מרוץ השליחים הכתוב (הנה שלוש תחנות שלי)

מיכל פרנקל מסרה לי כבר לפני שבועיים שלושה את הלפיד, במרוץ התרבותי שעליו הכריז אורי קציר ומאז אני מתחבטת. הבקשה לספר על ספרים, מוזיקה, סרטים ויצירות אומנות שהשפיעו עלי הייתה עלולה להסתיים בטקסט אינסופי, שכתיבתו הייתה מחייבת אותי לנתק קשרים, לוותר על כל עשייה אחרת ולנטוש אפילו את "איסט אנדרס", שהסנפתה היומית מרגיעה (איכשהו) את געגועיי לאנגליה. ולכן החלטתי להתמקד בשלוש תחנות, שאת שלושתן חציתי בין גיל חמש לשש. הן נוכחות בחיי במובן עוטף, כמעט מסמן דרך, מבלי שנזקקתי לחזור ולעיין בהן בכמעט 40 השנה שחלפו מאז.
 
*
בחצר בית הספר "אילנות" באשקלון, עמד עץ חרוב ענק. היינו מטפסים עליו בהפסקות או סתם מתרוצצים, מיוזעים, בין הפיתולים המוזרים שיצרו הענפים היותר נמוכים שלו. הייתה משם תצפית נהדרת על השביל שעבר בין חצרות הבתים של שיכון חסכון א', כך שהכרנו, מרחוק, את השכנים שיצאו ובאו משם בזמני ההפסקות שלנו. מישהי, אולי שביט, אולי סיגי, אמרה לי  שהקשיש שצועד מדי צהריים הביתה, אנגזֶ'ה עם אשתו, הוא משורר. כדי להעצים את הבשורה, היא אפילו ציינה באוזניי ששירים שלו הודפסו ב"מקראות ישראל", שאמור להיות ספר הלימוד שלנו בשנה הבאה, בכיתה ב'. זה היה י.ד. קמזון, שכתב בין השאר את "אל המעיין" ו"בארץ הירדן". השירים שלו לא ממש נגעו אז בעולמי, אבל העובדה שהוא, הכותב שירה, מתהלך בינינו, בשר ודם, עם כובע לבד אפור ומעיל שכיסיו בוודאי הכילו כדורי נפטלין, הייתה מדהימה. לא פחות מהאפשרות לפגוש פנים אל פנים את הפיה כחולת השיער של פינוקיו, או להבדיל את "זמברהובה", המפלץ ששני אחיי השתדלו לשכנע אותי בקיומו.
**

בספרייה הדחוסה שירשתי מהאחים שלי, היו לא מעט ספרי הרפתקאות. היו שם כל ספרי "הספורטאים הצעירים", "עוז יעוז" ו"חסמב"ה", הייתה "תעלומת הביצה הענקית" והיו אינספור כרכים של "החמישייה הסודית" ו"השביעייה הסודית" של אניד בלייטון. בכולם היו גיבורים בנים, והיו בנות שהגישו תה ורקיקים (אן) או אימצו שם של בן ותדמית בהתאם (ג'ורג'). גם ב"דוקטור דוליטל" שהגיע מספריית הילדות של אימא שלי, בתרגום לגרמנית משנת 1929, היה הגיבור גבר. הייתה לו אחות (שרה?) שתפקידה הצפוי היה להרגיע את העניינים בכל פעם שלקוח מבוהל התיישב על קיפוד בחדר ההמתנה ולנגב אגלי זיעה ממצחו הקודח של אחיה, איש הבינות. לא ממש הבנתי איך זה יכול להיות: אחי הגדול, ששיחק כדורגל ב"הפועל אשקלון" אימן אותי אז בבעיטות עונשין בתוך הבית ואחי השני, שעסק בצילום, קנה לי "קודק אינסטמטיק" זעירה ולימד אותי להדפיס תמונות בחדר חושך.  ואז הגיעה "גילגי". גילגי בת גרב (בתרגום הנהדר של אביבה חיים היימן) הלא היא פיפי השוודית, אמנם לא נלחמה בדרקונים או מרגלים, אבל הייתה לה שמחת חיים שיכלה להזיז הרים ויבשות. ילדה ג'ינג'ית, מצחיקה, שרוכבת על סוס וחולקת את ביתה עם קוף ועוד בעלי חיים, לא הולכת לבית הספר, ולא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. רוח החופש הזו, העצמאות המחשבתית והמעשית שאפיינה כל כך את "גילגי", מנשבת, אגב, בעוצמה פחותה בהרבה בתרגום החדש שהפך אותה ל"בילבי", אבל היא שם, עזה כהוריקן, בזיכרונות הילדות שלי.
***

 

גולדברג


בכיתה א', כשדפדפתי בפעם הראשונה ב"הטור השביעי" של נתן אלתרמן, לא הבנתי הרבה, בטח לא את ההקשרים שבתוכם נכתבו מרבית השירים, אבל בפתח הספר הייתה הקדשה מאבא שלי לאימא שלי (לרגל סיום "הריאלי", 1947) ולכן הספר נראה לי ראוי למאמץ, והעברית הדהימה אותי. במהלך השנים למדתי קטעים מספר (ומאחרים, טובים יותר, של אלתרמן) בעל פה, ובכתה ח' גם עמדתי על הבמה בביה"ס, ובקול מלא פאתוס דקלמתי את "מגש הכסף". אלתרמן- זה המקום להודות – נדחק לשולי הקריאה שלי ברגע שזרחה בהן לאה גולדברג, ואחריה רבים ורבות טובים וטובות, אבל שימש בהחלט כשלט ניאון ענק ומהבהב, המבשר שאפשר לעשות כשפים באמצעות מילים.
 
אני מעבירה הלאה, בשמחה רבה, את המשימה של אורי לשולמית אפפל, לאביטל מנור, ליורם מלצר, לריקי כהן ולארז אשרוב. וגם: איתמר זהר.
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On יוני 25, 2009 at 12:17 pm

    אבל מה אתי?

  • אור  On יוני 25, 2009 at 12:42 pm

    אין ספק שבגיל צעיר מאד דברים נחרטים בנו ומשפיעים לאורך שנים. זו הפתעה נעימה לקרוא על החויות שהיו לך. אני כגבר מבין לגמרי מה אהבת בגילגי כל כך!

  • יורם  On יוני 25, 2009 at 12:47 pm

    אגיב במקום ובזמן המתאים.

    יופי של תמונה נתת פה!

  • מיכל נוימן  On יוני 25, 2009 at 1:11 pm

    גם אצנלו דיקלמו את מגש הכסף בטקס הסיום של בית הספר.
    ועם כל הכבוד לאלתרמן אני חוששת שמבינים אותו בטעות כמי שמעודד אותנו להיות מגש הכסף ולהמשיך להקריב את ילדינו…

  • דודי  On יוני 25, 2009 at 1:13 pm

    דפנה, תראי: יש באינטרנט מצלמה שמראה בכל שעות היום והלילה מה מתרחש על סט הצילומים של הסדרה הנהדרת הזאת: http://www.bbc.co.uk/eastenders/webcam/

  • ריקי  On יוני 25, 2009 at 1:47 pm

    הכתיבה שלך הופכת להיות אישית יותר וזה מסקרן ומשאיר טעם של עוד . הרשימה גם לא בנאלית בכלל, לא זכרתי בכלל את גילגי.

  • אלפונסו המקורי  On יוני 25, 2009 at 1:48 pm

    מדוע תמיד אני נהנה מחדש לקרוא כל מה שאת כותבת ולא חשוב על מה
    נוסטלגיה נוסטלגיה
    הייתי מת לדעת להתבטא כמוך
    עלי והצליחי
    בנאמנות אלפוסונך

  • קוראת  On יוני 25, 2009 at 1:48 pm

    חושבת שהכתיבה שלך יכולה להיות עוד יותר אישית ואז יהיה מה זה שווה לקרוא אותך!

  • שרון רז  On יוני 25, 2009 at 2:06 pm

    יופי דפנה
    באמת אישי ונהדר
    אהבתי את העניין עם האנגליות ועם אחייך
    תודה

  • יולי  On יוני 25, 2009 at 4:10 pm

    "….
    זכור נזכור ראשית אהבתנו
    בעודה רהויה כאילת,
    יעלת חן משפלת עינים,
    והנה גדלה מאד
    ופניה גלויים
    וקולה עמוק.
    יפות עיתותיה".

    לאה גולדברג , מתוך: זכרון ראשית דברים, ,כרך שני, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

  • מיכל  On יוני 25, 2009 at 4:20 pm

    מדהים שדוקא ילדים ערים לאי השוויון הזה (זה שראית לפני שהגיעה גילגי), כשהוא מופיע בספרים (הופיע – היום זה כבר שונה. די שונה) ומבוגרים לא תמיד.

  • אשקלונית  On יוני 25, 2009 at 4:29 pm

    לא האמנתי למראה עיני: לא רק אני זוכרת את קמזון. למשורר היתה חנות תכשיטים קטנה במרכז אפרידר, ורוב המבקרים בה התיחסו אליו כאילו הוא לפחות המשורר הלאומי.

  • מולי  On יוני 25, 2009 at 5:10 pm

    הוא גם המשורר שכתב את "ומשה היכה בסלע". אלה שירים שאנחנו שרים בכל טיול או מסביב למדורה ואיש אינו זוכר שהיה מי שחיבר את המילים בכוונה תחילה.

  • שלומית  On יוני 25, 2009 at 5:11 pm

    את גלגי גרב בת אפרים פגשתי בכתה גימל כשהמורה רות הייתה קוראת לפנינו פרק בסיום כל יום, מה שגרם לי להרגיש שאני צועדת איתם הביתה, עם גילגי, טומי ואניקה. משם המשכנו להקשיב לפרקים משלושים וחמישה במאי הנהדר עם קו המשווה המחליד שזקוק להברקה יומית ופצפונת ואנטון של אריך קסטנר האהוב עם הציור של ברטה השמנה אוחזת אלה אתה הרביצה לשודד, ופיפקה ["שוב הוא משחלק"] טועם בהחבא את עקביו
    אוי , החזרת אותי לימי הילדות המאושרים. תודה דפנה, את נהדרת.

  • דפנה לוי  On יוני 25, 2009 at 5:33 pm

    איתמר, יורם – לעבודה. אני מחכה לקרוא אצלכם על דברים שמעולם לא הכרתי.

    לאור, מיכל, דודי, יולי, שרון, שלומית – תודה, אני משתדלת. ריקי – תפסת אותי, יש מצב שהבלוג יהיה קצת יותר מפלטפורמה לפרסום מאמרים וראיונות…

    ולאשקלונים – אם מישהו מכם זוכר עוד פרטים על המשורר "שלנו", אשמח לשמוע.

  • טוני חיימוביץ'  On יוני 25, 2009 at 6:19 pm

    אפשר לקבל את הוריך בסיבוב הבא?
    וכן, הרהיבי עוז והרבי בכתיבה שתעשה בנו חריצים אני מניחה שגם אז ישאר מרווח צונן ולא דביק סביב כתיבתך , ועל זה תבורכי

  • שועי  On יוני 25, 2009 at 7:53 pm

    על שלשה רגעי זכרון חיים
    כשפים בעזרת מלים הוא מה שממילא בני האדם עושים, עצם כנונה של השפה, שאנו מצליחים להידבר אלו עם אלו, היא פליאה לא מעוטה
    היכולת להביע באמצעות השפה זכרונות אישיים שכאלה היא בכלל כשף…
    בריאתם במחשבותיהם של הקוראות/ים

  • אורי  On יוני 25, 2009 at 8:36 pm

    פשוט ויפה. דפנה, יש בינינו לא מעט נקודות דמיון. משוררים לא הכרתי מקרוב בילדותי, אבל גילגי (באותה תרגום ממש) הייתה נוכחת על המדף התרבותי שלי ממש כמו אצלך. ואצל אלתרמן, קרה לי בדיוק מה שקרה לך: הוא נראה עשיר ועמוק אבל לא תמיד מובן, ויחד עם ההתבגרות שלנו באה גם ההבנה החודרת לגבי הטקסטים שלו (או חלק מהם). ואגב, כשקוראים את "הטור השמיני" של מרדכי נאור, המספר על המשמעות וההקשר של שיריו אלתרמן בשפה קריאה ושווה לכל נפשמובנת, זה ימעמיק את ההבנה עוד יותר.

  • שולמית אפפל  On יוני 25, 2009 at 10:05 pm

    מפריד בינינו וימה ודגה ואת החברה הכי תרבותית שלי. מסכימה עם גדולי המומחים שמייחלים לכתיבה התת-עורית שלך אבל גם ככה אני מאד אוהבת

  • אסתי  On יוני 25, 2009 at 11:05 pm

    ומה עם האסופית של מונטגומרי ושיערה האדום "גזרים, גזרים"?

  • דפנה לוי  On יוני 26, 2009 at 6:43 pm

    שועי – כמה שאתה צודק. אבל גם בתוך הנס הכללי הזה, יש אנשים שיודעים לעשות יותר… אלתרמן בהחלט היה כזה – וגם לאה גולדברג, וכאמור, אחרי שנפתח החלון הזה הודות להם, לא יכולתי כבר להפסיק להתבונן בעולם בעדו.

    אורי – אני שמחה שמצאת נקודות דמיון. . הפרויקט הזה הוביל אותי לבלוג שלך ומצאתי שם עוד כמה.

    טוני ושולמית – תודה, תודה. כתיבה תת עורית זו את, ואני אולי אגיע לזה בעוד שנים רבות.
    ואסתי…. את האסופית לא קראתי מעולם. גם לא ספרי בנות קלאסיים אחרים – ורק בשלב הרבה יותר מאוחר נכנסה לחיי ג'ו מנשים קטנות. עד אליה העולם היה מלא פוליאנות קורבניות וחנהל'ה כאלה שאמנם עוזרות לזקנים אבל נבהלות נורא שהשמלה שלהן מתלכלכת. לא ממש מצאתי את עצמי שם…

  • בועז כהן  On יולי 11, 2009 at 12:59 am

    אהבתי מאוד.. העלית בי זכרונות ישנים

  • דפנה לוי  On יולי 14, 2009 at 11:49 am

    אני מקוראיך השקטים בדרך כלל…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: