מה מביא הורים למכור את בתם לזנות?

מה מביא אמריקאית, לבנה, מהפרברים, שמעולם לא ידעה עוני, לכתוב את סיפורה של ילדה מנפאל שהוריה מכרו אותה לזנות בהודו? פטרישה מקורמיק, מחברת רב המכר "נמכרה", נפגעה בעצמה מהתעללות מינית. זה גרם לה לרצות לזעוק את זעקתם של חסרי הקול, הנדחקים לשוליי החברה, אבל לא הקטין את ההלם כשהבינה שסחר בבני אדם מתקיים גם בימינו. ראיון

 

לקשמי הייתה ילדה קטנה, שנולדה בכפר קטן בנפאל, והיו לה חלומות קטנים-גדולים: ללמוד בבית הספר, לגדול בחיק משפחתה, להתחתן עם הילד שמצא חן בעיניה. אלא שלחלומות האלה מעולם לא היה סיכוי להתגשם. לקשמי נולדה במשפחה ענייה מאוד, אביה החורג היה מכור להימורים ובעונת המונסונים הגשומה מעט היבולים שמהם התפרנסה המשפחה שלה נחרבו, והותירו אותם חסרי כול. ואז נכנסה לחייה גברת מסתורית ומהודרת, שהביאה עמה הבטחות גדולות, אך במקומן מילאה את עולמה של לקשמי בסיוטים.
 
"נמכרה", ספרה של האמריקאית פטרישה מקורמיק מביא את סיפורה של לקשמי. ילדה אחת מני רבות מאות, שמצוקה כלכלית הביאה את הורי למכור אותה לזנות. בתי הזונות בהודו- כך עולה מנתוני האו"ם – גדושים ילדות נפאליות שהוריהן חשבו שהם שולחים אותן לעבוד ולעזור בפרנסת המשפחה, אך מרגע שעזבו את הכפר נעלמו עקבותיהן, ועובדי הרווחה מצאו אותן שנים אחר כך כלואות בבתי בושת בהודו, לשם הוברחו.
 
 
"נמכרה" (הקיבוץ המאוחד) מסופר מנקודת המבט של ילדה, המנסה לפענח את העולם הקשה והכואב שאליו נקלעה ולהתמודד לבדה עם המצוקות הגדולות שהם מנת חלקה היומיומית. מקורמיק, סופרת ילדים ונוער מצליחה ומוערכת במולדתה ארה"ב, ביססה את דמותה של לקשמי על מספר גדול של ילדות שפגשה במסעותיה בהודו. השפה הנאיבית, הפסקאות הקצרות, החן הילדותי הכובש – כולם אותנטיים. מקורמיק דגה אותם מתוך שעות ארוכות של שיחות שניהלה עם ילדות שעברו בדיוק את אותו מסלול, מביתן העני בכפר, אל בתי הזונות בהודו.
 
מקורמיק נולדה וגדלה בפרבר ניו יורקי שקט, שבו, לדבריה, כל הבתים נראו בדיוק אותו דבר. מאחורי השלווה הבורגנית הזו הסתתרו לא מעט מצוקות שאיש לא דיבר עליהן בקול רם. מקורמיק אומרת ששם, במקום שבו כולם נראו אותו דבר וניהלו לכאורה אורח חיים זהה, היא תמיד הרגישה אאוטסיידרית ומאוד בודדה. התחושה הזו היא כנראה המקור לחיבור העמוק שהיא חשה עם כל החיים בשוליים. בספריה הגיבורים והגיבורות הם תמיד יוצאי דופן, אנשים שאינם חיים בלב המיינסטרים, ילדים שאיכשהו לא מצליחים להשתלב. "השונה והאחר מעניינים אותי יותר מהכול", היא אומרת, "נקודת המבט של מי שבאינו במרכז העניינים תמיד מאירה דברים באור בוהק יותר". אלא שאז אנחנו ממשיכות לשוחח, ומקורמיק מגלה את הסיבה האמיתית שהובילה אותה, אישה אמריקאית לבנה שמעולם לא ידעה מחסור כלכלי, להזדהות עמוקות עם ילדות רעבות ללחם הנאלצות למכור את גופן בצד השני של העולם.
 
"גדלתי לכאורה במקום אחר לגמרי מהילדות שאני מתארת בספר, אבל היו לי חוויות ילדות דומות. חוויתי בעצמי ניצול מיני ואונס כשהייתי קטנה, ואני חושבת שזה גרם לי לגלות עניין עמוק בסחר בבני אדם ובניצול מיני של ילדים. אני לגמרי מזדהה עם תחושות הבגידה והבלבול שהילדות האלה מרגישות, עם התחושה שבני משפחה קרובים אמורים היו להגן עליך אבל הפקירו אותך לגמרי".
 
איך הגעת דווקא להודו?
"לפני כחמש שנים פגשתי צלם שעבד במשימה חשאית של תיעוד ילדות בבתי זונות בחו"ל. ברגע שהוא סיפר לי מה מתרחש שם, ידעתי שאני מוכרחה לכתוב על זה".
 
 
העובדה שכתבת את הסיפור בגוף ראשון מעצימה מאוד את ההזדהות של הקוראים
"לכך כיוונתי. הרבה ספרים נכתבו על סחר בנשים מנקודת מבט עיתונאית, אבל איש לא סיפר את סיפורן של הילדות האלה כפי שהוא נראה בעיניהן. כמי שרואה בעצמה ניצולה, אחרי ששרדתי ניצול מיני, אני מעוניינת מאוד לעורר תשומת לב ציבורית וגם פעילות מעשית נגד התופעות האלה. חשבתי שסיפור שיאפשר לקוראים/ות שלי להיכנס לנעליהן של הקורבנות למשך קצת יותר ממאה עמודים, עשוי לעורר יותר אמפטיה מדיווח מנוכר".
 
למרות קולה התמים של הילדה המספרת, "נמכרה" גדוש תיאורים מצמררים. בין השאר מקורמיק מתארת כיצד מגיעה לקשמי לבית הבושת ההודי, בלי לדעת מה מחכה לה שם, נחושה שלא לשכב עם גברים אך נכנעת אחרי שרגליה מפושקות בכוח והיא נאנסת. הילדה גם נאחזת בתקווה שאם תעבוד די הצורך לכסות את חובות משפחתה, היא תשוחרר משם – מה שמתגלה כשקר מוחלט. כלאחד מהאירועים האלה מבוסס על סיפור אמיתי לחלוטין שמקורמיק שמעה מילדות קטנות ומנשים שהצליחו בסופו של דבר להשתחרר ולחזור לחיים.
 
"נסעתי לנפאל ולהודו למשך חודש", אומרת מקורמיק, "כדי להתחקות אחרי הדרך שעוברות הילדות האלה מן הכפרים והעיירות הקטנות בהרים, עד לבתי הזונות בערים הגדולות. בגלל שעבדתי קודם כעיתונאית תחקירנית, שמתי לב לכל פרטי הפרטים של המקומות שבהם עברתי. ראיינתי משפחות שנאלצו למכור את בנותיהן, נשים שנמכרו ועדיין עובדות כזונות בבתים האלה וגם כאלה שניצלו משם. נסעתי בכל האזור הזה כשאני מלווה בעובדי סיוע ואנשי צוותים רפואיים, אנשים שעוברים מבקתה לבקתה בכפרים הכי קטנים על מנת לחנך את המשפחות, ועובדים שמחלקים קונדומים בבתי בושת. נפגשתי גם עם שוטרים ופקחים שמנסים לתפוס את מבריחי הילדות ועם אנשים שמנהלים מקלטים לנשים שנפגעו ממחלות ונפלטות מתעשיית המין פשוט כי הן כבר לא מסוגלות לעבוד. "
 
כשחזרת משם, התיישבת מיד לכתוב?
"קודם הייתי צריכה להתגבר על הדיכאון. חזרתי משם בתחושה הכי קשה שהרגשתי אי פעם, והייתי צריכה להבטיח שכל העצב הזה לא ישתלט על הספר. הרגשתי שהמשימה שלקחתי על עצמי הייתה גדולה מדי, אבל אז חשבתי על הילדות שעוד יגיעו למקומות האלה, אלה שיחליפו את הבנות שחולות או שמתות ממחלות מין, והשתלטה עלי תחושת בה
ילות. ידעתי שאני מוכרחה לכתוב ומוכרחה למשוך תשומת לב לנושא".
 
 
ומי מכל הילדות והנשים שפגשת שימשה לך השראה לדמותה של לקשמי?
"לקשמי נולדה בדמיון שלי, אם כי היא מבוססת על חלקים וחלקיקים מכל הנשים שפגשתי".
 
האם הן גילו נכונות לחלוק אתך את הסיפורים האישיים שלהן או שהיה קשה לדובב אותן?
"הן דיברו אתי בקלות. למעשה, הייתי המומה לגמרי מהנכונות שלהן לדבר וזה מאוד נגע ללבי. שאלתי שאלות מאוד מפורטות, שאלות שהעלו אצל הנשים האלה זיכרונות מחרידים שהן בוודאי השתדלו להדחיק במשך השנים, וכל אותה עת נזהרתי מאוד, מחשש שהשיחה שלנו תגרום להתעוררות מחודשת של טראומות אצלן. כל הנשים שדיברו אתי אמרו שהן רוצות שמישהו ישמע את הסיפור שלהן, הן מבינות שרק אם ידברו על זה בקול רם והרבה, גורל דומה ימנע מבנות אחרות".
 
יצא לך לדבר עם הורים שמכרו את הבת שלהם לזנות? הם ידעו להסביר לך למה הם עשו זאת?
"רוב ההורים לא התכוונו למכור את הילדים שלהן. בדרך כלל מדובר במשפחות עניות מאוד, על פי רוב איש מהם אינו יודע קרוא וכתוב והם מתפתים להבטחות של זרים שמציעים לילדים שלהם "עבודה טובה" בעיר. רק אחרי חודשים רבים, ולפעמים אחרי שנים, שבמהלכן הם לא שומעים מילה מהילדים וגם לא מקבלים את המשכורות המובטחות שהילדים היו אמורים להרוויח, הם מבינים מה בעצם קרה לילדים האלה. הכאב שלהם כשהם מבינים מה קרה כל כך עצום, עד שהם רק לעתים רחוקות מוכנים להודות בכך שהילדים נמכרו.
 
"באחד מבתי הכלא פגשתי גבר שמכר את החברה שלו. כששאלתי אותו למה הוא עשה את זה, הוא רק משך בכתפיים ואמר לי 'בגלל שרציתי אופנוע'. בעיניו הכול היה פשוט מאוד: הוא המיר חפץ אחד, רכוש, באחר".
 
ואת מסוגלת להבין את ההורים האלה?
"ראיתי צילומי וידיאו של אדם שמוכר ומקבל כסף מזומן עבור בתו בת ה – 11 ואני יודעת שבחיים שלי לא אוכל להבין מה מביא מישהו למכור ביודעין ילד, בן משפחה. אני חושבת שבמקרים האלה יש הרבה מאוד הכחשה. אנשים שנקלעו למצבים כאלה משכנעים את עצמם ומאמינים בעצמם שכשמציעים לילדה שלהם "עבודה טובה", למשל להיות משרתת, באמת מתכוונים לזה. הם כל כך עניים, הם כל כך נואשים עד שמוסר או שכל ישר הופכים להיות מותרות ואולי גם מתעלמים מהם לחלוטין, נוכח הקושי העצום שבחיים שלהם".
 
למרות שמדובר בסיפור לא קל, "נמכרה" אינו ספר מייאש. מקורמיק מתארת את החיים בבית הבושת כמקום שבו נרקמות גם מערכות יחסים חמות, אנשים מסוגלים לגלות אמפטיה זה לזה ויש אפילו תקווה. נער צעיר שמתגורר בסמוך מלמד את לקשמי קרוא וכתוב, ובסופו של דבר ביקור של תייר אמריקאי במקום אפילו מביא להצלתה. האמנם לכל הילדות האלה יש תקווה?
 
"אני מאמינה גדולה בכוחה של הרוח האנושית", אומרת מקורמיק. "אותו ניצוץ של אור שלא ניתן להגדיר אותו, שגרם לניצולי שואה להחזיק מעמד אל מול הרשע שאינו ניתן לתיאור. אני לא חושבת שאפשר להסביר את התקווה הזאת במונחים מעשיים, אבל לבני אדם באשר הם יש איזו אנרגיה רוחנית, כמיהה לאור ולאהבה שאינה נואשת גם במצבים אפלים מאוד".
 
הילדות שאתה מתארת אינן יוצאות דופן בעולם השלישי. מן הסתם יש לא מעט כאלה, בהודו, בתאילנד. מה אפשר לעשות בשבילן?
"בכל שנה עובדי רווחה ומפקחים מצילים ילדות רבות מאוד מבתי זונות כאלה, ורבות מהן חוזרות לנפאל וזוכות לטיפול והגנה של ארגוני סיוע כמו "מאיטי", ארגון שמספק להן שירותי בריאות והכשרה מקצועית כדי שיוכלו להתפרנס בעצמן. הילדות שנדבקות במחלות מין ואינן מסוגלות להתקיים לבד יותר, מקבלות מקום נקי ומכובד שבו הן מבלות את הימים עד מותן. התרבות שלהן לא כוללת טיפול פסיכולוגי, ולכן רוב הבנות האלה לא עוברות טיפול אלא פשוט סוגרות את הפרק הזה בחייהן מאחורי דלת כבדה, וכשהן לומדות מקצוע (הן הופכות לתופרות, ספריות, מנקות בבית מלון, למשל) הן רוכשות עצמאות כלכלית ולא צריכות יותר לחזור לבתי הזונות האלה.
 
האם הן חוזרות הביתה, לכפרים?
"בדרך כלל לא. בזמן האחרון המודעות הציבורית לסחר בנשים גדלה, ולכן לחלק מהבנות יש אפשרות לחזור ולהתאחד עם המשפחות שלהן, יש אפילו בנות שמתנדבות לסייע, וביחד עם עובדי רווחה מפטרלות לאורך הגבול כדי לעצור מבריחי ילדות. אחרות מפרסמות את הסיפור האישי שלהן כדי לעורר הד ציבורי".
 
את חיה וכותבת הרחק ממקום ההתרחשות של סיפורים כאלה… איך מגיבים הקוראים בארצות הברית?
"הספר שלי עורר המון זעם. כשאנשים מבינים מה זה סחר בבני אדם הם קודם כל מוכים בהלם – רבים מהקוראים לא שיערו שדברים כאלה קורים בתקופתנו. קיבלתי הרבה תגובות מקוראים, בעיקר צעירים, תלמידי תיכון אפילו, והתרגשתי לשמוע שהיו אפילו קבוצות שהתארגנו אחרי קריאת "נמכרה", על מנת לאסוף כספים ולממן פעילות לסיכול סחר בנשים".
 
על מה את כותבת עכשיו?
"בימים אלה סיימתי לכתוב ספר נוסף, על הריגתו של ילד בן עשר בעיראק, ועל המעורבות של שני חיילים אמריקאים בפרשה. זה לא ספר פוליטי – עם מסר מלחמתי או אנטי מלחמתי. זה ניסיון להתבונן בשלושה ילדים, אחד מהם עיראקי ובן עשר, ושניים מהם בני 18 אמריקאים, ועל האופן שבו המלחמה משפיעה על החיים של שלושתם".
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ריקי  On אפריל 18, 2009 at 6:40 pm

    וגם דקורה מכאב על הדברים שסיפרה הסופרת המעניינת. תודה רבה

  • מרית  On אפריל 18, 2009 at 7:08 pm

    סליחה שאני מנדנדת, אבל הניסוח הזה "משפחות שנאלצו למכור את בנותיהן" ממש מציק לי. אני בטוחה שלא את ולא הסופרת עומדות מאחוריו.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 18, 2009 at 7:44 pm

    מצמרר לא פחות, דרכו התוודעתי לתופעה בזמנו – "ילדים במלח" של שני מצפון.
    http://simania.co.il/bookdetails.php?item_id=16457

    הבעיה עם הספרים הללו, היא יכולת ההכלה של הקוראים. אני מכירה את זה מתוכי. אחרי "ילדים במלח", לא הייתי מסוגלת לאורך זמן (שנים) לקרוא ספרים דומים. אאסוף את עצמי מתישהו לקרוא את "נמכרה". התחושה הדומיננטית ביותר היא חוסר האונים.

    מרית – הן אכן נאלצות. את כנראה לא מכירה את הברירה שבין זנות ומוות, במציאות של אותם אנשים. אשרייך.

  • אסתי  On אפריל 18, 2009 at 7:51 pm

    ורק תיקון קטן. היא לא נכנעת כי פיסקו את רגליה בכוח. היא נכנעת כי השקו אותה בסם וכשהתעוררה מצאה עצמה אחרי

    אגב, היא גם מספרת בספר שאלו שנחלצות מבתי הזונות אין להן מה לחזור לכפרים שלהן כי לא מקבלים אותן שם.

    כתמיד מרתק. ועכשיו אני מבינה שדמותו של האמריקאי שמציל את לקשמי תפורה על מידותיו של הצלם

  • מיכל  On אפריל 18, 2009 at 8:48 pm

    שיחות עם הילדות הכפריות האלה?

  • מרית  On אפריל 18, 2009 at 9:02 pm

    חנה – לא מקבלת את הזכות (כל שכן – החובה) של הורה למכור את ילדיו (או כל אדם אחר).

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 18, 2009 at 9:27 pm

    שמאוד מאפיינת את רצועת השובע בעולם. זוהי גישה מערבית מתנשאת בעיני, שמונעת טיפול של ממש בבעיה ולמעשה מנציחה אותה. השיפוטיות הזו הופכת את הבעיה מבעיה שלנו, למעשה מגונה שלהם. אני מזמינה אותך לשקול שוב את עמדתך מתוך הבנת הסובייקט במקום אובייקטיביזציה שלו. רק משם יכול לבוא, למשל, גינוי אפקטיבי של הסוגייה.
    כדי להבין טיפה, על קרצה המזלג, את מצבם הסובייקטיבי – חברתי, פוליטי, תרבותי, כלכלי – של רוב תושבי הודו, אני ממליצה לקרוא את "דיבורים על מלחמה" מאת ארודהטי רוי. מדובר בעולם שלישי, מרית, וכדי להאניש אותו – מומלץ לוותר על משקפי הקולוניאליזם החדש ולנסות לראות את העולם מנקודת ראותם. רק משם יבוא שינוי.
    אגב, ההתייחסות השיפוטית-מוסרנית הזו טיפוסית למערב – איזה גן חיות אנושי היה לנו, אילו התייחסנו אליהם חו"ח כאל בני אדם מורכבים שארגוגים בתוך מציאות מורכבת?

  • דנה  On אפריל 18, 2009 at 10:37 pm

    אז מה את אומרת בעצם? שנפאלים/תאילנדים/הודים ועוד כמה עמים שסובלים מעוני קיצוני סובלים גם ממוסר בעייתי ומוכנים למכור את ילדיהם לזנות כאופציה לגיטימית לפרנסה? אולי בכל זאת יש קשר למצב הכלכלי? אולי בכל זאת המצב שלהם כל כך גרוע שהוא לא מאפשר לך להזדהות (למזלך) אבל לפחות לנסות להבין שהכעס שלך כלפי ההורים מופנה למקום הלא נכון?

  • דפנה לוי  On אפריל 18, 2009 at 10:52 pm

    על פי מקורמיק, חלק גדול מההורים האלה לא יודעים בעצם שהם מוכרים את הבנות, ושמדובר בזנות. הם חיים במצוקה, וההצעות למצוא לבנות עבודה שתאפשר להן לשלוח כסף בחזרה לכפר (מה שלא קורה בכל מקרה) מפתה.

  • דודו  On אפריל 18, 2009 at 11:21 pm

    אחד הדברים הטובים בסרט המתקתק "נער החידות ממובאי" היה שהיא הציג את הודו בלי לנסות להתנצל. אמנם היה שם תהליך ייפוי מוגזם, שבו כל מחראה נראתה פתאום כמו גן עדן או בית חרושת לממתקים… אבל הוא הראה דבר חשוב שאנחנו שוכחים, שמבפנים החיים האלה נראים אחרת לגמרי.
    אנחנו צריכים להזדעזע פי כמה וכמה מכך שגם בתוכנו מתקיים מסחר בבני אדם: כלומר, מעבירים נשים ממקום למקום כדי לספק שירותי מין ולשמש זונות לגברים עשירים (יחסית להן) בחלק של העולם שיודע בעיקר לרמוס את באיו.

  • איתמר  On אפריל 18, 2009 at 11:54 pm

    מסקרן

  • מרית  On אפריל 19, 2009 at 6:50 am

    חנה ודנה – אני חושבת שזו התנשאות מצדכן לוותר למישהו על אנושיות כי הוא עני. יש הרבה דברים שאנשים "מוכרחים" לעשות. למכור את הילדים שלהם אינו אחד מהם.

  • מיכל  On אפריל 19, 2009 at 7:23 am

    האם גם על רצח מתוך רצון לשמירה על כבוד המשפחה שהוא לא משהו שיש חברות שבו מוכרחים לעשות, או מילת בנות למשל?
    האם להבין אותם זה גם בעיניך להניח למישהו מתוך התנשאות לוותר על האנושיות שלו?

    כל השאלות האלה הוצבו כאן כשאלות, לא כביקורת, עם סימן שאלה אמיתי בסוף, לא רטורי, שאשמח לקבל תשובןת.

  • חיי  On אפריל 19, 2009 at 9:30 am

    נושא שלא הייתי קוראת עליו באופן טבעי (מרוב כאב וחרדה) אבל קראתי כי את כותבת ראיונות נהדרים ולא התאכזבתי.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 19, 2009 at 10:06 am

    העוני הוא חלק מהאנושיות שלהם, על כל מה שהוא מביא איתו. אשרייך שאת שבעה מכדי להבין את זה.

  • al  On אפריל 19, 2009 at 12:48 pm

    parents who fail to protect their daughter deserve sympathy, but those who knowingly sell their offspring to slavery deserve a death penalty

  • מרית  On אפריל 19, 2009 at 2:15 pm

    חנה, תפסיקי בבקשה להתנשא עלי ועליהם.
    אני לא מתכוונת להמשיך בויכוח הזה – אבל רק כדי שתראי לאן את מובילה – ואם הם מספיק רעבים אולי זה בסדר גם לבשל את הילדים ולאכול אותם, גם זה חלק מהאנושיות של העוני?

    ברוב המקרים (ואני אומרת רוב רק בגלל שתמיד יש אנשים עם עוצמות יוצאות דופן שמסוגלים להתמודד גם עם דבר כזה) נשמתה של ילדה שנמכרת ביודעין (אני שמחה על התיקון של דפנה שרבים מן ההורים לא מבינים מה צפוי לילדות) לזנות על ידי הוריה נרצחת.

  • מרית  On אפריל 19, 2009 at 2:36 pm

    בגלל הסוגריים הארוכים אולי זה יצא לא ברור. לא התכוונתי שהילדה נרצחת פיסית, התכוונתי שהנפש לא ערוכה לשאת בגידה כזאת מצד ההורים, שהפגיעה היא חסרת תקנה.

    וגם – הטון יצא יותר תוקפני ממה שהתכוונתי. גם בגלל שהנושא הזה הוא מאד טעון בשבילי, וגם בגלל הזחיחות המסוימת שבה את "מבינה את העניים".
    מהקצת שאני מכירה אותך (דרך רשימות) קשה לי להאמין שאת מצדיקה מכירת ילדות לזנות. אולי פשוט לא חשבת על זה עד הסוף.

  • דפנה לוי  On אפריל 19, 2009 at 2:56 pm

    אני מסכימה עקרונית שזה מסוכן מאוד לשפוט התנהגויות או ערכים של אחרים מנקודת מבט מרוחקת, ולעתים קרובות חסרת יכולת להבין.
    עם זאת, הנושא הזה באמת טעון ונדמה שאין לו פנים רבות: גורלן של הילדות האלה נגזר, ונפשן אכן נרצחת.
    ההורים הם רק חוליה אחת בשרשרת, שבנויה בציניות רבה על עושק וניצול ובזה לחיי אדם.

  • חנה בית הלחמי  On אפריל 19, 2009 at 3:28 pm

    אלא את מתנשאת מעליהם (אם לדייק). את שופטת מציאות מורכבת שאין לך מושג ירוק לגבי מורכבויותיה, בכלים של אשה מערבית, שבעה. נדמה לך שאתה יכולה לעשות את זה. אכן, נפשן נרצחת, ואכן מדובר בתוצר קשה של הפטריארכאליה שאנו רואים כמותו גם במקומותינו (סחר בנשים) – אולם הגישה שאת מציגה כאן דומה בעיני להאשמת הקורבן. והמשפחה במדינות העולם השלישי היא קורבן לא פחות מהילדה שנמכרת לזנות. גם כשמדובר ב"סינון" תינוקות נקבות בסין ניתן להפעיל עמדה שטחית ושיפוטית, עד שלומדים שפירוש הולדת בת בכפרים הוא גזר דין מוות להורים. התרבות הפטריארכאלית היא עניין מגונה מיסודו, אבל בתוכה אנו חיים ולא ניתן לנתק את המציאות מהקשריה. אני שבה וממליצה לך על הספר של ארודהטי רוי ואשמח להמליץ על ספרים נוספים. העמדה הפשטנית יש בה בדר"כ עוול גדול מהעוול המקורי (דברייך מזכירים לי את אלו שמנסות לקומם אישה מוכה נגד בעלה בשם ה"צדק" ו"זכויות האדם" של האשה – מבלי לקחת בחשבון את מורכבות העניין – ועלולות להביא בכך למותה).
    אני ממש לא באה ממקום מתנשא, כשאני מציעה לרכך את העמדה השיפוטית כלפי ההורים/החברה. יש בכך לטעמי אטימות שהיא סוג של חרב פיפיות. כשתזדקקי לסעד הזה מאחרות – הוא לא יהיה שם. וכולנו נזקקות, בשלב כזה או אחר, לצערי.

  • מרית  On אפריל 19, 2009 at 4:05 pm

    חנה, גם המשפחות הן קורבן, אבל פחות מהילדות.
    לילדה שנמכרת אין שום ברירה.
    למשפחות יש. ברירה קשה, אבל יש.
    כשאת שוללת מהמשפחות את הברירה הזאת את מתנשאת עליהן. לא רק עלי.
    ובזאת באמת מיציתי את הויכוח איתך.

  • מיכאל  On אפריל 19, 2009 at 5:36 pm

    פשוט כתבה מרתקת.
    ולגבי הדו-שיח שאינו דו שיח — אולי כדאי ליצור משחק עם לוח "קולוניאליסט" קפיטליסט" פוסט-מודרניסט" עם מסימת השחקן להרוג כמה שיותר קולוניאליסטים, קפיטליסטים ופוסט-מורדרניסטים כדאי להוכיח שהוא נאור?
    אלה מילים ריקות מתוכן שמשמשים בהן כחרבות במאבקות סרק בעולם

  • אלעד  On אפריל 19, 2009 at 8:50 pm

    וגם הבלוג מרתק.
    לפני תשע שנים בדיוק טיילתי בנפאל והתיידדתי עם בחורה אמריקאית שהתנדבה בפרוייקט שיקום של ילדים ובני נוער נפאליים. דרכה פגשתי והתידדתי עם זוג סטודנטיות נפאליות צעירות. אחת מהן היתה בעברה ילדה שסיפורה מזכיר מאוד את הכתוב – היא לא פירטה בפני את כל המאורעות שעברו עליה אבל סיפרה מספיק בשביל לתת לי להבין את המסלול שעברה. היא היתה אישה צעירה ויפה עם זוג עיניים טובות וחכמות שנחושה לשקם את עצמה, להצליח, להקים חיים נורמליים ולעזור לאחרים כפי שעזרו לה. כששתיהן אירחו אותי בדירתן הצנועה הן התעקשו להאכיל אותי עד שאהיה שבע לחלוטין – האוכל היה פשוט וטעים ולעולם לא אשכח את הכנסת האורחים שלהן. בנפאל, בהודו ובכלל במה שאנחנו מכנים ה"עולם השלישי" יש נקודות אופל מפלצתיות מול נקודות אור אנושיות ומדהימות. הניגודים הללו כל כך קיצוניים שלעיתים קשה לעכל אותם במושגי היום יום שלנו.
    תודה ושבוע טוב.
    אלעד

  • דפנה לוי  On אפריל 20, 2009 at 6:41 am

    ולגבי הויכוח שהתנהל פה, אני דווקא מצאתי אותו מעניין מאוד ובהחלט מעורר מחשבות.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: