אנא, צייר לי סיפור…

קונצרן דיסני רכש השבוע את הוצאת הקומיקס מרוול, ובכך כנראה נידונו חובבי הז'אנר להרעלת סכרין קרובה.זה הזמן להתנחם בגל יצירתי במיוחד שהציף השנה את מדפי הספרים העבריים: רומנים גראפיים שמשלבים סיפורים אישיים עם קרעים מתוך המציאות הישראלית, והרבתחומיות שלהם עושה להם הרבה טוב. סקירה וראיונות 

בראשית היה עכבר. טוב, לא ממש בראשית, אבל הופעתו של העכבר המסוים הזה מסמלת מהפכה באחד מתחומי היצירה שכבר שני עשורים מבעבע וצומח ועתה מגיעים הדי שגשוגו גם לכאן. הז'אנר הוא הרומן הגרפי, והעכבר הוא היהודי ניצול השואה, כוכב הספר "מאוס" של ארט שפיגלמן, שראה אור בארצות הברית בשנת 1986, שנים ספורות לאחר מכן זכה בפרס פוליצר והוכיח כי עם מעט (למעשה, הרבה) תעוזה גם ציורים יכולים לשמש כלי ביטוי עמוק, חד ומפעים.

לא שמישהו מהעוסקים בתחום פקפק אי פעם ביכולתו של הרומן הגרפי לספק חוויה באותה עוצמה שמסוגלת לה הספרות הכתובה, המוכרת. "מאוס", מלבד היותו ספר משובח, הביא את הבשורה גם להמונים. לאותם שהיו משוכנעים שקומיקס מיועד לילדים בלבד, והוא שטחי, צפוי ולא מאוד מעניין.  אחרי מאוס, ברור היה שהשילוב הזה, בין הציור לטקסט, מסוגל להתמודד עם כל נושא. יותר מזה, איציק רנרט, ראש המחלקה לתקשורת חזותית בבית הספר "שנקר", משוכנע שהרומן הגרפי זוכה לעדנה, משום שהוא מתאים בדיוק לרוח התקופה. "העולם שלנו הולך ומתנתק מהמילה הכתובה ונהיה משועבד לאימג'ים ולדברים שאפשר לצרוך במהירות", אומר רנרט. "כבר שלושה עשורים שאנחנו חיים בעולם שמופצץ במידע והוא מאוד ויזואלי, ונדמה לי שיצירות שיש בהן טקסטים קצרים מאוד והרבה תמונות מתאימות לקצב הזה".

אבל רבים מהרומנים הגרפיים דווקא מנסים להתמודד עם רעיונות חברתיים ופוליטיים, מספרים סיפורים אישיים חושפניים…
"לא אמרתי שמדובר בתכנים פשוטים או פשטניים, רק ציינתי שהמין האנושי משתנה מול עינינו ונהיה מתורגל במולטי-טסקינג (ריבוי משימות), כך שגירוי אחד בלבד לא מספיק לו, זה כבר לא גירוי אמיתי בעיניו והוא תובע לפענח כמה מסרים בו זמנית מכיוונים שונים. הילדים של היום יושבים מול הטלוויזיה, עין אחת שלהן נעוצה במסנג'ר, הם שומעים מוזיקה באוזניות, משחקים במחשב ומדברים בטלפון בו זמנית ולכן לא מפתיע שהם מצליחים להשתלט על טקסט וציור ביחד באותו סיפור, מה שקשה למבוגרים יותר לעשות".
 
רנרט הוא ממייסדי חבורת אקטוס, קבוצה של קומיקסאים הכוללת מלבדו את רותו מודן, ירמי פינקוס, בתיה קולטון ומירה פרידמן. אקטוס (שנקראה במקור "אקטוס טרגיקוס" אך שמה קוצר מטעמי נוחות ואופטימיות) הייתה ממבשרות הגל המצויר בספרות העברית, ויצירותיה, ביניהן הספרים "הפי אנד" ו"ויקטור", שילבו לא רק יכולת טכנית גבוהה אלא גם נועזות ביטוי. העלילות היו תמיד מזעזעות או מצחיקות או מעוררות מחשבה ובכל מקרה בלתי צפויות. השפעת חברי הקבוצה חרגה מתחומי יצירותיהם משום שרובם לימדו בבצלאל ובשנקר. ואי אפשר לסקור את אגף המייסדים בלי להזכיר את דודו גבע ואת קבוצת A4 שלו, שיצרה קומיקס שחור לבן, שקידש את דלות החומר, במין מחווה לדלותה של ההוויה הישראלית.
 
בין הרומנים הגרפיים הרבים מאוד שראו אור בארץ לאחרונה, בולט מאוד ספרה של רותו מודן "קרוב רחוק". הספר נולד בהזמנת הוצאה לאור מקנדה, שהכירה את עבודותיה של מודן במסגרת "אקטוס" (החבורה נהגה להוציא את רוב יצירותיה לאור בחו"ל), ותחת השם Exit Wounds התפרסם קודם בצפון אמריקה וברחבי אירופה ורק אז בישראל (עם עובד) והוא מספר את סיפורו של צעיר החובר לאהובתו הצעירה של אביו, ויחד הם יוצאים לחפש את האב שנעלם אחרי פיגוע טרור בארץ. גם  "משק 54" ספרם של גלית סליקטר ואחיה גלעד ראה אור קודם בחו"ל בצרפת, היה מועמד לפרס הספר הגרפי הטוב של השנה בפסטיבל אנגלום בצרפת ורק אז התפרסמה הגרסה העברית המקומית (בהוצאת קומיקס האוזן השלישית). מתברר כי למרות הכישרון הרב הניכר בספרים אלה, מעט הוצאות מוכנות לקחת סיכון, מעטים הקוראים העבריים המתייחסים לרומנים כאלה כאל ספרות לכל דבר, ומחמאות מן הביקורת הזרה בהחלט לא יכולים להזיק לסיכוייו של ספר גרפי בשוק המקומי.
 

גלית סליקטר, המתגוררת כבר שש שנים בניו יורק, גדלה במושב גני יוחנן, במשק מס' 54, כפי שמעיד שם הספר. היא משוררת וכותבת פרוזה, ופרסמה שירים וסיפורים בכתבי עת שונים וב"הארץ". ביחד עם אחיה המאייר היא יצרה קומיקס שהתפרסם גם בכתבי עת שונים בצרפת ובאנגליה ובמדור הספרות של "מעריב". בימים אלה היא כותבת את "הבת של חנהל'ה" רומן גרפי נוסף שגם בו היא משתפת פעולה עם גלעד, והעתיד לראות אור בצרפת.  ב"משק 54" היא מספרת סיפורי ילדות והתבגרות כואבים למדי, שנכתבו מבלי לחשוב על עיבוד לקומיקס.
"גלעד זיהה את הפוטנציאל הקולנועי ויזואלי בסיפורים שלי", היא אומרת. "היא עיבד את הסיפורים לתסריט של קומיקס וערב אותי רק אחר כך. נתתי לו חופש מוחלט ובכך השתחררתי מהצורך לחשוב ולראות אחרת את הטקסטים שיצרתי וכבר לא הייתי אובייקטיבית לגביהם. הדהימה אותי העובדה שהוא לא שינה מילה מהטקסט המקורי, הוא רק השמיט את רובו, וגילם אותו ברצף של תמונות אבל טען לכל אורך הדרך שכל מה שמצויר שם נובע מהטקסט".
 
איזה מין שיתוף פעולה יצירתי יש ביניכם?
"העובדה שאנחנו אחים מקלה על העבודה המשותפת. גלעד הוא אמן מדהים שיוצר בלי להתפשר, כך שסמכתי עליו במאה אחוז שישעה שימוש נכון בחומרים שלי. לפני שנסעתי לניו יורק הפקדתי בידיו את אחד האובייקטים המשמעותיים בחיי – את מכונת הכתיבה שקיבלתי במתנה מהוריי בגיל תשע".

לא היה לך קשה לוותר על משפטים פיוטיים בטקסט…
"גלעד השאיר הרבה יותר משפטים פיוטיים ממה שחשבתי שהוא ישאיר. בהגהות רציתי לשנות את השפה ליותר פרוזאית, אבל דווקא הוא הגן על השפה בפניי בחירוף נפש. אני כותבת עכשיו רומן ומשתמשת בשפה הרבה פחות פיוטית, אני מרגישה שהמציאות הישראלית והמציאות האישית מניעות אותי עכשיו אחרת, אולי זה חלק מההתבגרות שלי".
גלעד סליקטר פרסם לאחרונה ספר קומיקס נוסף בשם "השדים של מונגול" (גם הוא בהוצאת קומיקס האוזן השלישית). בניגוד לאיורים שסיפק לסיפוריה של אחותו, ב"שדים" הקו שלו פשוט יותר, כמעט פרחחי, הסיפור מצחיק אם כי גם נוגע ללב. גלעד עצמו מגדיר את הספר "קומדיה שחורה". הוא מתאר יממה בחייו של אחד, מונגול, שכמעט יוצא מדעתו מחרדה ופרנויה, מנהל יחסים מעוותים למדי עם הסביבה ומחפש שלווה בדרכים מוזרות מאד. האיורים פשוטים, איקיקוניים יותר "ונועדו לעזור לקורא להזדהות עם הדמות הראשית, שלו הייתי מצייר אותה יותר ריאליסטית היה קשה יותר להתחבר אליה", אומר סליקטר.

אתה עובד בצורה אחרת כשאתה מאייר טקסט של כותב אחר?
"את השדים של מונגול כתבתי ואיירתי במקביל. היה לי סיפור שלם בראש ויצרתי אותו בתקופה קצרה ואינטנסיבית, חופשי להחליט על כל שינוי… כשאני עובד עם טקסט חיצוני אני חייב לתת לו את הכבוד הנדרש אבל גם לדעת למה אני, כיוצר, זקוק כדי להעביר את הציורים. נוכחותו של כותב נותנת לי מסגרת. גלית נתנה לי יד חופשית ויכולתי לתת לטקסט נקודת מבט אישית משלי".

אתה עובד כעת על פרויקט חדש?
"בימים אלה מוצגת תערוכה שלי בגלריה אורבניקס (רחוב שינקין פינת מלצ'ט בת"א) שבה אני מציג דרכים שונות לטיפול בנראטיב,. אני גם מעבד את הספר הראשון שלי "מי אתה בכלל" לנובלה גראפית באורך מלא, והיא תראה אור בצרפת, בזמן שכמה סיפורים קצרים שלי יופיעו באנתולוגיות שונות בחו"ל".
 

 

אילנה זפרן, העורכת הגרפית של "עכבר העיר" המפרסמת מדי שבוע טור קומיקס משעשע, כן וחושפני על חייה האישיים, הייתה רוצה להוציא לאור את הטורים האלה, והיא גם מתכננת ספר נוסף, מבוסס על חוויות אישיות, אבל מתקשה למצוא מו"ל.  ספרה הקודם, "סיפור ורוד" (שראה אור ב-2005 בהוצאת מפה) דווקא הצליח, אבל הז'אנר הגרפי עדיין מפחיד את מרבית הוצאות הספרים "ואין עדיין מספיק קוראים שניגשים באותה טבעיות לספר מצויר כמו לספר כתוב מוכר ושיגרתי. סיפור ורוד של זפרן הוא ללא ספק אחד הספרים היפים והאמיצים שראו אור בארץ – הוא משלב את סיפור ילדותה והתבגרותה (באשקלון ובארה"ב) האישי עם סיפור התהוותה של הקהילה ההומו לסבית בתל אביב. לגיבורים שלה, ההומואים והלסביות, יש קרניים, אות לסימון החברתי הרודף אותם, שבהמשך מאבקם על הכרה ציבורית הופכות ורודות. גם בספר, כמו בטורים הפופולאריים שלה, זפרן מעניקה מרחב ניכר לחתולתה ספגטי, שמעירה הערות חכמות על החיים ובכלל, אבל בשונה מטוריה, בספר היא מפגינה שליטה במגוון רחב של טכניקות איור מתוחכמות.

"האיורים מבהירים את הטקסט", היא אומרת. "אם כי בעיני הספר האידיאלי הוא זה שיש בו כמה שיותר ציור וכמה שפחות כתוב. זה הכי מתוחכם – להעביר מידע בכמה שפחות מילים. ברור שכל הקולאז'ים והצביעה והשילובים השונים בספר אפשרו לי לעשות את זה במגוון צורות, אבל היום אני דווקא מנקה את התוספות האלה מהציורים שלי. יש לי פחות צורך בזה. יש לי גם פחות זמן כי אני חייבת לספק עמוד לעיתון בכל שבוע, אז יש גבול להשקעה, אבל בעיקר גיליתי שככל שאני בטוחה יותר בציור שלי, כך אני יכולה להסתפק בעפרון בלבד…"
 

הרומן הארוך והמורכב מכל הרומנים הגרפיים העבריים החדשים הוא ללא ספק "החוף השקט" של מיכל טמיר (הוצאת מטר). לאור 216 עמודים היא נעה בין סגנונות ציור  וצבעים המניעים את העלילה בין זמנים ומקומות. הסיפור שבבסיס הרומן מרגש מאוד: הגיבורה מתבשרת על מות סבתה, ובדרך לבית הקברות היא משחזרת את יחסיה עם הסבתא ואת סיפור גסיסתה של זו. הרקע המשפחתי (שואה, יחסי אמהות ובנות, תקשורת משפחתית רעועה ובעיקר בדידות) מספק מגוון מצבים רגשיים שבאים לידי ביטוי מרהיב בציורים.
 
טמיר היא בוגרת בצלאל, והחיבור הזה בין המילה לציור טבעי עבורה "אני עושה את זה מהבטן", היא אומרת. "ואני חושבת שזה ז'אנר מופלא – אני יושבת בבית ומחיה איזה סרט, בלי להתאים את עצמי לקפריזות של שחקנים, כי אני בוראת אותם ומביימת אותם, בלי תאורה ותפאורה, אני מקימה לתחייה עולם שלם".

ולא תמיד ריאליסטי לגמרי
"הקפדתי לצייר חלקים מהספר לא מהתבוננות בעולם, אלא מהראש, כי היה לי חשוב נורא להחיות תמונות שישבו אצלי בזיכרון".

את משלבת שם קטעים בכתב יד זר. לקחת אותם באמת מהיומן של סבתא שלך?
"לא. זה היה צירוף מקרים מופלא. עבדתי על הספר במשך ארבע שנים, ונזקקתי לעוגנים חיצוניים אז שכרתי סטודיו, כדי לצאת מהבית וללכת לעבודה, והיו בו כל מיני דברים של זוג זקנים שאולי גרו שם פעם, וגם היומן הזה. אני חוששת שהוא בכלל לא כתוב בשפתה של סבתא שלי, רומנית".

את מתארת חוויות חיים קשות מאוד שעברו על סבתא שלך ועל אמא שלך
"אני חושבת שכולנו חיים על הטראומות של הדורות האלה, של האנשים שבאו מעולם שלם שנשרף מאחוריהם. סיפור הזיקנה הטריד אותי באופן אישי, אני עדיין תוהה האם גם לי צפויה החבילה הזו, שכוללת גם בדידות ומרירות".

ההחלטה מה לכתוב ואיזה חלק מהסיפור להשאיר לאיורים לספר הייתה מודעת או אינטואיטיבית?
"השקעתי בספר הרבה חשיבה. התהליך היה אינטואיטיבי כל עוד כתבתי את הטקסט, שיצא ממני בחודש אחד, שנה אחרי פטירתה של סבתא של. אחר כך עבדתי על הפיכתו לסרט כזה, וניסיתי שהאיורים יתנו לו ערך מוסף, יגלו רבדים וניואנסים שחבויים בטקסט. יש מקומות שבהם נתתי לאיורים לבד לומר את הדברים – למשל כשאני מתארת את הילדות של סבתא, אני לא כותבת כמה היא הייתה קשה ואלימה, אבל אפשר לגלות את זה בדמויות שמצוירות".

את רואה את עצמך ממשיכה באותו ז'אנר?
"ברור. בן זוגי רוני אדרי כתב רומן גרפי, "אצבע אלוהים", על מחבל מתאבד שמגיע לתל אביב, והוציא אותו לאור בצרפת, שם הוא קיבל ביקורות טובות מאוד, וכעת אנחנו עובדים ספר שמתרחש במלחמת לבנון השנייה, ובמרכזו זוג שרב ערב צאתו של הגבר למילואים. אני עוד לא בטוחה שיש קהל לחומרים האלה, אבל אני מזהה עירונות. אנשים ממש מבוגרים בחיים לא ייגשו לספר קומיקס, אבל בני גילי (32) כבר מתחילים להבין שקורה פה משהו מאוד מעניין…"
 
 
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מרית  On ספטמבר 4, 2009 at 11:50 am

    בראשית היתה שרלוטה סלומון
    וכבר בימי הביניים היה קומיקס. כתבתי על זה (קצת) פה
    http://www.notes.co.il/marit/55961.asp
    ותודה על הסקירה!

  • יורם מלצר  On ספטמבר 4, 2009 at 11:50 am

    יופי דפנה על הכתבה המקיפה. חבל שעוד לפני, הרבה לפני, שהרומן הגרפי הגיע למלוא הביטוי שלו, דיסני קונים אותו במידה רבה.

  • אסתי  On ספטמבר 4, 2009 at 12:02 pm

    ז'אנר מרתק, שמשום מה לא זכה לניתוחים מעמיקים או לכתבות מהסוג שעשית כאן וחבל.
    אגב, חבל גם שלא הזכרת את "פרספוליס" שהוא אחד המובחרים שבז'אנר, וגם את "ואלס עם באשיר" שהפך לספר אחרי הסרט (בניגוד לפרספוליס ששם זה עבד הפוך)
    ואני רוצה לציין שעכשיו יצא בארה"ב רומן גרפי על ההוריקן שהחריב את ניו אורליאנס.
    וגם לצרף לינק לכתבה שעשיתי לפני שנה על התופעה הזו (של הרומנים הגרפיים) וגם להגיד שלדעתי הספר של רותו מודן בעייתי ביותר (בלשון המעטה) כי האיורים בו מופלאים, בניית הסיפור והטקסטים נופלים מאוד מהצד הגרפי.

    http://digital.globes.co.il/Repository/ml.asp?Ref=R0hOLzIwMDgvMDgvMTAjQXIwNTAwMA==&Mode=Gif&Locale=hebrew-skin

  • יוסי  On ספטמבר 4, 2009 at 12:06 pm

    כתבה מאד אינטליגנטית על אנשי מאד מוכשרים.
    יופי טופי

  • מיכל נוימן  On ספטמבר 4, 2009 at 2:10 pm

    חשוב שציינת את חבורת אקטוס, שבאמת היו חלוציים, לפחות מבחינת ריכוז הכשרונות בחבורה אחת. הספרים שלהם לקו תמיד קחולשות בצד הסיפורי, אבל כשרון הציור כיפר על כך.

    אצל הכותבים הצעירים שראיינת, נדמה שהמגמה קצת התהפכה: האיורים יותר מה שקוראים "רזים", ולעומתם הטקסטים היו עומדים בפני עצמם גם כסיפורים ללא איור…

  • יעלילה  On ספטמבר 4, 2009 at 5:39 pm

    היה לי מרתק, במיוחד כי קראתי את הספר "ההרפתקאות המדהימות של קוואליר וקליי" של מייקל שייבון שמתחבר לפוסט שלך. אני לא חושבת שהסיפור הגראפי (אני לא אוהבת את השם הזה, והאם יש לו משמעות אחרת מ"קומיקס"?) – אני לא חושבת שהוא מחליף לאט לאט את הסיפורים הכתובים אלא שהוא ז'אנר נוסף שמתפתח. אני חושבת שהז'אנר הזה הוא יותר ציורי מאשר מילולי ובסדר – ויש לו מקום משלו, וזה לא שהוא מחליף את הספרים והסיפורים המילוליים שלדעתי תמיד יהיה להם מקומם המכובד.

  • נינה  On ספטמבר 6, 2009 at 12:09 pm

    משהו דומה אם כי יותר משתייך לקומיקס הוא ה-דאו דה צ'ינג של לאו צה מאוייר על-ידי צאי ג'י ג'ונג, יצא כאן בהוצאת פראג לפני שנים.

  • דפנה לוי  On ספטמבר 6, 2009 at 12:19 pm

    באמת מדובר באנשים מוכשרים ביותר.
    איציק רנרט מעיר לי, שאקטוס עדיין פעילים מאוד ולראיה, תערוכה שלהם תפתח ב-15 בחודש במוזיאון הקומיקס בחולון. שאפו!

  • אלפונסו המקורי  On ספטמבר 6, 2009 at 8:16 pm

    מענין
    מעולם לא קראתי רומן מאויר כזה
    הלהבת אותי ואנסה
    תודה

  • גלית חתן  On ספטמבר 12, 2009 at 5:49 pm

    הפכו לאחד הסגנונות האהובים עליי ביותר. אבל אין מה להשוות בין "קרוב רחוק" המצוין של רותו מודן לבין "החוף השקט" הלא כל כך מוצלח לטעמי של מיכל טמיר.

    ואיך לא הזכרת את פרספוליס2 שיצא השנה בישראל? אמנם מתורגם, ובכל זאת… 🙂

  • יולי  On ספטמבר 15, 2009 at 1:34 pm

    מעבר להיותו עולם ומלואו, פתחה לי הסקירה המקיפה שלך כאן דלת חדשה לעולמי הפנימי. תודה שוב.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: