לבי במזרח (לונדון)

לפני שבועיים זופזפתי במקרה לתוך סרט שעסק בתפקודי המוח והביא כאילוסטרציה הצצה לחדר הפיקוח של מערך אספקת החשמל בבריטניה. בין המחוגים ולוחות הבקרה שאחריהם עקב האיש שתפעל את המקום, היה גם מכשיר טלוויזיה שהציג פרק עדכני של "איסט אנדרס". הצפייה באופרת הסבון הלונדונית נעשית שם, בחדר הפיקוח של תחנות הכוח, כחלק מהעבודה: מיד עם השמע צלילי הסיום מזנקת צריכת החשמל בבריטניה כולה במאות אחוזים, ורק אחרי דקה או שתיים חוזר הקו ומתיישר. מתברר כי בריטניה נאלצת להתחבר לקווי כוח צרפתיים, כדי שכחמישה מיליון מתושביה, שכולם מדליקים את קומקומיהם בבת אחת, יוכלו להתענג מדי ערב על כוס תה של אחרי איסט אנדרס.
 
אלמלא הייתי נגועה אנושות באנגלופיליה, האנקדוטה הזו לבדה הייתה יכולה לגרום לי להתאהב בבריטים.אמנם, כשגרתי באנגליה העדפתי בבירור את "קורוניישן סטריט". הריח והצלילים של יורקשייר מורכבים ועסיסיים יותר מאלה של דרמת הרחוב הקוקנית. לא שלא הצצתי לסדרות סבון אחרות. ראיתי פרקים מ"אמרדייל", עמוסת הכבשים והחוואים האנלפבתיים ומ"ברוקסייד", למרות המבטא הליברפולי החורקני ומדי פעם, במטבח, בצהריים, אפילו האזנתי ל"ארצ'רס", זן נדיר של אופרת סבון רדיופונית שמשודרת שם באותה משבצת שאוכלסה אצלנו בעבר על ידי "לאם ולילד". אבל "קורי" הייתה בלי ספק האלביס של הז'אנר, בעוד "איסט אנדרס" מחווירה מולה כקליף ריצ'ארד בימים גשומים של ווימבלדון.
 
איתמר זהר ידידי היקר הפנה את תשומת לבי לכך שבשנה הבאה תחגוג איסטאנדרס 25 שנה (ראו פוסט שלו בנידון היום), ומפיקיה מתכננים פרק מיוחד בשידור חי. זה אולי המקום לציין שההתמכרות לסדרה ולשכמותה נובעת בין השאר מכך שהיא כתובה, מצולמת וערוכה, כאילו היא מתרחשת באמת ברחוב, בכיכר ולונדון העיר חיה ורוחשת סביבה. אין בה קלוז אפים משמימים עם מוזיקת רקע מבשרת רע, כמקובל בסבוניות אמריקאיות, וקצב ההתרחשות מהיר, כך שאם הפסדתם פרק, בהחלט יתכן שלא תזהו רבות מהדמויות. אה, וחוץ מזה, יש לנו פה בארץ רק את הבי בי סי פריים, ואת המתחרות אני יכולה להסניף רק מדי פעם, בביקורי מולדת, ובמנות קטנות מדי.

נ.ב.
בשנת 2000 חגגה "קורי" יומולדת 40. זה אומר, בין השאר, שיש בה שחקנים שנולדו, גדלו ועבדו כל חייהם בלהעמיד פנים שהם בעלי פאב, חברי מועצה, מוכרי דגים בשוק, נהגי מונית וכיו"ב ואולי גם הם כבר לא יודעים מי הם באמת, אם יש דבר כזה. באותה שנה נמכרו זכויות ההפקה לסין, והנה הכתבה שכתבתי על זה ב"הארץ" באותה שנה:

כשדייריו של "רחוב קורוניישן" במנצ'סטר מדברים על המזרח הרחוק, הם מתכוונים

לכל היותר לפינה שבה ניצב הטוסטר במזנון השכונתי, "רוי'ס רולס". כוכביה

של אופרת הסבון המצליחה ביותר בבריטניה עסוקים כל העת בענייני היום-יום

שאינם מחייבים אותם לדעת מה קורה מעבר לפינת הרחוב, ואף על פי כן, ב-40

שנותיה של סדרת הטלוויזיה הזאת היא גם נעשתה מוצר יצוא מצליח מאוד.

אחרי ארצות הברית, ניו זילנד, דרום אפריקה, קנדה ומדינות רבות שרכשו

את זכויות ההקרנה, הצטרפה באחרונה גם סין למועדון המעריצים. "רחוב שמחת

המזל", אופרת הסבון הסינית הראשונה, המשודרת שם בימים אלה, היא עיבוד

של "רחוב קורוניישן" והיא מופקת בפיקוח קפדני של גרנדה, החברה האם האחראית

ללהיט הוותיק.

בבריטניה מושכת "רחוב קורוניישן" אל המרקע 15 מיליון צופים בכל שבוע.

ההערכה היא שבגרסה הסינית צופים כמאה מיליון, ביותר מ-90 תחנות של טלוויזיה

בכבלים. "רחוב שמחת המזל" משודרת שם שלוש פעמים בשבוע. הדמויות הראשיות

נבנו על פי הסטריאוטיפים הסבוניים המוכרים מן המערב (הטוב, הרע, המכוער,

המרשעת השכונתית, הרכלנית טובת הלב, החתיכה הצעירה, הצעיר שובר הלבבות

וכו'), אולם המצבים נגזרו מחיי היום-יום בבייג'ין, והשפה – מנדרינית.

ההפקה היא פרי שיתוף פעולה של חברת גרנדה וחברת ההפקות הסינית בייג'ין

יאהואן, שבשלב הראשון הפיקו 500 פרקים. אלה עמוסים בכל הטוב הצפוי:

אהבות, בגידות, שנאות, מעשי ניאוף, חלומות ומשברים נפשיים, כלכליים

וחברתיים למכביר. "אלה נושאים המדברים אל אנשים בכל התרבויות", אומר

בראיון טלפוני דארן ליטל, אחד מ-16 הכותבים הקבועים של "רחוב קורוניישן".

אולם ההבדלים בין התרבויות בכל זאת מחייבים שינויים והתאמות. בעוד שבמדינות

רבות דוברות אנגלית, וגם במדינות שיש בהן בסיסי צבא בריטיים כמו גרמניה,

משודרת "רחוב קורוניישן" המקורית, הקנדים, למשל, בחרו ליצור גרסה משלהם

ושמה "ריוורדייל". הסינים מצדם העתיקו את הרחוב, שרוב דייריו קשי-יום,

בני המעמד הבינוני ומטה המתפרנסים מעבודה במספרה, מכולת, מוסך או מתפרה,

אל רב-קומות בלבה של עיר בדיונית. מוצגות שם מבחר דמויות מכל מיני אזורים

בסין, בעלות רקע חברתי-כלכלי מגוון. "המטרה היא להציג את החיים העירוניים

בסין של המאה ה-21", לדברי המפיקים. ההפקה נעזרת בחמישה משרדים לאיסוף

מידע בערים גדולות בסין, כדי לבנות סיפורי עלילה שישבו את לבם ודמיונם

של תושבים באזורים השונים ולא יגבילו את קהל הצופים לתושבי הבירה בלבד.

מ"רחוב שמחת המזל" נעדרים אודרי רוברטס חדת הלשון, קרלי מנהל הסופרמרקט

חסר עמוד השדרה, ראקל המעסה היפה, פיונה שוברת הלבבות, מייק בולדווין

איש העסקים המרושע ודיאדרי ישרת הדרך הנשלחת לכלא על לא עוול בכפה.

במקומן מופיעות דמויות כמו שחקן הכדורגל החתיך זו זיאונגאנג, המוצא

את עצמו במשולש אהבים צופן רעות עם השחקנית הצעירה ואטומת הלב, אה לאן,

ועם הנערה המיועדת לו, מוכרת במרכול ושמה צ'נג ון. אמא שלו היא בעלת

המרכול זו אייזו, הרכלנית, ולה יש יחסים עם עורך הדין המנוול גאו צ'נג.

הפאב השכונתי, לב לבה של כל סדרה בריטית ראויה לשמה, מופיע גם כאן,

ובעליו, שאינו מבייש את המסורת, הוא זיאו באנג, קצר רוח ומהיר חימה.

השף האלכוהוליסט לשעבר, אחות בית החולים החטובה אך המתוסכלת ובעלת חנות

הפרחים שעינה בכל ויד כל בה נחשפים גם הם ככל שהעלילה מסתבכת.

דארן ליטל מקווה שגם בסין תהיה לצופים מעורבות עמוקה כמו זו של צופי

"רחוב קורוניישן", ששיעורם 60% מכלל צופי הטלוויזיה בבריטניה. רבים

מאלו שולחים מתנות לכל תינוק שנולד בסדרה, כרטיסי השתתפות בצער כשאחת

הדמויות הולכת לעולמה ובקשות רציניות בתכלית לרכוש בתים שלכאורה עומדים

למכירה ברחוב, שאינו קיים.

"לפני קצת יותר מעשר שנים חל מהפך ביחס של העיתונות והקהל לסדרה", מספר

ליטל, שגם שימש עד לאחרונה ארכיונאי הסדרה וכתב עליה כמה ספרים. "במקום

להתעניין רק בשחקנים, התחילו לכתוב על דמויות מהתסריט כאילו היו אנשים

אמיתיים. אחת הדמויות הוותיקות ניהלה רומן מחוץ לנישואים, ופתאום כל

צהובוני בריטניה נמלאו מאמרים שקראו לה לעזוב את בעלה או להישאר אתו.

הקהל התייחס אל הוויכוח הזה ברצינות תהומית. כשנערה בת 13 בסדרה ילדה

תינוק, זכה הסיפור לכותרות שמנות בעיתון ולאין-ספור מכתבים מצופים.

והשיא היה כשאחת הדמויות, דיאדרי, נשלחה לכלא, והתארגן קמפיין ציבורי

אמיתי לשחרורה".

ליטל אומר שסוד ההצלחה של הסדרה טמון בכך שהיא מתמקדת בסיפורים הביתיים

הקטנים ומשתדלת לתבל אותם בהרבה הומור. "לא מזמן שילבנו בעלילה סיפור

המבוסס על ידיעה טיפשית ומצחיקה שמצאנו בעיתון; לאחד הגיבורים שלנו

נגנבה בובה של גמד קטן מהגינה, ולאורך כמה פרקים הוא קיבל גלויות מכל

רחבי תבל עם דרישות שלום מהגמד הזה – וכמעט יצא מדעתו".

לפני שלוש שנים, כשאנשי גרנדה הגו את הרעיון לפנות אל השוק הסיני, הוזמנו

כמה חברות הפקה מבייג'ין לשלוח תסריטים לדוגמה. המושג אופרת סבון, כך

התגלה, היה זר להן, וחלק מהתסריטים הכילו מסעות בזמן, חיזרים ואפילו

סריסים. אחרי תהליך סינון של שנה נחתם לבסוף חוזה, ונבחרת של יועצים

בריטים עשתה דרכה לסין כדי לתמוך בצוות של 18 הכותבים המקומיים שהופקדו

על המלאכה. אלה נאלצו למחוק מהתסריט אסונות למכביר ולמתן את המלודרמה.

"לא מעט פרקים הסתיימו בכך שדמויות נהרגו בנפילה לביוב", אמר ג'ון וייסטון,

מנהל הפקות ביורקשייר טלוויז'ן, חלק מהצוות העושה בסין, בראיון ל"אינדיפנדנט",

"וזה גרם לנו לתהות עד כמה נפוצים אסונות כאלה בסין?"

הסינים מצדם דחו גם הם כמה קווי עלילה שהציעו כותבי "רחוב קורוניישן",

סדרה שעיקר כוחה בתיאורים של חיי משפחה שגרתיים. סיפור ובו דמות העושה

הפלה מלאכותית, למשל, נדחה, אך לעומת זאת התקבל סיפור אחר המציג אשה

הרה המאבדת את תינוקה, רחמה נכרת והיא מאמצת תינוק אחר. הסינים רצו

להציג כל זאת בפרק אחד, הבריטים תמכו בשזירת הסיפור בפרקים במשך שמונה

חודשים. בפרק אחר מוטמן נחש במשרדו של אחד מנבלי "רחוב שמחת המזל".

המפיק הבריטי הציע "לעשות מזה סיפור גדול יותר". קשיי השפה הביאו לכך

שההפקה הסינית חיפשה, וגם מצאה, נחש גדול יותר, אך לא שינתה את העלילה.

זו נרקמת בפיקוחם של שלושה צנזורים ממשלתיים. אלה כבר הספיקו לסנן מן

הסדרה את דמותה של אשה ששבה לסין מהמערב כשהיא נלהבת מרעיונות על שחרור

האשה, ובמקום לאפשר לה לנהל מוסך הוחלט כי היא תסתפק בחנות ספרים.

חגיגות ה-40 של "רחוב קורוניישן" בעיצומן החודש. סדרת הדרמה הוותיקה

בעולם חוגגת 5,000 פרקים, ובהם חלפו יותר מ-3,500 דמויות. רק דמות אחת,

המורה קן בארלו, שמגלם ויליאם רואץ', שרדה מאז דצמבר 1960, אז שודר

הפרק הראשון, ועל כך אף זכתה להירשם בספר השיאים של גינס.

לדברי טוני וורן, יוצר הסדרה, הבי-בי-סי דחה אותו פעמיים בזמנו משום

שהיה תסריטאי אלמוני וצעיר, בן 23. "נכנסתי למשרדים של גרנדה, טיפסתי

על אחת הכונניות והצהרתי שאני לא יורד משם עד שלא ייתנו לי לכתוב מה

שאני יודע שיהיה להיט גדול. אף לא אחד בטלוויזיה הבריטית לא העז אז

להראות ולהשמיע שחקנים מהצפון, עם המבטא והגינונים הלא-אופנתיים".

מבקרי טלוויזיה בבריטניה אומרים שקסמה הגדול של הסדרה הוא בניחוח הנוסטלגי

הקל העולה ממנה. ליטל אינו מסכים: "זאת סדרה הצועדת עם הזמן. אם בשנות

השישים כל הדמויות גרו בדירות שכורות ומעולם לא יצאו לנופש, כיום הן

בעלות בתים ויש להן פנאי לנסוע לחו"ל. הסדרה מתפתחת והצופים מגלים בה

את עצמם".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • יעל  On ספטמבר 16, 2009 at 11:18 am

    קראתי ואף נהניתי ואפילו צחקתי בקול רם!
    תודה

  • מיכל נוימן  On ספטמבר 16, 2009 at 11:50 am

    אני לא יודעת למה מעדיפים בארץ את סדרות האשפה היפים והאמיצים ומסוגם. הבריטים אלופים בלהפוך כל דבר הכי קטן והכי פשוט ליצירה גאונית, ואני חושבת שהסבוניות שלהן לא פחות מגאוניות.

  • קורא  On ספטמבר 16, 2009 at 12:32 pm

    זה טראש כמו כל טראש. רק המבטא הבריטי גורם לך לחשוב שזה משהו.
    טוב, מה את מצפה מעם שתחביבו הלאומי הוא צפייה ברכבות?

  • דפנה לוי  On ספטמבר 16, 2009 at 12:35 pm

    אני מודה,אני מודה. מבטא בריטי הוא באמת שדרוג יוקרתי. קורא יקר, אתה צריך לראות מה קורה לי כשאני מוצאת ברשת את דיווחי מזג האוויר לימאים, מה שנקרא דה שיפינג פורקאסט….

  • שרון רז  On ספטמבר 16, 2009 at 1:44 pm

    אני עם תגובתה של מיכל נוימן
    לא רואה אופרות סבון, מאף מדינה
    אבל אני אנגלופיל רציני
    אין על הבריטים- בכל- טלוויזיה, דוקומנטרי, תיאטרון, קולנוע, ארכיטקטורה, אופנה, אמנות, מחול, עיצוב וכמובן כמובן מוזיקה

  • יולי  On ספטמבר 16, 2009 at 3:27 pm

    נחמד לי לדעת שאת דפנה אוהבת אופרות סבון.היה מו"מ לרכישת הזכויות לשידור בארץ במסגרת מכרזי ערוץ 2 ב – 1992 שכנראה לא צלחו. הייתי שם באותם ימים.
    וגם נחמד לי שאת אוהבת את הבריטים כי גם לי הם עושים את זה באנגלית שלהם.
    וגם, אמסור ד"ש ללונדון ממך מחרתיים, אחרי שאנחת שם.
    למזלי הרב, הם (הבריטים) אוהבים את הסרטים שלי…

  • אורי  On ספטמבר 16, 2009 at 6:58 pm

    לדעתי צריך למצוא לסדרות האלה שמות אחרים, ולא אופרות סבון. ככה הן מקבלות יחסי ציבור גרועים כי צופים חושבים בטעות שמדובר בזבלונים רדודים ופאת. טיים כמו צעירים חסרי מנוח או ימי חיינו!
    למעשה מדובר בדרמות שעשויות בצורה הכי מקצועית שיש, עם סיפורים קטנים

  • מוש מומקין  On ספטמבר 16, 2009 at 6:58 pm

    לא מכירה את הסדרה.
    בכלל לא רואה טלויזיה
    בעיקר קוראת שופנהאואר וניטשה בזמני החופשי
    (בשפת המקור)

  • אסתי  On ספטמבר 16, 2009 at 7:58 pm

    ואני ל"הולבי סיטי" ו"חדר מיון" שהן סבוניות בפני עצמן ולא נותר לי אלא להזדהות עם כל האבחנות שעשית כאן דפנה.

    ואחרי שאמרתי את זה, אני רוצה להגיד שקריאת הסיפורים על הקורוניישן והאיסטאנדרס וכו' זה רק תירוץ בשבילי להתמוגג מיכולת הכתיבה המרתקת, שנונה, מלאת תובנות ונפלאה שלך.
    אם מישו היה נותן לי לערוך מוסף תרבות כלשהו, אצלך הייתי מתייצבת ראשונה ולא זזה עד שהיית אומרת לי כן.
    (או עולה על המדף של הכוננית)

  • דפנה לוי  On ספטמבר 16, 2009 at 8:05 pm

    לכל האנגלופילים – אתם אחיי האבודים!

    שרון – אני מקווה שבין השורות קלטתי את הנימה הרומנטית המאפיינת אותך. קצת נבהלתי מהפוסט שכתבת על נישואין, שהיו בו אניצים של התפכחות או ציניות. האמנם?

    יולי, תעשי חיים. תמסרי ד"ש לכל מרצפת. אני מתגעגעת לעיר…
    מוש אהובתי – איתך במאבקך הצודק. שמחה לראות שהסמים לא המסו לך את בלוטות הזיכרון

    ואסתי – תודה ושוב תודה על הפרגון הגדול. זה בא ביום מתאים במיוחד.

  • יולי  On ספטמבר 16, 2009 at 8:46 pm

    לו רק ידעתי שזה היום שבו חשוב להזכיר לך שאת כותבת נפלא אבל מכיוון שאין לי סיכוי להיות עורכת תרבות בשום מקום אז אני ככה סתם מאוד נהנית לקרוא את מה ואיך שאת כותבת.
    אמסור ד"ש ובמיוחד בבארנט ובטוטנהאם קורט. שנה טובה

  • ליידי דיליי  On ספטמבר 16, 2009 at 10:04 pm

    בשם האגף הפרנקופוני: שאפו ומרסי בוקו!

  • שולמית אפפל  On ספטמבר 17, 2009 at 3:57 am

    ובעניין הנדון גם אני אחותך האובדת ואסתי צודקת

  • izhar  On ספטמבר 17, 2009 at 1:24 pm

    Dafna dear,
    Lots of love from our mental homelands
    Viking
    North Utsire
    South Utsire
    Forties
    Cromarty
    Forth
    Tyne
    Dogger
    Fisher
    German Bight
    Humber
    Thames
    Dover
    Wight
    Portland
    Plymouth
    Biscay
    Trafalgar
    FitzRoy (formerly Finisterre)
    Sole
    Lundy
    Fastnet
    Irish Sea
    Shannon
    Rockall
    Malin
    Hebrides
    Bailey
    Fair Isle
    Faeroes
    Southeast Iceland
    Many thanks for this wonderful post
    Izhar

  • דפנה לוי  On ספטמבר 17, 2009 at 1:46 pm

    אתה חושב שכך אנחנו בורחים מהאלטרנטיבה: "לידיעת יחידות צה"ל, באזורים א' וב' ישררו תנאי שרב"… וגו'?….

  • גלית חתן  On ספטמבר 21, 2009 at 9:44 pm

    גם את וגם איתמר – עכשיו אני ממש חייבת לצפות בזה 🙂

  • דפנה לוי  On ספטמבר 22, 2009 at 7:38 am

    לא מוכרחים…. חבורה של אנשים כעורים עם מבטא קוקני כבד, מנהלים מיני תככים קטנים ואהבות גדולות בין דוכני שוק סמרטוטים וירקות, לחלקות שיש להם ליד הבית לגידול מלפפונים… את יודעת: מכבסה, פאב, בית קפה, סלון יופי. מרכז תל אביב באנגלית.

  • יוסי דר  On מאי 14, 2013 at 3:56 pm

    נזכרתי בפוסט שלך.
    רואצ' עומד כיום לדין באשמת אונס שביצע בנערה בת 15 לפני 46 שנה!!! (כיום "הנערה" בת מעל 60).
    באנגליה אין התיישנות – הגיע הזמן שגם אצלנו יבטלו את ההתיישנות – על עבירות חמורות לפחות.

    הנה קישור:
    http://www.dailymail.co.uk/news/article-2324216/Coronation-Street-actor-Bill-Roache-arrives-court-face-charge-raping-15-year-old-girl.html

    חג שמח.

    • דפנה לוי  On מאי 15, 2013 at 9:17 am

      תודה יוסי. זה סיפור מדהים ואני מסכימה אתך לחלוטין שרעיון ההתיישנות הוא רעיון אווילי מוסרית שבוודאי נובע רק מהצורך להקטין את העומס על מערכת המשפט ועוד לפניה על המשטרה והפקרליטות – ויש בזה משהו חזירי קפיטליסטי שראוי לתקן.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: