אני לב קטן וטובע – ראיון עם שולמית אפפל

זה לא פחות מנס – אחרי 15 שנות שתיקה, חזרה המשוררת שולמית אפפל לכתוב. היא כבר לא מדממת כשהיא כותבת, אבל היא כן עוצרת נשימה, בועטת בבטן ומרגישה שכל עוד היא ממשיכה ליצור היא מחוללת בזרועותיו של נסיך

 

צילום: גל חרמוני

 

למחרת פגישתנו כתבה שולמית אפפל בבלוג שלה רשימה קצרה, המתארת גבר נוסף שנבהל מכך שהיא אישה כותבת. "את אישה קשה", הוא אמר לה. הוא – הרופא שלה, לא ידע בדיוק איך להתמודד עם מילותיה. היא – המשוררת, הודתה: "זה שאני כותבת מפחיד אותי די והותר, אבל למה אותו ואותו ואותו…"
 
הפחד הזה מהכתיבה, מיכולתן של המילים שלה לחשוף, לגעת, להבהיר את מה שהעדיפה במשך זמן ממושך לעטוף בעננים של שיכחה, הביא לכך שאפפל נאלמה וכמעט נעלמה לחלוטין. מי שעד לפני עשרים שנה נחשבה לאחת המשוררות הפוריות והמוערכות בארץ, זכתה בפרס ראש הממשלה ופרס קוגל לשירה וערכה בגלריה שלה, גלריה "נינווה" שברחוב גורדון בתל אביב לא רק תערוכות אלא גם ערבי ספרות גדושי משתתפים, שבהם לקחו חלק יהודה עמיחי, יאיר הורוביץ, יונה וולך ורבים אחרים – פרסמה בשנת 1989 את ספרה האחרון "התרה", ופסקה מלכתוב. לפני כשנה וחצי שבה פתאום והופיעה, במקום שנראה כעת הכי טבעי מבחינתה: באינטרנט. אפפל פתחה בלוג אחד ואחריו שני ושלישי, הקימה אתר משלה, והחלה מפרסמת שירים וקטעי פרוזה קצרים כמעט מדי יום. השמועה על הנס הזה – ותרשו לי לערוב אישית לכך שמדובר בנס ספרותי אמיתי – כינסה אל הבלוגים שלה לא מעט קוראים, שמגיבים ומתווכחים ומחמיאים ומשמיצים, ובעיקר חוגגים את שובה. אמרתי לכם נס, לא?
 
אפפל, 61, הפסיקה לכתוב כשהחיים נעשו תובעניים מדי. היא אם לבת ובן וסבתא לנכדים שמתגוררים בניו יורק, ועד לשנה שעברה היא גם עבדה לפרנסתה במשרד השיכון, שם עשתה שנים כיועצת לשילוב יצירות אומנות בבנייה (זו שאחראית על שילובם של לא מעט פסלים במרחבינו הציבוריים). רצף של אירועים קשים הותירו אותה, היא אומרת, חסרת יכולת לכתוב, כמעט מחוקה לגמרי. וכשהיא אומרת מחוקה, היא מתכוונת לזה, באופן הפשוט ביותר: אפפל שינתה את שמה ל"אלינועם שלו", כתבה תחת שם זה את המונודרמה "מקל של קינמון" שעלתה בתיאטרונטו (1991) בכיכובה, ובילתה שבע שנים בזהותה החדשה, עד שהחליטה לחזור ולהיות מי שהייתה במקור.
 
זה היה כמו לבחור לעצמך שם בדוי כדי לכתוב תחתיו?
"לא, לא, אני לא מאמינה בשמות בדויים. כשהפכתי לאלינועם הייתי אלינועם. לא רציתי יותר להיות מי שהייתי, ומה אני כבר יכולה להחליף? את צבע העיניים? את הגובה? אז החלפתי את שמי. הבת שלי היא שמצאה לי את השם. זה נשמע לך תימהוני? אין לי בעיה עם זה, צריך תימהונית אחת בשכונה, לא?"
 
ואיך חזרת להיות שולמית אפפל?
"הבנתי שאלינועם שלו לא באמת שינתה את חיי. לא מצאתי בעל, לא כתבתי יצירת ענק. ניסיתי לשנות מקום ולשנות מזל, וזה לא הצליח".
 
אפפל, כדרכם של אנשים שמודעים היטב לחלקים המשובחים אך גם הפחות נאים של אישיותם, צוחקת על עצמה בחן, וגם מבקרת את עצמה בקלות רבה. הכתיבה שלה חושפנית מאוד, ומלאת כאב. הנה דוגמאות זעירות: "דברתי עברית קשה ואידיש רכה, ובה קיללתי מגיל שלוש, בעיקר ילדים אבל גם את אבי"; "אני נעשית טפשה. עוד לא בת עשר, בוכה ברחוב, אני לב קטן וטובע"; "וכשהתעוררתי  לבד לבכיים של שני ילדים באמצע הלילה,  בחורף, יותר מפעם בלילה  יותר מחורף אחד,  כמה כבר הייתי רחוקה מסילביה פלאת' כשרציתי למות". השורה האחרונה לקוחה משיר שכותרתו "פחות מאמת אין טעם לכתוב", אמירה שאפפל מאמינה בה בכל לבה. "אני אוהבת לספר מעשיות", היא מודה, "אבל רוב מה שאני מספרת קרה באמת, והחשיפה הזאת, כך אני מרגישה, מגנה עלי".
 
במהלך השנים שבהן לא פרסמת דבר, כתבת? לעצמך? למגרה?
"עשרה שירים, שאין בהם ממש. לא הייתי מסוגלת לגעת בעט. כשהיו מדברים אתי על כתיבה, הייתי רוקעת ברגליים מזעם.הרגשתי שניתקתי קשר עם העולם, שאין לי מה להגיד ואני לא רוצה להגיד, רק לבעוט".
 
ואיך בכל זאת חזרת לכתוב?
"זה התחיל כשאחד מבני משפחתי הציע שאכתוב בלוג. קיבצנו שירים שלא פרסמתי בשום מקום, והוצאנו את הספר "אפריל יהודי", שמופיע רק ברשת. יום אחד ישבתי בניו יורק, ובגלל ג'ט לג לא ישנתי וחיפשתי,כדרכי, אהובים ישנים שלי. פתאום גיליתי שאהובי הראשון מת, והבנתי שכבר לא אוכל לדבר אתו לעולם. באותו סוף שבוע התחלתי לכתוב".
 
שיר?
"חס וחלילה. משפטים ארוכים של פרוזה, כי שירה פחדתי לכתוב… כאילו ערבבתי את הכול, כמו שמערבבים למישהו את התרופה שהוא צריך לקחת בתוך שוקולד. לא חשבתי שאפשר לכתוב בלי סוג של עינוי, ופרוזה נראתה לי אפשרות שדורשת רק שכל, בלי שצריך לשמוע מלאכים. הייתי המומה ממה שכתבתי, נרגשת כאילו שאני הולכת למאהב הראשון שלי, ובבוקר אחרי לילה בלי שינה התקשרתי לבן שלי בארץ, וביקשתי שיעלה אותו לרשת עכשיו, מיד".

ואז התחילו להגיע תגובות…
"נכון, והייתי בהלם. לא האמנתי שאנשים עדיין זוכרים אותי. לא לומדים אותי באוניברסיטה, אני לא קשורה לשום קבוצה של משוררים, ובכל זאת התברר שאנשים מכירים אותי וזה היה בעיני פלא גדול".
 
באינטרנט, כמו באינטרנט, יש לפעמים מי שמגיבים לכתיבתך ממש באלימות
"זה הפתיע אותי, אבל כבר לא. גם לפני האינטרנט קרה שקיבלתי באמצע הלילה טלפון נזעם ממישהי שקראה שיר שלי בעיתון….והייתה גם מישהי שאמרה לי שאני בכלל לא מבינה על מה אני כותבת. במידה מסוימת זה נכון, אין לי מושג מאיפה באה השירה הזאת, ואולי טוב שכך".
 
אבל נדמה שאת כותבת מאוד בקלות
"אני מרגישה כמו מישהי שמחוללת בזרועות הנסיך. אני יכולה לחולל שירה כל היום וכל הלילה, ובכלל לא להרגיש שאני עומדת על הרגליים. אני כבר לא מדממת כשאני כותבת. לפעמים אני בוכה, אבל אני כבר לא מדממת, ומי שחושב שהוא מתקרב אלי כשהוא קורא את הכתיבה שלי, בכלל לא יודע שאני עוד לא מתקרבת אפילו לגעת בקצה של הקצה של דברים".
 
יש דברים שאת נמנעת מלכתוב עליהם?
"לא, אבל יש דברים שאפשר לטפל בהם מכל מיני כוונים, והם עולים בכל פעם בצבעים אחרים. הרי למעשה אני כותבת כדי לשכוח, כאילו שאם אכתוב אוכל להניח לדברים, רק שזה לא קורה…"
 
יצאת השנה לפנסיה כדי לפנות לעצמך זמן רק לכתיבה
"הרגשתי כמו בוקובסקי, שאמר "או מוות, או כתיבה". הודעתי שאני עוזבת, ויש לי תוכניות גדולות על הפנסיה הזאת. 1850 שקל בחודש… אני מתכוונת לקנות אופנוע, למלא דלק בכל הסכום הזה, ואני מניחה שזה יספיק לי לנסיעה בערך מהבית ברמת גן עד לכיכר דיזינגוף".

* הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה

 

שירים של שולמית אפפל אפשר לקרוא בבלוג שלה (www.notes.co.il/apfel) או באתר הבית שלה: www.shulamitapfel.com 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On מרץ 26, 2009 at 11:43 am

    קראתי בלאישה

  • ליידי דיליי  On מרץ 26, 2009 at 11:45 am

    כתבת את התגובה הזאת פעם. לא?
    דפנה – ראיון נהדר. והתמונה של שולמית אף היא פגזית. כיפאק לשתיכן

  • מאירה וייס  On מרץ 26, 2009 at 11:49 am

    את שולמית ושיריה אני מכירה מזה שנים. היא אחת הכותבות המשובחות, המרטיטות את ליבי וחיי. אני אסירת תודה כל אימת שאני פותחת את בלוגה ומוצאת שיר, תמונה, קטעי פרוזה פיוטית, כל דבר.
    היא כותבת כמו שאף אחת לא כותבת, ומה עוד נבקש?
    תודה לך דפנה על הראיון עימה.
    מאירה

  • קוראת באפילה  On מרץ 26, 2009 at 11:57 am

    זה אכן נס שהיא חזרה לכתוב. בכל פעם שהיא מפרסמת את שיריה, אני נדרכת כי אני יודעת שיגיע אלי משם משהו שיכנס פנימה וישאר שם ימים רבים.

  • מירי  On מרץ 26, 2009 at 11:59 am

    לקבל את הזכות להאזין לשיחה בין שתי נשים אינטליגנטיות שיש להן גם לב. תודה.
    :-}

  • מיא עשת  On מרץ 26, 2009 at 11:59 am

    כצרכנית קבועה של הבלוג של שולמית אפפל, השכלתי עכשיו כשקראתי על הנסיבות שהובילו לכתיבתו.

    אני מאוד אוהבת לקרוא את שולמית. תמיד יש לה תובנה בשבילי, משהו שאני יכולה לקחת לחיים שלי.

    שולמית באמת די יורדת על עצמה – גם בכתיבה, גם בראיון המרתק הזה – תמיד כנה, לא עושה הנחות, תמיד באירוניה דקה, והכי הצחיק אותי הביטוי – לא מצאתי בעל – כאילו זו משימת חיים או שהוא מתחבא איפשהו…

  • אזרח מודאג  On מרץ 26, 2009 at 12:02 pm

    חבל שאין מילגות התפנות לכתיבה שיכולות להבטיח לנו שמשוררות כמו שולמית אפפל ימשיכו לכתוב בשקט ובלי דאגות כלכליות.
    תודה על ראיון מרתק עם אחת הכותבות הכי מענינות באינטרנט.

  • אלה  On מרץ 26, 2009 at 12:04 pm

    מתי יוצא ספר חדש שלה?

  • מיכל נוימן  On מרץ 26, 2009 at 1:46 pm

    כשהיא כותבת, אני מרגישה שיש לה חלון בלבי שדרכו היא מסתכלת פנימה

  • שירה  On מרץ 26, 2009 at 2:28 pm

    אישה וכותבת מרתקת

  • חנוך גיסר  On מרץ 26, 2009 at 2:34 pm

    את שולמית זמן לא רב, רק מהרשת.
    היא ענקית יוצאת דופן ומרשימה בכתיבתה ללא גבול!

  • משוטטת  On מרץ 26, 2009 at 2:54 pm

    ראיון נפלא 🙂
    יש בעיה עם הלינקים לבלוג ולאתר שלה.

  • דפנה לוי  On מרץ 26, 2009 at 3:15 pm

    גם בעיני שולמית היא משוררת נפלאה.

    תיקנתי את הלינקים – נדמה שלי שמשהו במערכת הלינקוק שלנו השתבשה.

  • שולמית אפפל  On מרץ 26, 2009 at 3:21 pm

    חבל שאין כאן אות גדולה בשביל המילה – ת ו ד ה –

  • אסתי  On מרץ 26, 2009 at 3:40 pm

    ועכשיו כשהוא הגיע סוף סוף, מזגתי לי קפה וישבתי לבלוע בעונג גדול כל מילה. קרן אור ביום עכור ומכוער ביותר שנפל עלי בגלל רשעות ונבזות של אחרים, אבל לא על זה באתי לדבר
    כי באתי להגיד שהיכולת המופלאה של שולמית אפפל לקחת את הפרטי והאישי שלה לחשוף אותו בצורה הספרותית העמוקה והמיוחדת ביותר ליצירה שהיא בעצם העולם האישי והפנימי של כל קורא…
    זה דבר שלא פגשתי מאז עמיחי ודליה רביקוביץ'.

    גם אני נחשפתי לפנינים של שולמית מהרגע שהפציעה בדה מארקר ומאז אני מכורה.
    לא חשוב מה שזה לא יהיה – שיר, פרוזה, טוקבק – הכל נותן משמעות ליקום הדלוח בו אנו מסתובבים ומחפשים תשובה.
    לא תמיד מסוגלת להתמודד עם הטקסטים ועם הכאב ועם העובדה שהם מכריחים אותי להסתכל פנימה לתוך הקרביים המדממים הפרטיים שלי, ולכן לא תמיד אני קוראת
    אבל תמיד זה בשבילי מתנה ענקית.

    מראיינת ענקית ומרואיינת גדולה מהחיים – ומה עוד תבקשי מאיתנו מכורה

  • אספרנצה אלון  On מרץ 26, 2009 at 4:14 pm

    להלן שיר מחאה אקטואלי לימינו משנות החמישים שמצאתי בעזבונה של משוררת רחוב עממית .
    שירין ,יפה גוליזאדה.
    שגם עליה אמר רופאה ד"ר לוין מנשים ג' שער מנשה .
    שהיא אישה קשה

    "מי שבר את כינורי?

    ודאי היה זה בולגרי
    אין עזרה מהבריות
    לא נותנים לפרענק לחיות"

  • אלה  On מרץ 26, 2009 at 4:35 pm

    נכנסתי לאתר שלה ואני ממליצה מאד לכל אוהבי השירה.

  • דורית נחמיאס  On מרץ 26, 2009 at 6:41 pm

    התרגשתי מאד לקרא את שיחתכן, שלך ושל דפנה לו
    והייתי רוצה לעודד אנשים נוספים להתרגש לקראתך. חיזקי!

  • מירי פליישר  On מרץ 26, 2009 at 8:33 pm

    מאז גיליתי אותך שולמית מחדש אני קוראת כל מילה
    מישהו הזכיר שאת גם צלמת מחוננת עם עין רגישה לאמנותם של אחרים
    ?
    תודה על ראיון מקסים אוהבת לקרא את ראיונותייך

  • החבר של טאיגה  On מרץ 27, 2009 at 12:13 am

    מעניין מאוד. בוקובסקי למיטב ידיעתי לא קיבל פנסיה, בארצו הנאורה לא שמעו על דבר כזה, ובקרוב גם בארצנו ייעלם המושג הזה כליל, אבל טוב שלפי שעה יש עיתונאיות מעולות כמו דפנה ונשים כותבות כמו שולמית, וטוב שאפשר להחזיק את הראש מעל לפני המים.

  • אסתי  On מרץ 27, 2009 at 9:30 am

    אך ורק בשל העובדה המאד ברורה לדעתי, היא אחת היוצרות הטובות שאי פעם קמו בישראל

  • אסתי  On מרץ 27, 2009 at 9:31 am

    :)))

  • צבי  On מרץ 27, 2009 at 10:48 am

    אני מאוד אוהב את כתיבתה של שולמית, את תובנותיה, הדרך בה היא חוצבת את מילותיה ואת נקודת המבט הייחודית והאמיצה שלה [גם באותם מקרים שבהם, בשונה מהרגיל, היא נצפתה מהלכת בתוך העדר].

    ולך, דפנה, מחמאות רבות, על רשימותייך האינטלגנטיות, ובמיוחד על המרחב שהינך מספקת למרואייניך, והיכולת הנדירה [לצערנו] להחמיא לזולת מבלי לתחוב את העצמי.

  • ריקי  On מרץ 27, 2009 at 11:48 am

    את שולמית מצאתי במקרה לפני 22 שנה בספר במדרחוב בירושלים, כשהייתי בת 18, ויש לי שניים שלה, היא הותירה עלי רושם מטלטל, ובאמת שמחתי מאוד למצוא אותה ברשת. כתבה מעניינת.

  • איתן זקצר  On מרץ 27, 2009 at 5:24 pm

    היא לא מתעסקת עם חדווה אסתטית.
    היא סופרת קומוניסטית של חיים ממשיים.
    אין לה סרטן במילים.
    כן כן, ככה היא אפפל שלי.

  • דפנה לוי  On מרץ 27, 2009 at 6:50 pm

    שולמית היא מסוג המרואיינות שתוך כדי שיחה כבר מתחשק להציע לה חברות, ובמובן מסוים נדמה לי שזה מה שכולנו עשינו כאן.

  • בלהה  On מרץ 28, 2009 at 1:40 pm

    תודה על ראיון מעניין ומלמד עם שולמית המשוררת הנפלאה, שאני שמחה להיות בין קוראיה ב"קפה" ולהטלטל בינות למילים הנוקבות, העוצמתיות ולעיתים הקשות לעיכול אך גם מלאות האירוניה, הומור ותקווה המלוות את כתיבתה . תודה! ושולמית כמה טוב שחזרת לכתוב ושלא יגמר לעולם

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 28, 2009 at 3:40 pm

    שלום דפנה. תודה על המפגש הזה. הכרתי את שולמית ואת כתיבתה הנפלאה בקפה דה מרקר,וזה לבדו מצדיק את קיומו של הקפה. איציק רנרט

  • עידית  On אפריל 28, 2009 at 3:20 pm

    מדממת"
    זאת צורה ענקית להגיד את הדברים האלה

  • benziv  On דצמבר 14, 2010 at 7:07 am

    יותר משנה אחרי שכתבת את הפוסט הזה, אני מגלה אותו, וכל כך שמחה לדעת על שולמית קצת יותר.

Trackbacks

  • By שולמית אפפל- שירים | סלונה on אוקטובר 28, 2010 at 6:10 pm

    […] ראיון עם שולמית אפפל. דפנה לוי, מוסף הספרים של 'לאשה&#… AKPC_IDS += "20208,"; function swap_src(num){ if (num == 1){ […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: