מצילה את העבר מידי הזיכרון

בספרו החדש Nothing to be Frightened Of מקדיש ג'וליאן בארנס מחשבות רבות למוות וליחסנו אליו, ומגיע למסקנה כי בכל ניסיון לטייל בעבר, ממש לא כדאי לקחת את הזיכרון כמורה דרך. אבל לא התכנסנו כאן היום כדי לדבר על בארנס, אלא על דוברבקה אוגרשיץ', סופרת קרואטית נהדרת, שגם היא הופכת והופכת בשאלות של זיכרון, הדחקה, געגועים ועיצוב מחדש של זיכרונות ורגשות. המסקנות שלה דומות לאלה של בארנס, אבל משום שהוא בריטי והיא אישה, הספר שלה מצליח להרטיט הרבה יותר. ראיון

 

 

אפשר לקרוא לזה "יוגו-נוסטלגיה", מונח שדוברבקה אוגרשיץ המציאה בעצמה, כשנדרשה להגדיר את סגנון הכתיבה המיוחד שלה. אפשר גם לקרוא לזה מחקר פיוטי, מהורהר וחד אבחנה, על טיבם של גלות, הגירה, עקירה, זיכרון. כך או כך, ברור ש"מוזיאון הכניעה ללא תנאי" (עם עובד, מקרואטית: דינה קטן בן ציון) הוא אחד הספרים היפים ביותר שנכתבו על הנושאים האלה, גם אם הוא קשה להגדרה, אין לו עלילה ליניארית והוא דומה פחות לרומן מסורתי ויותר ליומן אישי או  לנסיעה ברכבת הרים של פיסות מחשבה ורגש.

אוגרשיץ, בת 60, נולדה וגדלה ביוגוסלביה. היא חוקרת ספרות, מתרגמת, סופרת ותסריטאית. היא כתבה סדרות טלוויזיה לילדים, ערכה אסופות של מחקרים על האוונגרד הרוסי ובכתיבה המיוחדת מאוד שלה היא משלבת הדהודים מנבוקוב, ברודסקי וגדולים אחרים.  היא מתגוררת היום באמסטרדם, לאחר שנאלצה לעזוב את מולדתה לפני כ- 15 שנה, בעקבות התבטאויות אנטי לאומניות שהביאו להכרזתה כבוגדת במהלך המלחמה ביוגוסלביה. מאז היא עוסקת רבות בניתוח דקדקני של מרכיבי העקירה, מתארת בכתביה את פרטי הפרטים של השקרים, האופן שבו מעוצבים זיכרונות לאומיים מחדש, האופן שבו נמחקים חלקים מההיסטוריה, והאופן שבו הזהות האישית נתלית בפריטי לבוש, חלקיקי שפה, ריחות, צילומים, מגהצים ומכשירי רדיו שננטשים במקום אחד ונרכשים מחדש במקום אחר. באופן כמעט פרדוקסלי היא מתקוממת כנגד הגדרתה כ"סופרת גולה", משום שלדבריה, המולדת שלה אינה קיימת עוד. המולדת שלה היא שבגדה בה ונעלמה.

את "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" כתבה אוגרשיץ לפני כעשר שנים, אחריו כתבה גם את "הלווה לי את אישיותך", "משרד הכאב", "תרבות השקרים" ו"במלתעות החיים", שטרם תורגמו לעברית אך תורגמו לכ-20 שפות אחרות והביאו לה שפע פרסים בינלאומיים. הספרים שלה מתרחשים במקומות שונים בעולם, כמו ברלין או אמסטרדם וארצות הברית – לשם נדדה בעקבות מלגות כתיבה והזמנות להרצות, שריפדו במעט את ההגירה שלה. למרות זאת, בכולם מוקדשת תשומת לב גדולה לפרטים קטנטנים לכאורה, שהופכים מרכזיים בטרגדיה האישית של אדם הנעקר ממקומו: צבעים, ריחות, חפצים אישיים, פריטי לבוש, מאכלים, פולחנים זעירים של יומיום שהמחשבה אינה מתעכבת עליהם עד שהם נמחים בכוח מחיינו. אוגרשיץ משרטטת מעין מפה בג'ונגל הפנימי האישי של הגלות, מפזרת פירורים כמו עמי ותמי בתקווה למצוא את הדרך חזרה. היא כותבת מבלי לשקוע בסנטימנטליות או ברחמים עצמיים. היא מודה שהאיבר שנקטע – לא ברור איזה בדיוק – עם עזבת הבית, מעורר תמיד כאבי פנטום, אבל היא לא מפגינה געגועים. אלה אולי יבואו יום אחד, ואולי לא, כפי שהיא מתמצתת בפסקה בספר: ”חפיסת צילומים אחת הכנסתי למעטפה ודחסתי בעומק המגרה. מפעם לפעם אני שולפת אותה, נוגעת בה כריות אצבעותיי חשות בכאב ואני יודעת שעדיין לא הגיע הזמן לפותחה".
 
מאז שעזבת את קרואטיה את חיה באמסטרדם, שנדמה כי היא הופכת למרכז אינטלקטואלי אירופאי, והפכת לסופרת מוערכת. האם החיים החדשים האלה שלך יכולים לרפא או לבנות מחדש את מה שאבד לך כשנאלצת לעזוב את מולדתך?

"גלות היא חוויה מאוד אישית. אנשים רבים נחלשים כשהם הופכים לגולים, ואחרים מוצאים שהם מתחזקים. יש מי שחוזרים למולדת הישנה שלהם ואחרים נודדים מארץ חדשה אחת לשנייה. יש מי שמצליחים לרפא את הפצעים ויש מי שנתקעים בטראומה של הגלות לכל חייהם. אין תבנית אחידה של חוויה כזו, יש רק סיפורים אישיים שונים זה מזה. אני לא יכולה לומר שאני עצמי חיה בהרמוניה מלאה, אבל אני התפייסתי עם העבר, עם ההחלטות שקיבלתי. אני לא מתחרטת ואני לומדת לא להתלונן. החיים גדולים ועצומים מהסיפור האישי שלי וממני. וגם הספרות".
 
עזבת את ביתך, את המקום שבו גדלת, את החברים שלך, את השפה שלך, את כל הזיכרונות. איך מתחילים להתמודד עם זה באומנות, בכתיבה? את מרגישה שכשאת מבטאת את זה בספרים שלך את גם עוברת תהליך של ריפוי?
"התחלתי לכתוב בגיל צעיר מאוד. למדתי ספרות, היסטוריה של הספרות ותיאוריה, ופיתחתי חושים לעשייה הספרותית. הספרות היא בעיני יותר ה"איך" כותבים מה"מה" כותבים, כך שמוקדם מאוד בקריירה הספרותית שלי למדתי לא לנצל את היכולות האלה שלי לרעה. אני לא משתמשת בכתיבה לצורך ריפוי עצמי, ולמען האמת, אני גם לא מצפה שזה מה שיקרה כשאני כותבת. כתיבה היא יצירה של אומנות, ומה שחשוב זה המוצר הסופי ולא מי שמחבר אותו. למרבה הצער, התרבות של ימינו אובססיבית לגמרי בסופרים במקום להתמקד בעיקר ביצירות שלהם".
 
למרות העיסוק החוזר של אוגרשיץ בחוויית הפירוק של יוגוסלביה שבה נולדה, עיקר קוראיה אינם קרואטים. היא אומרת שרבים מאלה, נבלעים ברובם בתהליך של הכחשה ומחיקה והדחקה ומעדיפים שלא להתבונן במראה שהיא מציבה מול עיניהם. אלה מהם שעזבו, כמוה, מרגישים נטושים ואומללים וחסרי בית, ומי שנשארו מזלזלים לעתים באינטלקטואלים שהעדיפו ללכת במקום להישאר ולהלחם על כינונה של המדינה העצמאית החדשה. היא משוכנעת שהנושאים שהיא בודקת בכתיבתה מדברים אל קוראים רבים כל כך, משום שחוויית ההגירה משותפת בימינו לעשרות מיליוני בני אדם, שנודדים בעולם מרצון או שלא מרצון, מאבדים את מה שמוכר להם ומתנתקים משורשיהם.
 
במאמרים שלך עסקת הרבה בשפה ובתפקיד המרכזי שלה ביצירת תרבות ואומנות. ובכל זאת,  רוב הקוראים שלך מכירים אותך בתרגום בלבד…

 "אני חושבת שסופרים מרוויחים המון כשקוראים אותם בתרגום. מעולם לא הרגשתי שא
ני "קולה של אומה", אחרי הכול אני לא תחנת רדיו… אני גם לא מייצגת של ארצי, אחרי הכול, מדינות קמות ונופלות או משתנות, ואני לא מייצגת הספרות הלאומית של קרואטיה, עובדה, הספרות שלי עצמי הגלתה אותי. אני סופרת ותפקידי הוא לתקשר עם הקוראים שלי בלי קשר לזהותם או מקום הימצאם. תקשורת ספרותית היא עניין מלא פרדוקסים: לעתים קרובות קורא רחוק מבין את הטקסט שלך טוב יותר מאנשים קרובים שהיית מצפה שיבינו. אני זוכרת שכשהחלה המלחמה ביוגוסלביה, פתחתי במקרה ספר ישן והתחלתי לקרוא. זה היה "מאה שנים של בדידות" של מארקס. הספר דיבר ישירות אל לבי, כאילו הסיפור נכתב עלינו, על המלחמה שלנו, עלי עצמי. קראתי את המילים המכשפות של מרקס כאילו מדובר בדיווח חי על המציאות שהקיפה אותי. לא נזקקתי לעיתונאים או פרשנים מדיניים. קראתי את הריאליזם הקסום של מארקס כניתוח מלא תובנות, רב עוצמה של המתרחש ביוגוסלביה".
 
את חיה בסביבה שאינה דוברת קרואטית, מוקפת אנשים שאינם דוברים קרואטית. חשבת פעם לכתוב בשפה אחרת? אולי אנגלית?

"למרבה הצער, עזבתי את ארצי כשכבר הייתי סופרת ידועה ומבוגרת מדי מכדי להחליף שפה. על מנת לכתוב בשפה חדשה צריך זמן, ואין לי אפשרות להשקיע את הזמן הזה. אני ממשיכה לכתוב בקרואטית לא בגלל שיש לי תחושות רומנטיות מיושנות בנוגע לשפת אמי, אלא שום שאני צריכה להמשיך להתפרנס מכתיבה. אני מבוגרת מדי מכדי להסתכן ולנסות לעשות את זה בשפה אחרת".

את רואה בעצמך סופרת פוליטית? אני שואלת משום שהכתיבה שלך אישית כל כך, ומתחברת למקומות עמוקים יותר מההיסטוריה הספציפית של ארצך, ועם זאת נדמה שהיא גם פוליטית מאוד.

"אני לא סופרת פוליטית, בטח לא כמו שהיו בוהומיל הראבל או מילן קונדרה. ההגדרה תלויה, כמובן, באופן שבו אנחנו מבינים את המונח "פוליטי", כי הרי כל דבר ניתן לפירוש כבעל משמעות פוליטית, כולל הדברים הכי טריוויאליים כמו עריכת קניות. כשהייתי צעירה, היה לי חשוב להתעקש על העצמאות הספרותית, ונמשכתי ל"ספרותיות" של הספרות. היום אני יודעת שאפילו התנ"ך יכול להיקרא כטקסט פוליטי. גירוש אדם וחווה מגן עדן היה מעשה פוליטי, לא?"
 
הגיבורים שלך פועלים רוב הזמן מתוך כמיהה לתרבות וסביבה שכבר אינן קיימות. את מרגישה כך בעצמך?

"כשמשהו מתפורר או גוסס או עומד להשתנות בצורה קיצונית, יש לנו דחף לשמר את העבר ואת הזיכרונות, לאסוף תמונות או לבצע את המלאכות הארכיאולוגיות והטקסיות הקטנות שלנו. את "מוזיאון הכניעה ללא תנאי" כתבתי על רקע המלחמה, ההתפוררות, ההיעלמות, תהום הנשייה, החורבות, כמעט טבעי שהוא יהיה מלנכולי מאוד. בספרים הבאים כבר הרגשתי אחרת, ויכולתי להתמודד גם עם מושגים כמו נוסטלגיה".
 
את חושבת שחוויה טראומטית כמו גלות יכולה להיות גם סוג של הזדמנות להתחיל מחדש? לראות דברים שמעולם לא ראית קודם?

"יכול להיות שחייתי כל חיי בגלות. ההזרה, הניכור, הם עבורי כלי ספרותי. הפורמליסטים הרוסים חשבו שאלה כלים בסיסיים שמאפשרים את המעשה האומנותי. זה מה שמאפשר לראות דברים מוכרים באופן חדש, כך כל אומן פועל ביחס לדימויים, שפה וכל כלי אומנותי אחר שיש לו. אפשר לראות בגלות סוג של הזרה קיצונית, שמכריחה אותך לראות את המציאות בפרספקטיבה חדשה לגמרי".
 
את כותבת משהו חדש בימים אלה?

"פרסתי לא מזמן רומאן חדש בשם "בבה יאגה הטילה ביצה", והתרגום האנגלי ראה אור  בימים אלה. הרומאן עוסק במיתוס של בבה יאגה, מכשפה זקנה מסיפורי אגדות רוסיים. השתמשתי בסיפור כדי לבחון את מושגי ההזדקנות, הנשיות, היחס בין הנשיות לבין תאוות הנעורים שמקובלת בימינו. מבחינה מבנית, סיקרן אותי לבחון איך ניתן לשלב את שלושת הנושאים האלה. התוצאה מצחיקה וקריאה מאוד. אני מקווה…"
 

*הראיון התפרסם במוסף הספרים של לאישה

*** תמונה של אוגרשיץ' תתווסף לכאן ברגע שעמוד העדכון של רשימות יפסיק להתנכל לניסיונותיי הנואשים.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On ספטמבר 1, 2009 at 8:49 pm

    ואין ספק שאקורד החזרה חזק וצלול כתמיד ויותר.

    אשה מרתקת דוברבקה אוגרשץ, ואת מוזיאון הכניעה שלה שנמצא ליד מיטתי ניסיתי כמה פעמים לקרוא ואיכשהו לא המשכתי.
    אולי כי האיך כל כך יפה ולעומת זאת המה הצריך יותר מדי מאמץ למצבי הנוכחי, אבל אחרי הראיון הזה אני חוזרת אליו אוטוטו.

    ברוך שובך לשכונתנו שהיתה די ריקה בלעדייך.

  • אורי  On ספטמבר 1, 2009 at 9:19 pm

    איפה היית, דפנה? התגעגענו מאד לקרוא את רשימותיך. הראיון הזה מרתק וחכם כתמיד.

  • עידית פארן  On ספטמבר 1, 2009 at 9:21 pm

    לחנות הספרים הקרובה ולחפש את הספר.
    יש משהו, אחרי שנחשפת לך איזו אמת שאחריה החיים הם לא אותו הדבר
    והיכולת לתת לאמת הזאת יד ולזרום איתה, להשלים איתה ולא להיות ממורמר(ת) היא מדהימה, אפילו קצת אולי אני מקנאה בסופרת הזאת על זה.
    תודה!!

    "נסיעה ברכבת הרים של פיסות מחשבה ורגש"
    זה משפט חזק

  • קוראת  On ספטמבר 1, 2009 at 9:35 pm

    שיחה מעניינת. קראתי את הספר ואני שותפה להתפעלותך ולתקוה שיתרגמו אותם גם

  • שולמית אפפל  On ספטמבר 1, 2009 at 10:39 pm

    ליצירת חוויית קריאה שהיא מעבר לשאלה ותשובה וחסרת לי מאד! הספר הזה שהוא מדף עמוק מספרות משך אותי בציציות ראשי מן התהום לעצמי כשכבר גיליתי את המובן מאליו. כתיבה היא סוג של מולדת ונוף הוא תנועה לאומית.

  • מיכל נוימן  On ספטמבר 2, 2009 at 7:42 am

    רוצה עוד.

    פתאום הקורות את עם אחר לגמרי נראה לי פה בפנים בתוך הבטן שלי.

    אוהבת את הכתיבה שלך.

  • עידית  On ספטמבר 2, 2009 at 10:41 am

    ההמלצה שלך מתקבלת בתודה.

  • אפרת  On ספטמבר 2, 2009 at 4:50 pm

    עוד אחד לרשימת היום אחד אקרא .
    גם החדש שלה על בבה יאגה נשמע מעניין,ואפילו הבארנס שאת מזכירה בראשית הדברים.
    מעט מידי זמן,הרבה מידי ספרים.
    תודה!!!

  • הגמד סיפורון  On ספטמבר 2, 2009 at 9:25 pm

    אם מהגרים נגעו ללבכם, אני ממליץ לקרוא גם את אליס איילנד של ג'ורג' פרק.יש שם ראיונות שפרק עשה עם מהגרים שעברו דרך תחנת הקליטה המפורסמת של ארצות הברית. פרק מתאר בצורה כישרונית את הדרך שבה אנשים איבדו שם את הזהות המקורית שלהם ומצאו אחת חדשה במקום זאת.

  • שרון רז  On ספטמבר 3, 2009 at 8:19 am

    מעניין ומסקרן, תודה, וגם וולקאם בק

  • עידית פארן  On ינואר 13, 2010 at 5:43 pm

    כי אני קוראת את הספר
    וזאת אחת החוויות הכי חזקות שהיו לי עם ספר אי פעם בחיי

    אני ממש ממש מקווה שעוד ספרים שלה יתורגמו לעברית….

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: