנן שיפתחו את החבילה וישלפו ממנה את החשבונית, יתבקש לשבת ולחכות כי" החבילה למעלה, אני אביא אותה בעוד כמה דקות", ייקח פתק עם מספר מהמכונה האוטומטית רק כדי לגלות חצי שעה אח"כ שהפקידים בכלל לא מפעילים את שיטת התור הממוספר אלא מקבלים את מי שנדחף ביתר אגרסיביות, ויחזור לפקידת המכס, שתצעק עליו בגלל שפקיד הדואר לא חתם במקום הנכון.

 

 בסוף, אגב, השעון שלי נמצא חף ממכס, אבל נתבקשתי לשלם "אגרת העברת מסמכים לעמיל מכס". אני מניחה שמדובר בעצם בשכר לימוד מופקע, עבור שיעור מעשי בנבכי הביורוקרטיה הישראלית.
 
* האמת היא שלא היה נורא כל כך. חמישה אנשים לפחות שאלו אותי מה זה "צרור" ואחרי ההסבר פצחנו בשיחות עולצות, ונדמה לי שהעוינות הגדולה שחלקנו העניקה לנו, למשך שעות ספורות, תחושת שייכות.
 
 

מתקן לקשירת עגלות דוורים. בחיי

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אבו אדם  On פברואר 28, 2009 at 11:55 pm

    בצילום התחתון, אלו עגלות גנובות?

  • טלי  On מרץ 1, 2009 at 12:08 am

    חשבתי על זה לא מזמן כשהגעתי לבניין החדש, המטופח והמרשים של מס הכנסה בחיפה- באמת חדש, באמת יפה ובאמת מרשים,מה שלא משנה במילימטר את שיטות הפתקים, הדחיפות, ההמתנה בחוץ, ההידחפות בתור והשלטים מאירי העיניים והבלתי ברורים בעליל, ממש כמו בימי סלאח שבתי העליזים.

    תתחדשי על השעון (-:

  • חגית  On מרץ 1, 2009 at 12:11 am

    איזה סיפור קפקאי.
    אם את רוכשת מוצרים מארה"ב, ממליצה לך על
    Mustop
    (אם הם עדיין קיימים)
    אולי זה יוצא קצת יותר יקר מאשר לשלוח בדואר, אבל שווה את הטרחה, והחבילה מגיעה עד אליך הבייתה.

  • ריקי כהן  On מרץ 1, 2009 at 6:28 am

    צריך להיות מוגש למי שאחראי על הפרטת הדואר, כי אני השתכנעתי עמוקות. יש לך הרבה סבלנות.

  • מרגול  On מרץ 1, 2009 at 7:02 am

    חבל שאין תכנית טלביזיה שלך כדי שכולם יוכלו לבכות ולצחוק , כל כך נכון , כל מייאש ואת כל כך מצחיקה
    הידעת אגב, שיש שרת דואר בגרמניה בשם "מולדת"

  • איתמר  On מרץ 1, 2009 at 7:37 am

    הדואר בא איום

  • דפנה לוי  On מרץ 1, 2009 at 8:58 am

    אלה העגלות שמשמות את הדוורים לשינוע דברי דואר מבית המיון לכלי הרכב שלהם, וכן, היו שם לפחות שתי עגלות של השופרסל…

    לטלי, תודה, מדובר בסווטש מיושן וחמוד… לחגית – איזה כיף לגלות ככה, דרך הלינק את האתר שלך עם הספרים והדברים הטובים.

    מרגול – את יודעת, גרמניה היא גם המולדת שלי, אחרי הכול.

    איתמר – אני חוזרת ואומרת שאתה קופירייטר מבוזבז, ולא משלמים לך מספיק ב"הארץ".

  • רונית  On מרץ 1, 2009 at 8:58 am

    הזכרת לי איך נאצלתי להסביר בדחילו ורחימו לחברותי האנגליות שעשו עליה שאפעס, הדואר פה לא ממש מגיע פעמיים ביום, גם לא כל יום, וגם לא תמיד מגיע.
    מאז זה קצת השתפר, אגב, אבל זו באמת אחת הדרכים להבחין בין מדינות מפותחות למתפתחות איי גס.

  • דפנה לוי  On מרץ 1, 2009 at 9:04 am

    תשמעי סיפור שקרה לי עם חברת השליחויות הפרטית
    DHL…
    הגעתי הביתה, ומצאתי בשער הכניסה פתק מסומן בכתובת "דחוף" שמודיע לי שהיה פה בלדר שלהם, לא מצא אותי ואני מתבקשת להתקשר לתיאום מסירה. קבעתי אתם ללמחרת, ומשלא הגיע איש בדקתי באתר שלהם וראיתי שהחבילה נמסרה לאדם שאינו מוכר לי בשם יוני…
    התקשרתי וקיבלתי את התשובה המופלאה: מדובר בטעות, לא הייתה חבילה, זה היה מסמך פנימי שלנו…
    עד היום החבילה המסתורית לא הגיעה אלי.

  • נירית  On מרץ 1, 2009 at 9:05 am

    והאם את לא יכולה לתבוע אותה בחזרה מהדואר או מהמכס או ממי שלקח אותה ממך? איזה חוצפה!!!

  • קורא קבוע  On מרץ 1, 2009 at 9:07 am

    ניסיתי לקרוא את ההוראות ליבוא אישי. קטעים אתם, זה קורע.

  • ארז  On מרץ 1, 2009 at 10:44 am

    תמיד צריכים לראות את הצד החיובי: הם סיפקו לך חומר לבלוג, כך שמבחינה מסוימת הם שימשו לך כמוזות. מוזות מיוזעות, אבל עדיין, מוזות.
    לי דווקא יש ניסיון נעים עם הדואר החיפאי – עובדים נחמדים גם בהדר וגם באחוזה, ובעלי תושייה: פעם, כשגרתי ברחוב וינגייט, מישהי ששמעה אותי לא הכי טוב שלחה לי דואר לרח' ביל גייטס (נשבע. זה מתועד), ובכל זאת המכתב הגיע.

  • שרון רז  On מרץ 1, 2009 at 10:46 am

    כמה מעציב ההבדל העמוק שיש בינינו לבין בריטניה הגדולה, כמה הבדלים עמוקים, מהותיים, שם זה עולם ראשון, כאן זה עולם חמישי
    בבריטניה מתייחסים לכל מקצוע בכבוד, לכל אחד יש תפקיד, עבודה ולכל עבודה יש כבוד, מורשת,מסורת, התנהלות תקינה, ואם אתה נהג טיוב, או דוור או חנווני או כבאי או בוב הבנאי, לכולם יש תפקיד, כל אחד מותאם לו, ויש כבוד, יש גם סדר בפירמידה, יש מעמדות, יש חלוקה, טוב, אני כמובן מגזים, זה כבר פחות טוב, אבל בוב הבנאי לא! מרוויח יותר מארכיטקט, ולמרות זאת הוא מרוצה בנישה שלו, ומכבד את מקצועו
    הדואר האדום הטוב, בממלכה המאוחדת והדואר האדום הרע, בממלכה המזרח תיכונית הכושלת, הגוועת, המזייפת, הקלוקלת

  • ארז  On מרץ 1, 2009 at 10:47 am

    אין איש שמשלמים לו מספיק בעיתון הארץ; זה נוגד את המיניות – סליחה, מדיניות – של שוקן. מצד שני שמעתי שגם בעיתונים יותר סוציאליים קיזזו לעובדים 10% מהמשכורת "עקב המצב".

  • דפנה לוי  On מרץ 1, 2009 at 11:19 am

    הדואר הצליח למצוא אותן כי קוראים לך הספתנתאיר וזה שם משפחה יוצא דופן, טו סיי דה ליסט, אצלי מה לעשות השם קצת פחות נדיר, והדואר מחליף אותי תדיר עם איזה ארבעה מיליארד משה כהן, סליחה דפנה לוי, אחרות

  • ליידי דיליי  On מרץ 1, 2009 at 11:56 am

    ואם ככה זה בתל אביב פוסט, תארי לך איך זה בג'רוזלם פוסט! ובשורה התחתונה: פוסט נפלא. מזמן לא קראתי כזה דוור.

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 1, 2009 at 3:03 pm

    היה גשם כזה כמו השבוע, שבר ענן אימתני. רטובה עד לשד עצמותי נכנסתי למונית ברמת גן ובקשתי להגיע לדיזינגוף סנטר. הנהג רכן לאחור, פתח את הדלת לידי ואמר "החוצה". נדהמתי, שאלתי "למה", הוא ענה: השתגעת? שאני אכנס לתל אביב בגשם הזה? החוצה!
    יצאתי, לא להאמין אבל פרצתי בבכי ונשבעתי שלעולם, אבל לעולם לא אחזור לגור בארץ.
    טוב, אני פה.
    לדואר אני מגיעה פעם בשנה לשלם את הרשיון של האוטו. לא אוספת רשומים, כעיקרון-חיים.
    אבל הדואר לא לבד – ליוויתי מישהי למשרד הרישום בחולון. עשר בבוקר, אחרי תורי-תורים, תרשימי זרימה ושילוט ביזארי, הגענו לדלפק הנכון בקומה שניה מימין. ואז אמרה מישהי תוך לעיסת מסטיק קולנית בכריזה: כל העובדים בקבלת קהל יוצאים לחצי שעה הפסקה.

    וארז – אכן המ(ד)יניות של שוקן מתמקדת במודעות הזנות ובנשים שנסחרות שם תחת ארנקו הפקוח. לא אטרקטיבי, טו סיי דה ליסט. זה כנראה עניין תרבותי כולל שם – לשלם מעט עבור עבודת כפייה.

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 1, 2009 at 3:04 pm

    משרד הרישוי.

  • אסתי  On מרץ 1, 2009 at 5:05 pm

    אפריים קישון מתהפך בקברו. גנבת לו פוסט שהיה מת לכתוב.

    אגב, מה זה צרור?

  • דפנה לוי  On מרץ 1, 2009 at 5:46 pm

    אסתי, ושאר תוהים… זה צרור:

  • דפנה לוי  On מרץ 1, 2009 at 5:48 pm

    היום גיליתי שבספריית בית אריאלה, שאמורה להיות היכל הידע המזמין והמפתה, עיר הספרים המכשפת – שכן ככה הן בדרך כלל ספריות, עבורי, אין אינטרנט אלחוטי, יש שקעים למחשב (בלי אינטרנט ) רק ליד הקיר, בצמוד למכונות הישנות של השקפים המטרטרים והספרנים מדברים בקולי קולות על "האח הגדול". בפעם הראשונה קרה שאני נאלצתי לעשות "ששששש….." לספרן

  • מוש מומקין  On מרץ 1, 2009 at 6:32 pm

    תמונות קשות, דפנה.
    לפחות משהו פה מזכיר את ארץ ישראל הטובה והישנה. אולי לא חבילות מאמזון אבל בהחלט זכורים לי אירועים מנוף ילדותי ובהם כלולים מלחמות קשות עם סניפי הדואר.
    תחזיקי מעמד.

  • כדרלעומר הררי  On מרץ 1, 2009 at 6:45 pm

    זכורני באיטליה .שעה שהייתי עוד נזיר סלזאיאני בשם "האח דומיניק". קבל באוזני קשות הגנן הקשיש של המנזר האח אלמר. שכבר 3 שנים הוא לא קבל מאחותו הקשישה סיסי למנטוזו את החבילה שהותירו להם הוריים שנפטרו בגוזו מינור באי הולדתם שבמלטה .
    והתעלומה נפטרה לאחר שהוברר שאב המנזר היה עורך צנצורה מטעמו על כל מה שהגיע והי מנכס לעצמו . מכח צו מוסרי . לבניים נקיים חדשים .ופוזמקאות לחורף הנשכני שהי באזורנו במונסראט.

  • חנה בית הלחמי  On מרץ 1, 2009 at 7:23 pm

    המצב יותר טוב. בכלל ספרייה היא מוסד ארכאי. בכל מקרה, אצלי זה עובד בהתנייה: המילה "ספרייה" מעלה בי מייד את האימג' של הספרנית הג'ינג'ית הרעה ברמת גן של ילדותי, שלא נתנה לי להשאיל יותר מספר ביום ועשתה לי צנזורה על בחירותיי (את אנג'ליק קראתי בהחבא בין המדפים). אז הפכתי את הבית שלי למיני ספרייה 🙂 כאן, הג'ינג'ית הרעה היא אני. תסמונת פטי הרסט של נפגעת ספריות ציבוריות.

    תגידי, בבית אריאלה גם יוצאים להפסקה בעשר כמו במשרד הרישוי? כי התיאור שלך מתאים למוסד הסתדרותי…
    וממתי יש ספרן? הרי זהו מקצוע נכחד שעבר פמיניזציה בשל שכרו הזעום…או שלוקחים עובדי קבלן לאייש את העמדה?

  • נינה  On מרץ 2, 2009 at 8:52 am

    גדול!!! ענק!!!
    למרות שאני חייבת לציין, שלשמחתי הדואר באזור שלי בסדר, והחבילות מאמאזון מגיעות ליעדן בסניף המקומי.
    אבל – אצלינו יש גם זן נכחד שנקרא "הדוור השכונתי", הוא מכיר את כל האנשים באזור החלוקה שלו, אנחנו מכירים את כל הצרות שלו, בחגים הוא מקבל מתנה מרבים מאיתנו, וזה באמת נחמד.

  • אלפונסו המקורי  On מרץ 2, 2009 at 1:46 pm

    היי דפנה
    לאחר שכמה פעמים מצאתי דאר על שמי זרוק בחצר פתרנו את 90% מהבעיות הדואריות שלנו על ידי רכישת ת.ד.
    כמו כו קשרנו קשרי ידידות אינטימיים עם המשלוחן הממונע של דאר הצבי באזורנו
    ובכל פעם ששמי מופיע על הודעת חבילה
    הוא ממהר לשנע את החבילה ישירות לביתנו
    אפילו מכס ניתן לשלם ישירות דרכו
    נו מה דעתך
    ממליץ בחום על השטה לא מבקש תמלוגים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: