תופרת בבית הקברות

 

למשורר הנפלא בילי קולינס יש שיר אחד המוקדש למלאכת הכתיבה, שם הוא מתאר כיצד הוא נכנס לחדר, פושט את בגדיו, מסיר מעל עצמו את העור ומסדר את אבריו הפנימיים, אבל לא מסיר את איבר המין שלו, ויושב שם, מול מכונת הכתיבה, שלד עם זין, ומחבר שירים על תשוקה ומוות. נזכרתי בו השבוע, כשטיול מקרי הביא אותי לבית הקברות בקיבוץ עינת.

שיטוט בין המצבות בבית הקברות הקטן והמגוּנן הזה, הוא גם סיור מהיר בהיסטוריה של החברה הישראלית. לא רק משום שקבורים שם מפורסמים, יוצרים, אנשי טלוויזיה, שחקנים – אלא משום שלצד קבריהם של ותיקי הקיבוץ, האברשות והחנקות והנחמנים והעדנות, ניצבות מצבות אבן שחורות שחרוטות בהן תמונות של נשים וגברים ששמותיהם כתובים רוסית בלבד; ולצד טקסטים מוכרים מן המקורות, נושאות מצבות אחרות דברי פרידה אישיים יותר, נעדרי אל. וביניהם מצאנו את חנה רוסו, תופרת סלונית.

זה כל מה שכתוב על המצבה שלה. תופרת סלונית. ומתחת למצבה ארון זכוכית קטן ובתוכו מכונת התפירה הישנה שלה. ואולי אם הייתי רוכנת, ברכי באדמה, הייתי יכולה לנסות לקרוא בתוך השריטות והשקערוריות במכונה הזו סיפורים על נשפים מפוארים, ונשים חסרות נשימה שמגיעות למדידה אחרונה לפני האירוע, ובדים שאת שמותיהם קראתי באגדות אבל מעולם לא מיששתי, אבל חנה רוסו, תופרת סלונית, הכירה כל אחד מהם בעיניים עצומות.

 

וכשהייתה יושבת לתפור, הייתה לוקחת אתה לחדר הקטן את כוס התה שלה, וכמו בילי קולינס, פושטת מעליה הכול, אפילו את אבריה הפנימיים, ויושבת מול המכונה ומכניסה בה תשוקה ומוות, ומכינה מהם מלבושים מצוינים ואולי אפילו כובע קסמים.
 
 
 
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ליידי דיליי  On מרץ 23, 2009 at 1:50 pm

    בדיוק בימים אלה, בהם אני מהרהרת שמא אלך לבקר את קברה של סבתי התופרת ואולי "אין שם כלום באבנים", כפי שאומר אבא שלי, והנה הפוסט הזה שלך שמקמט את הלב.
    סבתא שלי תפרה לי שמלת בת מצווה חגיגית משאריות מקסימות של וילון, או אולי זו אני שמערבבת זכרונות והשמלה היתה דווקא מבד חדש, בעוד הווילון שימש לתפירת חולצה חדשה לבובתי נוּל.
    ינוחו על משכבן בשלום, חנה רוסו וסבתא שלי.
    ותודה על פוסט נהדר, דפנתי.

  • רוני  On מרץ 23, 2009 at 1:53 pm

    עשית לי חשק לנסוע לעינת ומיד.
    אבל יש משהו באבנים האלה.

    ותודה על השיר של בילי קולינס. הוא משורר כל כך נפלא, כמעט כל מה שאני נתקלת בו או קוראת משלו מוצא חן בעיני.

  • ארז, אלא מי  On מרץ 23, 2009 at 2:18 pm

    לדעתי היא הייתה סופרת חלומית.
    או שזה סתם קשור בתלולית.

  • מרית  On מרץ 23, 2009 at 2:21 pm

    יפה כתבת.
    ולא צריך להרחיק עד עינת. גם המצבות בטרומפלדור באמצע תל אביב מעוררות את הדמיון. אני זוכרת למשל את:
    תקווה חיזקי-נא
    המחנכת הדגולה
    בארץ ובגולה.

    וגם אבא של סבא שלי קבור שם. היה לו בית חרושת למשאבות והוא ניסח בעצמו את הכתובת המאד ספציפית (בסגנון ברחל בתך הקטנה)
    אהב בלב ונפש
    העבודה והמלאכה
    במשאבות מים
    בארץ ישראל

  • אביגיל  On מרץ 23, 2009 at 2:39 pm

    היום כולם מעצבי אופנה, פעם היו גם חייטים ותופרות. סלוניות.
    עשית לי חשק לנשף, אולי אתפוס לי טרמפ על דלעת.

  • איתמר  On מרץ 23, 2009 at 2:47 pm

    לך כותרת על מאבקי כוח בין מעצבי אופנה – "קנאת תופרים"

  • שולמית אפפל  On מרץ 23, 2009 at 3:15 pm

    על פנינה טורנה התופרת הסלונית הנמוכה שמזכירה למנחם בן את אמא שלו והוא מצליף בה ופוגע באבריה הפנימיים והיא בוכה ובמקום להטביע אותו בקרקעית הברכה רצה למטבח לדבר עם העוף והאורז במבטא צרפת ואיזה סיפור אנושי ועדין וודאי מקופל במצבה ובדברים שכתבת,דפנה

  • הגידם  On מרץ 23, 2009 at 3:15 pm

    קבורים גדולים ונפלאים כמו ברנר או ביאליק, ויש מי שנשבעים שהם יוצאים מהקברים בלילות ומשוחחים על ספרות ושירה ודברים ברומו של עולם.

  • דפנה לוי  On מרץ 23, 2009 at 3:17 pm

    ואנשים בה מעט
    אני מקווה שרשימתי תגיע למישהו שמכיר מישהו שהכיר את חיה רוסו, תופרת סלונית, ואולי נשמע עליה גם כמה פרטים ביוגרפיים אמיתיים.

  • קוראת  On מרץ 23, 2009 at 3:37 pm

    כתוב על המצבה שהיא נולדה בשנת 1934, אישה מהדור שבו היותך תופרת הוא עדין מרכז ההויה, תכלית הקיום.
    לפחות לא אשת איש, רעיה ואם. לא שזה נורא כל כך, אבל משהו צריך גם משל עצמך!

  • דודי  On מרץ 23, 2009 at 4:07 pm

    אלוהים אדירים, למה את משוטטת בבתי קברות ומחטטת במצבות?

  • שרון רז  On מרץ 23, 2009 at 5:00 pm

    נ ה ד ר

  • ח ל י  On מרץ 23, 2009 at 5:10 pm

    כמה נוגע ללב.

    איךשהו אני מרגישה שהיא מקושרת לנירה רוסו ומשפחתה. ככה, קשור ליצירתיות וחומר….

  • שחר  On מרץ 23, 2009 at 7:39 pm

    איזה יופי.
    למרות שהייתי מעדיפה לסיים את הקדנציה בשריפה, הפוסט המקסים הזכיר לי עד כמה מרתקים יכולים להיות בתי קברות.

  • ליידי דיליי  On מרץ 23, 2009 at 8:25 pm

    …שהכיתוב (המדויק!) על מצבתה של סבתא של, הוא: "בצער רב
    וביגון קודר
    נזכרך תמיד".

    זוכרת שסבי ז"ל התעקש דווקא על הנוסח הזה.
    האם הוא ידע משהו שאנחנו לא
    ?

  • קוראת  On מרץ 23, 2009 at 8:33 pm

    ידוע לי רק שלאמא של נירה רוסו תבדל"א קוראים פנינה רוזנבלום

  • גלית חתן  On מרץ 23, 2009 at 9:31 pm

    כלומר, עד כמה שביקור בבית קברות יכול להיות מקסים.

    הייתי פעם בבית הקברות הזה והחלטתי ששם הייתי רוצה להיקבר – במקום שיש בו נשאר משהו מהבנאדם. איכשהו המשפחה שלי לא ממש בעד, מסיבות דתיות 😦

  • דפנה לוי  On מרץ 24, 2009 at 12:27 pm

    בילי קולינס (שום קשר לג'ואן) עורר גל של מיילים שהגיעו אלי ממעריציו, אוהביו…
    אחת הן, דורית, שלחה את הלינק הזה לסרטוני אנימציה המלווים שירים שלו – כדאי להציץ
    http://www.bcactionpoet.org/
    ואם אתם רוצים לשמוע את בילי קולינס קורא משיריו, והוא, אגב, קריין מצוין ביותר:
    חפשו את הדיסק של
    the best cigarette
    ושוב, תודה על כל התגובות החמות

  • לידיה אורן  On מרץ 24, 2009 at 7:03 pm

    כן גם אצנו זה ענף חדש . אבל אצלנו קבורים זה ליד זו "סטלה בביקר -רפתנית אהובה במסתרים " ליד כן בחיי ככה "בנציון קונשטאטער . מזריע פרות מדופלם שלמד רפתנות בדלפט אשר בהולנד וקידם את משק החלב בגליל.
    ועל האבן המקשרת בין שני הקברים הכיתוב : "החיים חלפו כהרף עין – והמוות לאין
    .?"

  • יעקב גלובשטיין  On מרץ 24, 2009 at 7:10 pm

    למיטב זכרוני . כשהייתי סגן מזכיר איגוד פועלי המחט בהסתדרות בתחילת שנות החמישים הייתה לנו פעילה רווקה .עולה ערירית מבולגריה שהיתה פעילה בקרב התופרות העצמאיות ,שכירות היום שהיו באות לבתים ליום תיקונים .במיוחד לקראת החגים ופסח ותופרות לבנות הבית שמלות מזורנאלים. וגם עושות תיקוני תפירה . שמעתי אבל אני לא בטוח שהיא נפטרה בקיבוץ הקומוניסטי היחיד "יד חנה" לפני כ10 שנים.? אבל אני לא בטוח. אם תרצי פרטים ניתן להשיג אותי דואר
    אלקטרוני הבא .

  • גל וייצמן  On מרץ 27, 2009 at 12:22 pm

    שלום לכולם מדבר הנכד של חנה רוסו ז"ל
    תודה על כל התגובות המקסימות ובאמת אתם אכן צודקים שזה נוגע ללב ואנו מבינים את השתתפותכם בצערנו
    תודה
    גל וייצמן

  • הנכדה של חנה רוסו  On אפריל 13, 2009 at 6:58 pm

    חנה רוסו, האישה, האמא והסבתא הכי מקסימה והכי חמה שיש.
    לפני שנפטרה הביאה לי את המכונת תפירה הכי עתיקה והכי יפה שיש לה.מסבתא למדתי בילדותי את מלאכת התפירה,ואמשיך בדרכה בתור תופרת ומעצבת
    גם על המצבה שלי ארצה שתהיה את אותה מכונת התפירה

    סבתא,
    מתגעגעת ואוהבת תמיד
    בר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: