מלטף את העולם במילים – ראיון עם עמיחי שלו

 

כשהיה בן תשע, במהלך חופשה משפחתית, עמיחי שלו – עורך מדור הספרות של Ynet-  גילה את אמא שלו בבריכה, ללא רוח חיים. שנים נמלט מלהתמודד עם הטראומה בכתיבה, עד שנולד "ימי הפופ" – קובץ נובלות שבתוכן קם לחיים עולם מנותק, הזוי לפעמים ומלא סערות רגש, של ילד שגדל במשפחה שבה ממש לא מומלץ לדבר על מה שכואב. ראיון לקראת הוצאה מחודשת של הספר

 

 

צילום: גל חרמוני

 

לא מעט גיבורים יש ב"ימי הפופ" ספרו של עמיחי שלֵו (שראה אור לפני כמעט חמש שנים ובימים אלה רואה אור במהדורה מחודשת). ליתר דיוק: הגיבור הראשי הוא המספר, הילד ואחר כך הנער, שאיבד את אמו בגיל צעיר מאוד, ונותר להתמודד עם העולם בלעדיה ועם החלל שנותר, בבית ובזהות האישית שלו. אבל את העולם הפנימי שלו מאכלסים כל כך הרבה גיבורים נפלאים אחרים:  מוזיקה וכדורגל, התאהבויות ותשוקה, חרדות ופנטזיות וגם המון המון ריחות וקולות שהופכים את העולם שבתוכו מתקיים "ימי הפופ" לעולם חושני ביותר. עמיחי שלו – וזה ברור כמעט מכל פיסקה בספר – הוא משורר, וגם כשהוא כותב נובלות נדמה שהוא לא מסוגל אלא ללטף את העולם במילים שיריות.
 
"ימי הפופ" הוא קובץ של ארבע נובלות, המתלכדות לכדי רומן משום שהן מובאות בקולו של אותו מספר, המחפש, בשלבים שונים של חייו, דרכים להתמודדות עם מותה של אימו. יש בנובלות לא מעט התרחשויות אחרות, החל במשחקי כדורגל דמיוניים שהגיבור משחק בחדרו (עם שחקנים בינלאומיים שהוא בודה ומעניק להם שמות נפלאים כמו ז'אן טבק) וכלה בחוויות מיניות ממומשות יותר או פחות (באחת מהן, נערה בוגרת יותר מראה לו את התחת והוא בורח על נפשו) – אלא שכולן מושפעות, ואפילו מעוצבות, על ידי מותה של האם ועל ידי הנתק שהביא מותה בין בני המשפחה הנותרים ובעיקר בין הילד לאביו, הבוחר לא לדבר וגם לסלק את רוב הסימנים לכך שאי פעם חייתה שם. 

שלו,כמי שאמון יותר על כתיבת שירה, מקמץ במילים כשהוא בא לתאר רגשות גדולים. הוא מעדיף דימויים כמו "הרגשתי שהרחוב הופך פתאום שמן יותר, כאילו מישהו מנפח אותו בקשית", או "מכל כיוון תוקפת אותי איזו דלת חורקת, או נשימה סנילית, חתיכת שינה נודדת של חולה סרטן". המשורר האמריקאי הנפלא בילי קולינס אמר פעם שבעיניו השירה היא ציפור ואילו הפרוזה היא תפוח אדמה. שלו, על פי קולינס, זורע תפוחי אדמה אבל לא מתאפק מלהביט בציפורים.

שלו הוא עורך מדור הספרים של Ynet. הוא בן 36,  נשוי לשרית, חברתו מזה 14 שנה, שלה הוא מקדיש את הספר ואותה הוא מכנה "בלשנית מחוננת" ואב לשני ילדים. עד לאחרונה ממש, שיחק כדורגל בנבחרת הסופרים הישראלית, שבטורניר האחרון שהתקיים בחורף הביסה את נבחרות הספרותיות של אנגליה וגרמניה. וכשהוא מכנה את עצמו "דור שלישי" הוא מתכוון למקום מכובד בשושלת של אוהדי ליברפול, העיר שבה נולדה אימו.  "הספר כולו", הוא אומר על "ימי הפופ" "הוא ספר בדיוני, עם אנשים ומקומות ואירועים שהמצאתי. הסביבה היא סביבת הילדות שלי, והתחושות אותנטיות. החלק היחיד שהוא לגמרי אוטוביוגרפי הם המצבים הנפשיים".

המצבים הנפשיים שאליהם מתייחס שלו מוגשים אמנם, בספר, בציפוי של לשון ציורית והומור נוגע ללב, אלא שבמציאות מדובר היה בהתמודדויות קשות מאוד. כששלו היה בן תשע, יצאה המשפחה לנופש בארצות הברית. הוא זוכר בוקר ערפילי, ואת אמא, סילביה, שהייתה בת 43 בלבד, יוצאת מהחדר במלון לבריכה לפני כולם. מאוחר יותר, כשהוא ואחיו הגדול, שהיה בן 17, הגיעו גם הם לבריכה, הם מצאו אותה על הקרקעית, מתה.

אתה מתאר בספר ילד שבעקבות מות אימו הופך לילד מבודד מאוד, שחי בעולם פרטי משל עצמו

"בבית שלנו כמעט לא דיברו על זה, ולא עודדו זיכרונות. אבא שלי חשב שאנחנו, הילדים, לא צריכים טיפול פסיכולוגי אחרי מה שקרה וגם לא פרגן לעצמו טיפול כזה. הוא בן לדור שלא חשב שזה חשוב או יעיל. האחים שלי עזבו את הבית, ואני נשארתי שם לבד, עם אבא, שלא היה מוכן לדבר על הנושא וכן, מן הסתם, בניתי לי עולם משלי. לא נותקתי מהעולם החיצון, ועדיין היו לי חברים והלכתי לבית הספר, אבל הרגשתי חריג. כאילו כשאני הולך בשכונה, כולם מסתכלים עלי ויודעים שאני שונה כי לי אין אימא".
 
היה מישהו שיכולת לדבר אתו על זה? חברים? יועצת בית הספר?

"ממש לא. החברים היו גם הם בני 9, 10. אבא שלי בא לבית הספר בתחילת השנה ודיבר עם המחנכת שלי איזה רבע שעה, וזה הכול. התחלתי לדבר על זה, לא לגמרי בחופשיות, רק אחרי גיל עשרים, בעקבות טיפול פסיכולוגי. זה שיחרר אצלי משהו, וכשהדברים קצת נפתחו התחלתי גם לכתוב על זה. קודם כתבתי שירה, אחר כך היו לי ניסיונות בפרוזה, רק שהכול היה על יד ולא ממש הדבר עצמו. אנשים שקראו את מה שכתבתי בשלב ההוא אמרו תמיד 'איזה יופי, אבל…'"
 
אתה מתאר בסיפורים ניסיונות להיאחז בזכר האם, כדי שהיא לא תעלם, אחרי שכמעט כל החפצים שלה סולקו מהבית

"גם זה משהו שבא לי בגיל מבוגר יותר, אחרי שקצת התחספסתי. אני לא יודע איך זה נעשה טכנית, אבל בבית כמעט לא נשארו חפצים של אימא שלי. רק ספרים. היא נולדה בליברפול ועשתה עלייה לקיבוץ, והביאה איתה הרבה ספרות אנגלית קלאסית שאליה נחשפתי. אני משער שהיא גם סיפרה לי סיפורי ילדים באנגלית, אבל אני לא ממש זוכר".
 
בשלב מסוים גילית שאימא שלך גם עסקה בכתיבה

"גיליתי שהיא כתבה, ואפילו זכתה בפרס בתחרות סיפורים בליברפול. את הסיפורים עצמם לא מצאתי לצערי. זה כמובן שימח אותי מאוד, זאת תחושה טובה מאוד לדעת שאני דומה לה בזה. אני גם הכי דומה לה פיזית, ואת כל העניין שלי בספרים קיבלתי ממנה ולא מאבא שלי".
 
מתי הבנת שאין ברירה ואתה חייב לטפל בעצמך?

"סבלתי שנים ארוכות מדיכאון קליני, למרות שלא ידעתי שזה מה שקורה לי. הבנתי את זה בראייה לאחור, אחרי טיפולים ואחרי שנתנו לי המון כדורים כדי להחזיר את האיזון הסרטוניני למוח, ותאמיני לי היה הרבה מה להחזיר. חייתי שנים בפסיביות קיומית, בשיתוק. הייתי, ואני עדיין, טיפוס אנטי מסגרתי, כך שהחלפתי הרבה בתי ספר, קודם בראשון לציון ואחר כך בהרצליה, וכשהגעתי לצבא, לחיל רפואה, הגיע השלב הכי נורא, הבנתי שאני לא מסוגל להתמודד, שזאת ההתגלמות הכי חריפה של הדיכאון שלי, סבלתי שנה שלמה ממחלת היאפים ואחרי היו לי התקפי חרדה היסטריים ופשוט לא הייתה לי ברירה אלא לפנות לטיפול".
 
שלו השתחרר מצה"ל, למד קולנוע בקמרה אובסקורה, השלים בגרויות והלך לאוניברסיטה ללמוד ספרות. "יכולתי להיות היום דוקטור לספרות", הוא אומר. "כי אז לא היה לי ראש, ועשיתי הכול בחמישים אחוז מהיכולות שלי, חמישים אחוז נוספים בכלל לא תיפקדו".
 
לכתיבה היה עבורך גם ממד תרפויטי?

"ככותב ידעתי שמתישהו אני אגיע לחומרים האלה, אבל הרבה זמן הרגשתי שזה חזק מדי, שכאילו הספרות לא יכולה בכלל להכיל את מה שאני מרגיש. אחר כך התיישבתי לכתוב את הנובלות, והן זרמו ממני. שלוש בבת אחת. את הרביעית, שהיא אופטימית יותר, כתבתי בסוף, אחרי שאלי הירש, העורך, אמר לי שחסר פה עוד סיפור. לקחתי שבועיים חופש מהעבודה וכתבתי. אין לי ספק שיש בזה גם משהו שפותח דברים. הנה, בשנה האחרונה אני אפילו עוסק בזה קצת בשירה שלי, מה שלא העזתי לעשות קודם".
 
הכתיבה שלך עמוסה חושניות. אתה באמת חי בעולם שכולו ריחות וצלילים?

"אני מניח שזאת היתה דרכי לשחזר חוויות שהתרחשו מזמן מזמן. חוש הריח שלי כבר מזמן נדפק בגלל הניקוטין…"
 
נסעת אי פעם למסע שורשים באנגליה?

"נסעתי לאנגליה, אבל לא חיפשתי שורשים, כי אין כל כך את מי לחפש או לפגוש. אמא הייתה בת יחידה, ואבא שלה נפטר שנתיים אחריה. היתה לה בת דודה שגם עשתה עלייה, וכל השאר מפוזרים בעולם, אחד הוא רב באוסטרליה, אחד עושה סטנד אפ קומדי בסקוטלנד. זאת לא משפחה שנשארה בקשרים הדוקים".
 
יש לך שני בנים, בני שנתיים וחמש. אתה מרגיש שהאופן שבו גדלת משפיע על ההורות שלך?

"בהחלט. אני מזרים אליהם המון חום והם מאוד חמים אלי בחזרה. אני מזהה בילד הגדול שלי המון דברים שדומים לי, מבחינה פנימית, ולכן אני אפילו לא מסוגל לחשוב מה יקרה אם הוא יישאר בלעדי, או בלי אמא שלו. זה קשה ואין לי שום אפשרות להתמודד עם זה".
 
ההחלטה לפרסם מחדש את "ימי הפופ" די יוצאת דופן…

"אני מרגיש שזה פרגון גדול מצד ידיעות ספרים. לפני חמש שנים הספר מכר מהדורה אחת וזהו, והיום הם החליטו לתת לו הזדמנות שנייה".

כעורך מדור ספרים באתר משפיע, מהן האהבות הספרותיות שלך?

"יש לי קריזות בקריאה. היתה לי תקופה אנגלית ואחריה תקופה צרפתית, ואחר כך תקופה של רק קלאסיקות עבריות. אני סובל מאוד מהתכווצות הזמן ומהצפה של ספרים, שאני לא מספיק לקרוא, אבל יכול לומר לך שאהבתי מאוד את 'אלנבי' של גדי טאוב ושאני אוהב במיוחד את הכתיבה של סמי ברדוגו. אני גם קורא הרבה שירה, כי אפשר לצרוך את זה פה שיר ושם שיר".
 
קריאת שירה היא לא יותר תובענית?

"אני לא שובר את הראש. אני קורא שיר ואם אני סופג ממנו רק שלושים אחוז, זה גם טוב בעיני".

על מה אתה כותב כעת?

"יש כתב יד שלי שמסתובב ומחפש בית. על הצבא. הוא קשה מדי ואין בו נחמה. מי שקרא אותו אמר שזה תופס חזק ועושה רע. זה הולך להיות בעייתי בפרסום. אבל אני עדיין לא מוכן לוותר.”

אתה חושב שתחזור לכתוב על אימא שלך?

"המוות שלה הוא בלי ספק האירוע המכונן של חיי, אבל ככותב אני לא רוצה לחזור כל הזמן לאותו מקום. אני חושש שזה ייתן לי תירוץ לאינפנטיליות. אני רוצה לכתוב עם על דברים אחרים, להתפתח מבחינה ספרותית, לשחרר. ואם אחזור לזה אי פעם, אני מקווה שזה יהיה ממקום שונה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עמיחי  On יוני 14, 2009 at 10:01 am

    ומצטער שאני לא יכול לעזור בעניין ההוא

  • מיכל נוימן  On יוני 14, 2009 at 10:04 am

    את תמיד יודעת מה ואיך לשאול, ואני תמיד קוראת ומקנאה שאני לא נוכחת בשיחות המרגשות (וגם אינטיליגנטיות האלה) שלך עם סופרים.

    בהצלחה עמיחי שלו עם הספר המחודש!

  • עמיר  On יוני 14, 2009 at 10:06 am

    בעצמי איבדתי את אמא שלי בילדות. לא בהפתעה אלא אחרי מחלה.
    מזדהה עם כל מה שעמיחי אמר ומאחל לו שהספר יעזור לו להשתקם.

  • אתי גל  On יוני 14, 2009 at 10:08 am

    את הספר של עמיחי קראתי פעם אחת לעצמי ופעם שנייה הקראתי אותו לבן זוגי בפקקים בדרך לעבודה וממנה. זה איפשר להתרכז בכל ניואנס בו.
    ככל שאני משחזרת את החוויה, הספר על חלקיו השונים כמוהו כעמיחי: מצד אחד צבעוני, חכם ורב פנים. מצד שני הוא צנוע ותמציתי בצורה הכי מפלחת שיש. כשאני נזכרת בסיום האופטימי שלו, דמעות עולות בעיני (קשה לבכות בעבודה). מבחינתי יש בו גם הישג תרפויטי, אולי אפילו בלי להתכוון ממש, לכל מי שנאלץ להתמודד עם מוות של קרוב.

  • אסתי  On יוני 14, 2009 at 10:32 am

    "זורע תפוחי אדמה אבל לא מתאפק מלהביט בציפורים."

    משפט ענק שהייתי שמה ככותרת לראיון מרתק ומפתיע ורגיש.

    איכשהו כשיצא "ימי הפופ" – לא בא לי עליו. בכלל לא. אולי זאת היתה העטיפה שבעיני היתה איומה. משהו שולי כזה שהפריע לי ובעצם לא היה רלוונטי.

    עכשיו, נראה לי שאחזור אל הספר במהדורה המחודשת שלו. ושזה לא יהיה דבר קטן בעייניך, לפרוץ את ההתנגדויות שלי בעיקר כשהן לא רציונליות.

  • אור  On יוני 14, 2009 at 10:44 am

    הוספתי את הספר לרשימת הקניות
    תודה רבה

  • חנה בית הלחמי  On יוני 14, 2009 at 11:12 am

    כרגיל.

  • דודי  On יוני 14, 2009 at 11:14 am

    קראתי את ימי הפופ ממש עכשיו. הסיפור הראשון נהדר אבל הבאים אחריו קצת חוזרים על עצמם.

  • ענת ב.  On יוני 14, 2009 at 11:16 am

    ראיון מקסים. אני מקוה שהספר טוב כמו שזה נשמע.
    גם אני מוסיפה לרשימת הקניות של שבוע הספר. הרשימה הזאת כוללת כבר גם את: אלגנטיות של קיפוד, הביתה, ספר השירים האוסף של חזי לסקלי, הרומן של ירמי פינקוס שיצא די מזמן בעם עובד אבל עוד לא יצא לי לקנות ואני מקוה שהוא נמכר בהנחה טובה.

  • אלפונסו המקורי  On יוני 14, 2009 at 1:44 pm

    אני מעביר לך את כתובתי כי
    אחרי ראיון מענין זה המצטרף להרכה ראיונות מענינים שכתבת בעבר
    אבקש
    לשלוח אלי עותק מכל ספר עליו את כותבת
    ולצרף ביוגרפיות של הסופרים סופרות המחוננים

    תודה מראש

  • אביזוהר  On יוני 14, 2009 at 3:31 pm

    וואו, ראיון מעניין מאד וגם הספר נשמע מצוין. אצא לי השוקה וארכוש אותו. לפני תום שבוע הספר

  • מרק  On יוני 14, 2009 at 4:16 pm

    זה ראיון שמשאיר אותך בסוף הקריאה לגמרי בלי אויר!

  • שולמית אפפל  On יוני 14, 2009 at 4:39 pm

    ראיון רב קשב ומעניין פרסמתי אותו ברשותך באתר היוצרים והיוצרות של "בננות"
    עמיחי, בהצלחה עם הספר.
    http://www.blogs.bananot.co.il/showPost.php?itemID=11744&blogID=136

  • שרון רז  On יוני 14, 2009 at 4:42 pm

    מצטרף לתשבוחות על הריאיון הנהדר
    אני קורא בימים אלו את הספר הזה ומאוד נהנה, חייב לציין שיש בו גם המון המון הומור מצויין, בתוך כל הוויית הכאב

  • יולי  On יוני 14, 2009 at 5:37 pm

    דפנה.
    פשוט נורא יפה
    אפשר לראות איך את מתאימה את עצמך בכישרון רב למי שאת מראיינת

  • אתי  On יוני 14, 2009 at 6:28 pm

    היה משפט בין משפטים שאהבתי במיוחד על דודה טי,
    שאבא חשב שהיא נראית כמו הגזר על הגפילטע.
    מה חבוי כאן?
    רך, מתוק, מג'ונג'ן ובודד בעל כורחו…

  • מיכאל  On יוני 14, 2009 at 7:04 pm

    כפי שאמרו, נפלא

  • דפנה לוי  On יוני 15, 2009 at 8:42 am

    אסתי – את תמיד קולטת את המשפט האחד שקיוויתי שלא ידלגו עליו…
    אלפוסנו – אין בעיה, רכבת אווירית של דברי דפוס כבר בדרך אליך.
    שולמית – תודה על הפרגון, כרגיל.. וכך גם לכל המחמיאים האחרים.
    ועמיחי – שיהיה בהצלחה. לו ידעת כמה מיילים מתפעלים חיכו לי אחרי הפוסט הזה 🙂

  • גלית חתן  On יוני 15, 2009 at 9:45 pm

    את הראיון. בקרוב מקווה לקרוא גם את הספר… נח על המדף במדף מאוזן, שזה הסימן לספרים שאני מתכוונת לקרוא או זה עתה סיימתי.

  • הנג רובר  On יוני 16, 2009 at 6:48 am

    רעיון מוצלח
    אקרא בספר

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: