צורעס איז קומיוניקיישן

 

צילום: גל חרמוני

 

 

אלמלא חזרה בשאלה, אפשר היה לקרוא לה רבנית מכר. יהודית רותם, אחרי שמונה רומנים ומאות אלפי קוראים, כותבת הפעם על אנשים מבוגרים, בגיל שבו יש להם ניסיון ושכל והתשוקה שלהם טרם כבתה. כמו בספריה הקודמים, היא עוסקת במעבר בין עולמות. "זה פצע", היא מודה, "אבל השרידים שצפים בנשמה מעשירים את האישיות"

 

גם אחרי שמונה רומאנים ומעמד רשמי של סופרת רבת מכר, יהודית רותם עדיין כותבת לאט ובייסורים. את החודשים הראשונים של כתיבת ספר חדש היא מתארת כמחלה ממש, מין קדחת שאוחזת בגופה ולא מרפה עד שהתמונה, תמונת הרומאן ההולך ומתגבש בראשה, מתבהרת. בספרה החדש "על משכבם בלילות" (עם עובד) התהליך הזה היא ממושך מאוד. זה לא מפתיע, משום שרותם ארגה בו יחדיו מבחר עשיר מאוד של נושאים ודמויות. היא כותבת על אהבה בין בני זוג מבוגרים, על שכול, על חברות עמוקה בין נשים, על בגידות, התפוררות הזוגיות, החיפוש אחר אינטימיות וגם, כמובן, על המעבר הכמעט בלתי אפשרי בין העולם החרדי לעולם החילוני, והמחירים שמעבר כזה גובה בשני הצדדים.
 
רותם, 64, למרות החזות העדינה – כמעט שברירית- שלה, שואבת את כל החומרים מחייה שלה. לא במובן האוטוביוגרפי הפשוט, כמובן, אבל את כל ההתחבטויות, ההשתוקקויות, רגע העונג וכאב שבספר היא מכירה על בשרה. זו אינה הפעם הראשונה שסיפור חייה הבלתי רגיל –  ובעיקר המהפך שעברה כשעזבה בחברת 6 מתוך 7 ילדיה את העולם החרדי על מנת לפתוח בחיים חדשים, חילוניים –  מהדהד ברקע כתיבתה. אלא שהפעם גיבוריה מבוגרים יותר, בני שישים, שבעים, ומבטים על העולם במבט אחר, אולי יודע יותר. והדמות שלתוכה יצקה בעיקר מעצמה היא דווקא דמותו של גבר.
 
"לפני שכתבתי את הספר", אומרת רותם, "הייתה לי תחושה מאוד ברורה שאני רוצה לכתוב על אנשים מבוגרים, אנשים בגילי, ולהראות שגם להם יש חיים, כי הספרות על פי רוב מדיחה אותם. לפני שנתיים קראתי את "חיי נישואין" של דוד פוגל, 30 שנה אחרי שקראתי אותו לראשונה. זה קשה לקריאה, אבל אדיר. קראתי, ושקעתי בהזדהות גדולה עד שבאמצע הספר פוגל מגלה לנו שהגיבורים שלו בני שלושים. זה כל כך הרגיז אותי, כי הם לא מדברים או מתנהגים כמו אנשים צעירים, צער העולם כבר שוכן על כתפיהם, והרגשתי ששוב מזניחים את הדור שלי."
 
אולי לקוראים קוסם יותר להתעניין בצעירים, היפים, הרעננים…
"אנשים בני 50 עד 70 וכמה, יותר מעניינים בעיני. כבר חווינו, כבר עשינו, כבר צברנו חוויות וחוכמה אבל עדיין קורים לנו דברים. יש לנו בגיל הזה גם אהבה ותשוקה ועדיין ישנו הצד הפיזי של האהבה".
 
כשגיבורי הספר, בנימין ואליה עושים אהבה, הם קוראים לזה "לחיות", אבל את לא משתפת את קוראיך בתיאורים של המעשה הגופני שלהם
"אני אף פעם לא מתארת דברים כאלה. גם הפעם היה משפט אחד יותר קונקרטי מאחרים ושקלתי אם להוריד אותו. אני חושבת שהצניעות יפה לדברים האלה".
 
רותם אומרת שעיקר הקסם בכתיבה על אנשים מבוגרים נובע מהעומק, מהשכבות הנצברות עם השנים, כמו טבעות בגזע של עץ עתיק. וגיבוריה אכן רבי שכבות מאוד. היא – פסיכולוגית, אלמנה חילונית. הוא – גבר חרדי נשוי, העוזב את משפחתו וקהילתו ובא לחיות איתה. הוא משלם בנתק מילדיו ונכדיו, והיא משלמת בחיים לצדו של אדם שעברו אינו מאפשר לה להתפנות אליה לגמרי. "כשעוזבים עולם אחד ועוברים לעולם אחר זה פצע, אבל אי אפשר למחוק את העבר לגמרי", אומרת רותם. "יש שרידים בתוך הנפש, שבבוא היום צפים על פני השטח. ואולי זה טוב, כי זה מעשיר את האישיות".
 
מפתיע מאוד לקרוא אותך כותבת מבעד לעיניו של גבר
"בנימין הופיע כבר בספרי הקודם 'כולם צמאים לאהבה'. הכתיבה דרך גבר הפתיעה גם אותי. אני רואה בעצמי תמצית של מושג הנשיות. אני מרגישה מאוד נשית, ואני אוהבת מאוד להיות אישה, לא הייתי מעולם מאלה שידעו לטפס על עצים או לשחק בכדור ולא רציתי להיות בן. הייתי ילדה גנדרנית שאהבה לקרוא. גם גדלתי בבית שהיו בו ארבע בנות, לי עצמי יש שש בנות ואפילו אמא שלי אחת מחמש בנות. הייתי בטוחה שלא אוכל לכתוב על גברים, כי ראיתי בעצמי תמיד סופרת נשים מובהקת".
 
יש דבר כזה?
"זהו, שהרבה סופרות כועסות על עצמם העלאת המושג. הן טוענות שסופר הוא אדם, נטול מין, ואני תמיד טענתי שיש ספרות נשים, אנחנו כותבות בסגנון נשי על נושאים שמעסיקים נשים. ופתאום התחלתי לכתוב על גברים, ואין לי תשובה לשאלה איך זה קרה. במפגש עם קוראים טען בפני מישהו שהגיבור שלי, בנימין, מאוד נשי, אז אמרתי לו שכולנו רוצות גבר שמבין נשים, ואם אני כבר טורחת וממציאה אחד, אז למה לא לעצב אותו כלבבי?"
 
בספר הזה, כך נדמה,את חושפת הרבה אלמנטים מחייך שלך, את אפילו מדברת על השכול ואת עצמך שכלת שני תינוקות
"אני כותבת את האמת שלי. במשך המון שנים רציתי לכתוב, אבל לא יכולתי, כי חייתי בעולם החרדי ולדעתי ספרות צריכה להיות האמת. זה שהיא בדיון, זה לא משנה את העובדה שהיא הדבר הכי אמיתי. בתוך העלילה הבדיונית ישנה אמת פנימית. עשרים שנה ידעתי מה אכתוב, וכתבתי בלבי – ולא יכולתי לומר  את האמת שלי, עד שיצאתי לעולם הפתוח, אלא שאז מצאתי את עצמי אפופה בבעיות כלכליות. הייתי אם חד הורית לשבעה ילדים, למרות שלא הכרתי את המושג הזה, נאלצתי לוותר על מזונות ועבדתי קשה מאוד. כך שעברו עוד כמה שנים עד שיכולתי, מעשית, לכתוב. כדי לכתוב צריך להשקיע, לפנות זמן, ואני עבדתי עד אמצע הלילה, בעריכה של עיתונים של חברות גדולות וישבתי לילות בבתי דפוס… ניסיתי לכתוב בלילות ולפנות בוקר, מרוב עייפות, העט הייתה כותבת באופן אוטומטי את החלומות
שלי…"
 
היום כשאת מתפרנסת מכתיבה, הדברים לא קלים בהרבה?
"קשה לי מאוד לכתוב. אני מתחילה אינספור פעמים מחדש, אני אף פעם לא בטוחה בעצמי ואני כותבת בבדידות מוחלטת בלי להראות דבר לאיש, לא לבנותיי ולא לבן זוגי מזה 13 שנה (משה בר
יודא, שבעצמו פרסם מספר ספרים וניהל בעבר את אומנות לעם), למרות שהוא איש ספר. הוא גם אדם ביקורתי מאוד, אני אפילו קוראת לו ביקורתני, ואני יודעת שאם הוא יגיד משהו זה יסגור אותי, יקצוץ את כנפיי".
 
והבנות שלך לא תובעות להשתתף בתהליך הכתיבה?
"את הבנות שלי זה לא מעניין. הן מתעניינות בי כאמא וכסבתא, ואני משערת שזה אפילו מביך אותן שאני כותבת. דרך הכתיבה הן לומדות את האמת על אימא שלהן, וזה לא תמיד קל… לא קל לקבל את זה שלאימא יש חיים שהילדים לא מכירים וגם היא יצור מיני. ".
 
יש לך 18 נכדים והם פרושים על פני כל הארץ, ואת סבתא פעילה מאוד. מתי את מספיקה?
"אני מדברת עם הבנות בטלפון ועם הנכדים אני מתקשרת בדואר אלקטרוני. עם הנכדים החרדיים אני מתכתבת ממש, בדואר, עם מכתבים ובולים. ואני משתדלת לבקר פעם את זה ופעם את ההוא. כשאני כותבת, אני לא מנתקת טלפונים, תמיד זמינה למקרה שמישהו מהבנות תצלצל, תבקש משהו, אם מישהו מהנכדים ירצה לדבר אתי. תכנון הזמן שלי הוא פנימי, לא מסודר מאוד, אבל מצליח לי, כמו נס כזה, כמו שהצלחתי לגדל הרבה ילדים ולהספיק הכול."
 
בספר ישנו נכד שעורק מהעולם החרדי ובורח אל סבא. את מדמיינת את עצמך במצב כזה?
"זאת שאלה שמעסיקה אותי כל הזמן. כשהנכדים שלו היו קטנים יותר, חשבתי שבטח מישהו מהם יברח אלי יום אחד, ככל שהם גדלו הבנתי שאני פוחדת מזה מאוד. אני אוהבת את כל נכדי אהבת נפש, אי אפשר בכלל לתאר כמה. זה כמעט מעמיד בצל את האהבה לילדים, אבל אני לא חוששת לאבד את הבן שלי, ואני יודעת שהקשר החם בינינו הוא על תנאי, הוא מתקיים כל עוד אני לא אחתור תחת הדרך שבה בחר לגדל את הילדים."
 
יש בספר תיאור מרגש מאוד של חברות קרובה בין נשים
"גם לי עצמי יש רשת נפלאה ומעצימה של חברות נהדרות, שעושות אותי מאושרת. אני חושבת שהחברות מאפשרות לי, בגילי, להיות פחות תלויה בילדים שלי. כשיש הרבה ילדים את כבר פחות תלויה מאשר אם יש לך ילד אחד שכל כעס שלו מחשיך את עולמך, וכשיש לך חברות נהדרות, את מרגישה עוד יותר חופשייה לנהל עם הילדים שלך מערכת יחסים חברותית, שבה את מסוגלת לומר כשאת כועסת ולא מרוצה, למשל".
 
את כבר שקועה בכתיבת הספר הבא?
"מה פתאום. אני אף פעם לא ממהרת לכתוב את הספר הבא. אני צריכה לפחות שנה כדי להתחדש, כי בכתיבה אני מתרוקנת מהכול, אני כותבת את הפחדים הכי גדולים שלי ואת הכאבים הכי גדולים ואני תמיד משוכנעת שלעולם לא אצליח לכתוב עוד משהו. "
 
אני יכולה לנסות לעודד אותך במשפט שאת עצמך כתבת בספר "צורעס איז קומיוניקיישן"(צרות הן דרך תקשורת).
"זה משפט ששמעתי פעם מיוסל ברגנר. 'פעם, כשנפגשנו, הוא שאל אותי יודיתק'ה מה שלומך, עניתי ברוך השם. אז הוא אמר: תודה, אבל לאן אנחנו ממשיכים מכאן. אם היית מספרת לי את הצרות שלך, הייתי מספר לך את הצרות שלי וככה אפשר להתקדם בשיחה, יש על מה לדבר".
 

***הראיון פורסם במוסף הספרים של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שרון רז  On יוני 6, 2009 at 10:55 am

    ראיון מעניין, אישה מעניינת והמשפט הזה שלה הדהים אותי במיוחד :
    "הייתי אם חד הורית לשבעה ילדים, למרות שלא הכרתי את המושג הזה, נאלצתי לוותר על מזונות ועבדתי קשה מאוד. כך שעברו עוד כמה שנים עד שיכולתי, מעשית, לכתוב."

  • יולי  On יוני 6, 2009 at 11:24 am

    תודה דפנה.
    לי זה הגיע בזמן
    מאוד אפילו
    אישה מדהימה
    וגם יוסל

  • מיכל נוימן  On יוני 6, 2009 at 11:24 am

    עד שקראתי את הראיון הזה, חשבתי שמדובר בכותבת שהיא מקסימום רם אורן של הנשים הדתיות. אין ספק שכעת אלך לחפש את ספריה. מתי פותחים את צומת ספרים?

  • קורא  On יוני 6, 2009 at 12:06 pm

    יהודית רותם מתגלה פה כאשה מורכבת ורבת מסתורין. תמיד שמח לקרוא ראיונות שאת עורכת עם כותבים, אם כי הקטעים האישיים שאת מכניסה לפעמים בעלי השראה גדולה אף יותר!

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On יוני 6, 2009 at 12:29 pm

    חשבתי שכשמגיע השכל והנסיון, התשוקה בהכרח כבה – שהרי היא היפוכה של ההגיון?

  • אלפונסו המקורי  On יוני 6, 2009 at 12:32 pm

    נהניתי מן הראיון שלך עם יהודית רותם
    רואים שגם את מאד התרשמת ובצדק
    המשיכי לכתוב ואנחנו נמשיך להחשף לאנשים מענינים ונושאים יוצאי דופן שקרוב לודאי לא היינו נחשפים אליהם ללא כתבותיך כאן
    ןבמדור הספרים של עתון לאשה
    תודה דפנה

    המעריץ שלך אלפונסו

  • דודי  On יוני 6, 2009 at 12:46 pm

    מעורר מחשבה.
    האם באמת אדם לא יכול להתחיל את חייו מחדש במקום אחר?
    האם אנחנו תמיד נושאים את מה שרצינו להשאיר מאחור?

    אני עם יהודית רותם במחשבה שזה מעשיר את האישיות והופך אותה ליותר מורכבת.

    נדמה לי שזה מה שכל שכל כותב צריך.

  • ריקי כהן  On יוני 6, 2009 at 2:29 pm

    את מראיינת נפלאה, עומק, רגישות, אבחנה מעולה לטקסט ולבני אדם. נהניתי מאוד, ועשתה לי חשק לקרוא אותה, אשה מעוררת השראה.

  • שולמית אפפל  On יוני 6, 2009 at 7:04 pm

    תודה

  • Yossi  On יוני 6, 2009 at 9:40 pm

    Thank you for a very lovely piece of writing. I like her books, although sometimes she do repeat herself. Her words about older people should make us all optimistic!

  • חנה בית הלחמי  On יוני 6, 2009 at 10:00 pm

    רק עלה הראיון לאוויר וכבר הוא מופיע בערך של יהודית רותם בויקיפדיה 🙂 גדולה.
    מעבר לכך, אני צופה בהערכה בבחירותיה בעולם.

  • דפנה לוי  On יוני 6, 2009 at 10:21 pm

    מצטערת לאכזב אותך. לא רק שלא אני העליתי את הראיון לויקיפדיה, אף אין לי מושג איך עושים את זה…
    😦

  • דפנה לוי  On יוני 6, 2009 at 10:23 pm

    לשולמית – הרשי לי להשמין עשרים שלושים קילו מעונג. וכך גם אלפונסו, שאני מוקירה את מילותיו מאוד.
    וגם יולי, וריקי, וכל מי שפרגן.
    המפגש שלי עם יהודית רותם היה אכן מפגש מעניין מאוד, כזה שמשאיר הרבה מחשבות וזנבות של מחשבות אחר כך. נדמה לי שגם לצלם המופלא שלנו, גל, זו הייתה חוויה דומה.

  • גלית חתן  On יוני 7, 2009 at 12:21 am

    הגעתי קצת סקפטית, ובסוף קראתי מההתחלה ועד הסוף 🙂

  • אייל  On יוני 7, 2009 at 8:51 pm

    יהודית רותם נראית פיגוזית לגילה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

  • איתמר  On יוני 8, 2009 at 9:53 am

    את הראיון ב"לאשה". עוד לא קראתי ספר שלה

  • רונית  On יוני 14, 2009 at 10:15 am

    מה שאמרה על האהבה לנכדים,שכמעט מעמידה בצל את אהבתה לילדיה. לא שמעתי את זה בכנות כזו מעולם (קצת הזכיר לי את איילת ולדמן אשתו של שייבון והאמירה שלה..). לא חשבתי על זה עד עכשיו, ולפתע זה נשמע לי הגיוני.
    אני תוהה אם השינוי שחל בחיים שלה מאז היותה אם להיותה סבתא הוא שאיפשר את האהבה הזו.
    ובכל זאת – מרגש מאד.
    את הראיון עם עמיחי שלו, לעומת זאת, איני יכולה להתחיל לקרוא – זה פשוט נשמע לי כואב מידי.אולי ביום אחר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: