זוגיות, אבל בלי למחוק את עצמי באלימות

הם באים מאהבה, אבל חושפים לא מעט כאבים ושריטות. ב"פשוט זה לא", מנסים אפרת מיכאלי ובעז גאון, זוג נשוי, לתהות ביחד ולחוד איך מתפעלים את הדבר הזה, משפחה. הם גייסו 19 כותבים שתוהים בקול על זוגיות, עצמאות, נאמנות, הורות ו- כפי שאמר בעז – איך לחיות בתוך המסגרת הזו מבלי לחטוא באלימות למי שאתה באמת. ראיון זוגי

 

צילום: גל חרמוני

 

לאבא שלי, שאוהב מאוד את משפחתו, הכוללת ילדים, נכדים ונינים מכל הסוגים ואף מפגין את אהבתו ודאגתו מדי יום באינספור צורות, יש משפט השמור לבוקר של שבת. לבוקר שבו העיר משתתקת, הציפורים מצייצות, אימא שלי שותה קפה או משקה את העציצים ועיתון סוף השבוע מחכה ליד המיטה, אלא שאז נשמע צלצול בדלת ולתוך הדירה המנומנמת פורצים צאצאיו העולצים. "ויקוו למנוחה, והרי משפחה", הוא אומר. ומתכוון לזה שעם כל הכבוד, יש רגעים שבהם אתה רוצה להיות רחוק מכל ההמולה הזו, גם היא באה מאהבה.
 
אפרת מיכאלי ובעז גאון, זוג נשוי המשתדל לא לכרוע תחת עול גידול הילדים, הפרנסה והמימוש העצמי, היו אולי מזדהים עם מצוקתו של אבא שלי, אבל ספק אם היו מציעים לו מקום באסופת המאמרים שלהם "פשוט זה לא" (עם עובד). אחרי הכול, הוא שייך לדור שלא אמור היה להתלבט בשאלה מה זו משפחה, מה תפקידיהם של מרכיביה השונים ואילו כוחות מפעילים אותה. מיכאלי וגאון זיהו בדייקנות את עומק המצוקה שהשאלות האלה נושאות בחובן, ואת ההתחבטויות הגדולות שבהן מתחבטים בני דורם, אנחנו, שגדלנו בתוך דגם אחד של משפחה, וגילינו שהוא לא תמיד מתאים או אפשרי לנו, ושיש לנו רצון ולעתים גם יכולת ליצור חיים במסגרת אחרת לגמרי.
 
המאמרים ב"פשוט זה לא" נוגעים בשאלת המשפחתיות מכיוונים רבים ושונים: אובדן הרומנטיקה, השאלה אם לגור ביחד או בשני בתים שונים, חוויית האימהות ה"חדאורית", מקומם של ילדים בזוגיות חד מינית, ההחלטה לא ללדת, זוגיות פתוחה ועוד. גאון כתב קינה על ה"חדר משל עצמו" שאבד לו, ועמו אבדה הזכות, לכאורה, לפרטיות ומיכאלי כתבה על הכרסום בהערכתה העצמית המתלווה לאימהות, שכרסמה בעצמאות הכלכלית שלה. שני המאמרים ראויים להיכלל בקובץ החובה של כל זוג צעיר, והם לא היחידים באסופה.
 
אני שמחה לראות שלמרות מה שכתבתם אתם עדיין די מחבבים אחד את השני. בחרתם לחשוף עניינים לא פשוטים בכלל…
מיכאלי: "היו באמת הרבה אנשים שרצינו שיכתבו וסרבו, כאלה שהתלהבו אבל לא כתבו כלום ואפילו כאלה שכתבו אבל ברגע האחרון החליטו לגנוז את זה, מחשש שמישהו קרוב להם יקרא, אולי הילדים שלהם בעתיד, ויפגע. בסופו של דבר שנינו כתבנו בלי זעם, אם כי עם הרבה כאב".

אנחנו לכאורה שייכים לדור שמדבר על הדברים האלה, אבל יש לא מעטים שעדיין חושבים שלא נאה לכבס כביסה מלוכלכת בחוץ
מיכאלי: "אני לא חושבת שזו כביסה מלוכלכת. קיבלתי כמה טלפונים שאמרו לי כל הכבוד שכתבת ככה, את אמיצה. זה הפתיע אותי. בשיחות עם חברות אנחנו כל הזמן מדברות על המציאות החדשה הזו, שבה מצפים ממך להיות אימא מושלמת, להחזיק בית מושלם וגם לנהל קריירה מושלמת ותמיד באים אליך בטענות ששום דבר את לא עושה כמו שצריך ואת מוצאת את עצמך באה בטענות לעצמך. זאת הכביסה שלכולם יש".
גאון: "יש הבדל בין לדבר על משהו לבין לכתוב 6000 מילים שיכנסו לספר ויישארו על המדף. זה מעמיק את ההתבוננות בנושא, זה מחייב את הכותב לעשות דרך ולענות על שאלות בתוך עצמם, זה מחייב התמודדות שלא כולם רוצים להתמודד איתה".
 
ומעדיפים להעמיד פנים שיש להם חיי נישואים מאושרים?
מיכאלי: "הנישואים יכולים להיות מאושרים, אבל עדיין מלאי התמודדויות, משאים ומתנים, יש מריבות יש אכזבות. זה לא בהכרח אומר שאין אושר".
 
הפתיע אותי לגלות טקסטים שטוענים שילדים אינם הפתרון לכל בעיותינו. זה כמעט טאבו בחברה שלנו
מיכאלי: "בניגוד לטקסט על נשים שעוברות טיפולי הפרייה – שזה מעניין אבל מוּכר יותר – היה לי חשוב למצוא נשים שיסכימו לכתוב על ההחלטה לא ללדת. יעל ישראל כתבה על ההחלטה הלא פשוטה הזו ועל ההשלכות הדרמטיות שיש לחיים עם החלטה כזו בארץ. כותבות אחרות לא הסכימו להיחשף, בדיוק בגלל זה.  באותה מידה לא נתקלים הרבה בכתיבה כנה כמו של לימור גולדשטיין שכתבה שהיא אוהבת את הילדים שלה יותר מהכול, אבל הם לא עונים על כל המאוויים שלה ולא מספקים את כל צרכיה ויש לה רגעים שהיא לא בהכרח רוצה לבלות בחברתם".
 
בעז כתב שהיום הנשים נזקקות לגברים בעיקר כדי להרגיש מקופחות. לא חששת לחייךָ אחרי משפט כזה?
גאון: "אני לא חושב שכתבתי טקסט שובניסטי או אנטי פמיניסטי. אחד הדברים שגרמו לי לרצות לעסוק בחומרים האלה, היו טקסטים שבהם נתקלתי בארצות הברית ועסקו בדברים האלה אבל לא מתוך זעם קדוש. אני חושב שכמה שהדברים מרגיזים ומכעיסים, בסופו של יום כולנו חיים בתוך המציאות הזו וכולנו צריכים להסתדר איתה איכשהו. למצוא נוסחה שתאפשר לך לחיות אבל גם לא לחטוא בצורה אלימה למי שאתה רוצה להיות. בארץ קראתי לא מעט דברים שכתבו נשים שקוראות לעצמן פמיניסטיות, אבל אין להן מושג מה זה פמיניזם וכל מה שהן עושות זה לבוא בטענות למין הגברי. "
אולי זה משום שהפמיניזם בכל זאת שינה לנו את החיים, אבל המאבק לא ממש נגמר
גאון: "יש מאבק, אבל היום איש לא טורח להתעמק באידיאולוגיה. בעולם השוביניסטי של שנות החמישים הכול היה יותר ברור. הגבר היה חוזר בערב מהעבודה, אשתו הייתה מחכה לו עם ארוחה מבושלת ורצה מיד ערומה להמתין לו במיטה. אנחנו כבר לא שם ואנחנו לא רוצים לחזור לשם. אני יכול להתעצבן כמה שאני רוצה אבל זה עדיין לא יהיה לגיטימי לסגור את הדלת ולהגיד שאני רוצה לעשות דברים שלא קשורים למשפחה".
 
אולי כי כשמקימים יחידה מורכבת שאמורה לנהל יחד את גידול הילדים ואת הכלכלה, זה מעצבן שאחד המבוגרים תובע זמן פרטי…
 מיכאלי: "גם לפני שנולדו הילדים היה לי קשה עם זה שהוא רצה לפעמים לסגור את הדלת ולכתוב. אולי בדמיוני אני אמורה לשבת עם בן הזוג יד ביד ולבלות זמן רומנטי. מרגע שיש ילדים זה הרבה יותר קשה, יש הרבה דברים שצריך לעשות, וכדי להתגבר על התחושה הקשה שלי כשהוא רוצה פרטיות לעצמו אני משכנעת את עצמי שבעלי הוא אדם כותב, שזו פרנסתו, שהוא לא סתם משתעשע".
גאון: "חבר אמר לי פעם שהוא מרגיש שאשתו הייתה רוצה שהוא יישאר כל החודש בבית, עם הילדים ואיכשהו המשכורת שלו פתאום תופיע. "
מיכאלי: "כי ברוב המקרים אם שני בני הזוג עובדים, עדיין האישה עושה את רוב מטלות הבית. היא מנקה ומגהצת וקוראת סיפורים לילדים ולוקחת ימי חופש כשהילדים חולים."
גאון: "מצד אחד היחידה המשפחתית הולכת לכיוון של חלוקת מטלות יותר שוויונית, אבל מצד שני כדי לקיים את רמת החיים שלנו, אנחנו נדרשים לעבוד הרבה יותר שעות, וגם נדרשים, ורוצים, לבלות מה שנקרא זמן איכות עם הילדים. זה העולם המסויט של הגבר המצוי. אנחנו כלואים. רוצים להיות שותפים, אבל הלחץ בעבודה גדול והרבה פעמים אתה מרגיש שאתה כל הזמן עושה ג'גלינג ועסוק בלהרים כדורים מהרצפה".
 
נדמה שהמשפחתיות החדשה רצופה מאבקים. מה זה עושה לרומנטיקה? לתשוקה?
מיכאלי: "זה עושה דברים מאוד קשים. זה מכניס למשפחה כעס וכאב, וזה באמת קשה מאוד. לפעמים זה גם מקרב, כי כשהמאבק מוכרע זה אחרי שמצאנו מקום שמתאים לנו אישית".
גאון: "אני מכיר הרבה זוגות מהדור הקודם שלא דיברו על הנושא אבל בסלון שלהם גרה גוויה שהתעלמו ממנה, ובאוויר היה כל הזמן מתח".
מיכאלי: "הפריבילגיה שלנו היא שאנחנו יכולים להתווכח, ואם אוהבים זה את זה, מגיעים בסוף למקום שבו נעים יותר לחיות. אנחנו נמצאים בתקופה שבה באמת כל אחד וכל זוג יכול למצוא את הדרך שבה הוא מעדיף לנהל את המשפחתיות שלו, וזה לא רק לגיטימי אלא גם אפשרי. זה בעיני מאוד אופטימי".

אתם אומרים שאנחנו חיים בתקופה מבלבלת מאוד, שבה ההורים לא יכולים להדריך אותנו יותר…
גאון: "אין להם מושג מה עובר עלינו. ההורים שלי חיו במסגרת מאוד ברורה שבה לכל אחד מהם היה תפקיד מוגדר, כך שאין להם מה לתרום לדיון כזה… אני לומד מאפרת, מספרים, מהחיים, את יודעת, כל מי שיש לו רגישות לבני אדם לא יכול שלא לשאול את עצמו שאלות בנוגע ליחסים שלו עם בת הזוג".
מיכאלי: "כשהיינו ילדים אפילו להיות הומו או לסבית נחשב טרגדיה. אני זוכרת איך דיברו על זה. היום יש להומואים ולסביות יותר הזדמנויות להיות מאושרים כי הם לא צריכים להעמיד פנים ורק בגיל 40 פתאום לצאת מהארון ולחיות כמו שהם רוצים".
 
אתם מסוגלים לראות את הילדים שלכם בוחרים סוג אחר לגמרי של חיים מכם?
מיכאלי: "בהחלט. אני גדלתי בסביבה שרצתה לראות אותי 'מסודרת' והיה לי נורא חשוב להתחתן. אני לא מגדלת את הבת שלי ככה. חשוב לי מאוד שהיא תהיה מאושרת, אבל זו לגמרי בחירה שלה למצוא את המקום שבו היא תהיה מאושרת."
גאון: "מאחר שיש לנו נטייה למרוד בכל דבר שבתוכו אנחנו מוצאים את עצמנו, אני לא פוסל את האפשרות שדור הילדים שלי, שגדלים בעידן שבו אנשים כבר פחות מאמינים בנישואים ובטח לא חייבים להתחתן, ימרוד גם בזה ופתאום החתונה תעשה קאמבק מטורף".

 

*** הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אחת  On מאי 8, 2009 at 8:25 am

    להורים שלנו יש מה לתרום לנושא,גם אם הכל היה אצלם אחרת.
    דווקא בגלל שהכל היה אצלם אחרת…

  • אלפונסו  On מאי 8, 2009 at 10:41 am

    חבל שמתלבטים כל כך הרבה. בזמננו בעיקר עשינו ילדים, נשארנו יחד כן או לא, ולא הטרדנו את עצמנו במחשבות על זה כל הזמן

  • איתמר  On מאי 8, 2009 at 3:08 pm

    הביצוע? שאלה קשה

  • ריקי  On מאי 8, 2009 at 4:08 pm

    השאלות מצויינות, כאילו את חיה את המציאות הזו בעצמך, וזה באמת נכון, כי ההחלטה שלך נובעת מהכרה מאוד עמוקה במה זה כרוך. אני קצת מתרעמת על הדברים שאמר גאון בקשר לפמיניסטיות שבאות בטענות לגברים, שאינן יודעות מהו פמיניזם, זו התנשאות. סוגיות היסוד של הפמיניזם השתנו, והן נטועות עכשיו בדילמות שמתאימות לדור הזה, חלוקת המטלות במשפחה במציאות של בני זוג עובדים בעולם קפיטליסטי מופרע, היא אחת מהן, ולגביי הבוערת שבהן. כשגברים עוד לא הסתגלו לכך, יש לבוא אליהם בטענות.

  • מיכל נוימן  On מאי 8, 2009 at 4:08 pm

    קראתי את הספר והוא באמת חושף וחשוף ומציג שאלות שכל מי שמנסה להקים משפחה (או לא להקים משפחה) בטח מתלבט בהם…

    הכי נגעה ללבי זו שכתבה על ההחלטה שלה להקים משפחה חד הורית, והתהיות שלה האם זה נראה עצוב כל כך מהצד?…

  • דודי  On מאי 8, 2009 at 5:00 pm

    כרגע הזוגיות היא רק מטחנת ציפיות ומייצרת אכזבות. כולם בוגדים, כולם משקרים ואחר כך כותבים מאמרים צדקניים

  • שרון רז  On מאי 8, 2009 at 9:44 pm

    תודה על הפוסט, שכמעט ולא המשכתי לקרוא אותו בגלל הצילום האקסטרא בורגני שלמעלה, אבל הספר נשמע מעניין, קראתי אודותיו אצל ריקי גם, אינני יודע אם יש כאן איזו שורה תחתונה או אם הם יכולים לחדש לי משהו אבל השאלות היו טובות, דפנה

  • אלפונסו המקורי  On מאי 8, 2009 at 10:41 pm

    מתוך הכתוב לא ברור לי אם קיימת ביניהם עדיין אהבה אמתית ובעיקר חברות
    מתוך נסיון אישי אם קיימת האהבה והרעות כל שאר הבעיות מתגמדות

  • דודי  On מאי 9, 2009 at 11:48 am

    שרון, התמונה באמת אולטרא בורגנית ונראה שגם הזוג, אבל הכותבים האחרים שבאסופה די מעניינים!

  • יעל  On מאי 9, 2009 at 5:34 pm

    ומרבית בני האדם לא באמת יודעים מה לעשות עם העול הנורא של הצורך להחליט לבד איך הזוגיות שלהם תיראה. במובן הזה באמת לדור ההורים קשה ליעצ לנו, כי אצלם חלוקת התפקידים היתה ברורה וגם הציפיות היו יותר ברורות.

    אנחנו נותרנו לעצב במו ידינו את החיים שלנו, וגם אם אנחנו בזוגיות אנחנו לא בדיוק יודעים מה זה אומר. זה קשה, תסיכמו איתי לא?
    יעל

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: