מרוץ השליחים הכתוב (הנה שלוש תחנות שלי)

מיכל פרנקל מסרה לי כבר לפני שבועיים שלושה את הלפיד, במרוץ התרבותי שעליו הכריז אורי קציר ומאז אני מתחבטת. הבקשה לספר על ספרים, מוזיקה, סרטים ויצירות אומנות שהשפיעו עלי הייתה עלולה להסתיים בטקסט אינסופי, שכתיבתו הייתה מחייבת אותי לנתק קשרים, לוותר על כל עשייה אחרת ולנטוש אפילו את "איסט אנדרס", שהסנפתה היומית מרגיעה (איכשהו) את געגועיי לאנגליה. ולכן החלטתי להתמקד בשלוש תחנות, שאת שלושתן חציתי בין גיל חמש לשש. הן נוכחות בחיי במובן עוטף, כמעט מסמן דרך, מבלי שנזקקתי לחזור ולעיין בהן בכמעט 40 השנה שחלפו מאז.
 
*
בחצר בית הספר "אילנות" באשקלון, עמד עץ חרוב ענק. היינו מטפסים עליו בהפסקות או סתם מתרוצצים, מיוזעים, בין הפיתולים המוזרים שיצרו הענפים היותר נמוכים שלו. הייתה משם תצפית נהדרת על השביל שעבר בין חצרות הבתים של שיכון חסכון א', כך שהכרנו, מרחוק, את השכנים שיצאו ובאו משם בזמני ההפסקות שלנו. מישהי, אולי שביט, אולי סיגי, אמרה לי  שהקשיש שצועד מדי צהריים הביתה, אנגזֶ'ה עם אשתו, הוא משורר. כדי להעצים את הבשורה, היא אפילו ציינה באוזניי ששירים שלו הודפסו ב"מקראות ישראל", שאמור להיות ספר הלימוד שלנו בשנה הבאה, בכיתה ב'. זה היה י.ד. קמזון, שכתב בין השאר את "אל המעיין" ו"בארץ הירדן". השירים שלו לא ממש נגעו אז בעולמי, אבל העובדה שהוא, הכותב שירה, מתהלך בינינו, בשר ודם, עם כובע לבד אפור ומעיל שכיסיו בוודאי הכילו כדורי נפטלין, הייתה מדהימה. לא פחות מהאפשרות לפגוש פנים אל פנים את הפיה כחולת השיער של פינוקיו, או להבדיל את "זמברהובה", המפלץ ששני אחיי השתדלו לשכנע אותי בקיומו.
**

בספרייה הדחוסה שירשתי מהאחים שלי, היו לא מעט ספרי הרפתקאות. היו שם כל ספרי "הספורטאים הצעירים", "עוז יעוז" ו"חסמב"ה", הייתה "תעלומת הביצה הענקית" והיו אינספור כרכים של "החמישייה הסודית" ו"השביעייה הסודית" של אניד בלייטון. בכולם היו גיבורים בנים, והיו בנות שהגישו תה ורקיקים (אן) או אימצו שם של בן ותדמית בהתאם (ג'ורג'). גם ב"דוקטור דוליטל" שהגיע מספריית הילדות של אימא שלי, בתרגום לגרמנית משנת 1929, היה הגיבור גבר. הייתה לו אחות (שרה?) שתפקידה הצפוי היה להרגיע את העניינים בכל פעם שלקוח מבוהל התיישב על קיפוד בחדר ההמתנה ולנגב אגלי זיעה ממצחו הקודח של אחיה, איש הבינות. לא ממש הבנתי איך זה יכול להיות: אחי הגדול, ששיחק כדורגל ב"הפועל אשקלון" אימן אותי אז בבעיטות עונשין בתוך הבית ואחי השני, שעסק בצילום, קנה לי "קודק אינסטמטיק" זעירה ולימד אותי להדפיס תמונות בחדר חושך.  ואז הגיעה "גילגי". גילגי בת גרב (בתרגום הנהדר של אביבה חיים היימן) הלא היא פיפי השוודית, אמנם לא נלחמה בדרקונים או מרגלים, אבל הייתה לה שמחת חיים שיכלה להזיז הרים ויבשות. ילדה ג'ינג'ית, מצחיקה, שרוכבת על סוס וחולקת את ביתה עם קוף ועוד בעלי חיים, לא הולכת לבית הספר, ולא מקבלת שום דבר כמובן מאליו. רוח החופש הזו, העצמאות המחשבתית והמעשית שאפיינה כל כך את "גילגי", מנשבת, אגב, בעוצמה פחותה בהרבה בתרגום החדש שהפך אותה ל"בילבי", אבל היא שם, עזה כהוריקן, בזיכרונות הילדות שלי.
***

 

גולדברג

בכיתה א', כשדפדפתי בפעם הראשונה ב"הטור השביעי" של נתן אלתרמן, לא הבנתי הרבה, בטח לא את ההקשרים שבתוכם נכתבו מרבית השירים, אבל בפתח הספר הייתה הקדשה מאבא שלי לאימא שלי (לרגל סיום "הריאלי", 1947) ולכן הספר נראה לי ראוי למאמץ, והעברית הדהימה אותי. במהלך השנים למדתי קטעים מספר (ומאחרים, טובים יותר, של אלתרמן) בעל פה, ובכתה ח' גם עמדתי על הבמה בביה"ס, ובקול מלא פאתוס דקלמתי את "מגש הכסף". אלתרמן- זה המקום להודות – נדחק לשולי הקריאה שלי ברגע שזרחה בהן לאה גולדברג, ואחריה רבים ורבות טובים וטובות, אבל שימש בהחלט כשלט ניאון ענק ומהבהב, המבשר שאפשר לעשות כשפים באמצעות מילים.
 
אני מעבירה הלאה, בשמחה רבה, את המשימה של אורי לשולמית אפפל, לאביטל מנור, ליורם מלצר, לריקי כהן ולארז אשרוב. וגם: איתמר זהר.