אנחנו מוכרחים לדבר על ליונל

 

שום דבר בסופרת הזו אינו קונבנציונאלי: בגיל 15 היא החליפה את שמה לשם של גבר, בגיל 40 היא התלבטה אם ללדת ילדים, ובמקום זה כתבה ספר (קשה אבל נפלא) על מקרה אחד שבו האימהות השתבשה לגמרי, ומשם היא המשיכה לנושאים מינוריים יותר (לכאורה), שגם בהם היא מטפלת בחוכמה גדולה. ראיון עם ליונל שרייבר
 

את אירינה, גיבורת הרומאן החדש שלה, בראה ליונל שרייבר כמעט בצלמה ובדמותה: כמותה היא אמנית יוצרת, היא אמריקאית המתגוררת בלונדון, אוהבת מאוד לבשל אוכל חריף ומעדיפה לרכוב על אופניים. שתיהן, הסופרת והגיבורה שלה, עזבו בן זוג שעמו חיו שנים ארוכות, בן זוג יציב ובטוח, לטובת התאהבות פראית בגבר אחר, תוסס ומפתיע יותר. אלא שלאירינה, הדמות הפיקטיבית, היה את מה שלליונל, האישה האמיתית אין. לאירינה היו חיים כפולים. שרייבר כתבה עבורה שני מסלולי חיים אלטרנטיביים. באחד היא מתמסרת כולה לתשוקה, ובשני היא מכריעה לטובת המוכר והידוע.  ב"העולם שאחרי יום ההולדת" היא קולעת את שני המסלולים האלה לצמה שמאפשרת לה לבחון "מה היה אילו", ולברר האם הבחירות שאנו עושים, אלה שנדמה לנו שהן הכי משמעותיות בחיים, הן אכן כאלה.
 
העולם שאחרי יום ההולדת" (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: מרב זקס-פורטל) הוא הרומאן השמיני של שרייבר. לפני ארבע שנים זכתה בפרס אורנג' הבריטי על ספרה המטלטל "חייבים לדבר על קווין", הכתוב מפיה של אישה שבנה המתבגר רצח שבעה מחבריו לבית הספר, והיא מנסה להבין איך זה קרה, מה בדיוק השתבש בין הרגעים המאושרים שבהם תלתה מובייל מוזיקלי מעל מיטתו של הפעוט שילדה, לבין המעשה שעשה, וחשוב יותר – מה שאימהות שלה יכול היה לתרום לכך. שרייבר אוהבת לנתח, היא אוהבת דילמות מוסריות וגם רגעים לכאורה מאוד רגשניים זוכים בכתיבתה לקביים לוגיים. גם ב"העולם שאחרי יום ההולדת" היא מספרת את שני סיפוריה של אירינה בקול מדוד, כאילו כל צעד נשקל על מאזניים של בית מרקחת. למרבה המזל, יש בכתיבה שלה די חן והומור כדי לעקוף את כל זה, ולייצר עלילה זלילה מאוד. סוף טוב אין אמנם, אבל זה לא אומר שהקריאה בספר אינה משאירה אחריה שובל של רווחה ומקום לחיוך.
 
שרייבר, בת 52, נולדה בצפון קרוליינה, בת אמצעית במשפחה דתית מאוד, שלה עוד שלושה בנים. הוריה קראו לה מרגרט אן, אך כשהייתה בת 15 שינתה את שמה לשם הגברי ליונל. לדבריה, היא לא אהבה את השם שניתן לה, ורצתה לבחור לעצמה זהות חדשה. זה לא היה המרד היחיד שלה. בגיל 12 הודיעה לאביה, הכומר, שהיא לא מתכוונת להמשיך לבקר בכנסייה, והוא מצדו גרר אותה לשם בשערות ראשה. כעבור ארבע שנים נכנע לה, ומאז ניתקה כל קשר עם הדת, אבל לא התנערת לגמרי מהרצינות המוסרית שכנראה דבקה בה אז. כמו לאירינה, גיבורת ספרה, גם לה היו בנעוריה שיניים בולטות שגרמו לילדים אחרים ללעוג לה, וכמותה, גם היא לא שמה לב כמה היא יפה בבגרותה. היא למדה באוניברסיטת קולומביה ואחר כך לימדה ספרות בדרום ברונקס. היא ניהלה חברת קייטרינג בניו יורק, גרה תקופות בניירובי, בנגקוק, בלפסט וישראל, אבל התמקמה בלונדון. רק כשהייתה בת 30 פרסמה ספר ראשון ואחריו עוד חמישה, וכולם זכו לביקורות מצוינות אבל נמכרו במספרים זעומים בלבד. "קווין", ספר מורכב, מרתק ומרגש מאוד, הוגדר על ידי העיתונות הבריטית כ"אחד הטקסטים המפחידים ביותר שנכתבו על אימהות", היה גם הפריצה הגדולה שלה לתודעה הבינלאומית. היא, אגב, בחרה לא ללדת ילדים. לא כמסקנה מכתיבת הספר. להפך. רק אחרי שהבינה שהיא מאוד אמביוולנטית בנוגע לאימהות אפשרית, הוצפה בחרדות, קיוותה שמתישהו תגבר בה התשוקה לתינוק, הבינה שזה לא יקרה והחליטה לא ללדת, כתבה את הספר.

שרייבר נשואה למתופף הג'ז ג'ף וויליאמס. כמו בספר, גם הוא היה נשוי לחברה קרובה שלה, הסוכנת הספרותית שלה שלא האמינה ב"קווין" ולא חשבה שימצא לו מו"ל. 30 בתי הוצאה אכן חשבו שמדובר בספר נפיץ ובעייתי מדי וסרבו, ומותר להניח שדי נדהמו לגלות שמדובר ברב מכר, שבימים אלה מעובד לסרט קולנוע. חלק ממבקרי הספרות בעולם שחיכו בדריכות לרומן הבא שלה, התאכזבו לגלות ש"העולם שאחרי" פרובוקטיבי הרבה פחות. או לפחות כך הוא נראה מרפרוף ראשוני. אין בו אימהות ששונאות את ילדיהן ואין בו טבח בבית הספר, אבל מתחת לפני השטח ישנו בעבוע עז, של לבה שמאיימת על הרבה מאוד מוסכמות. שרייבר בוחנת בדקדקנות את הפחדים, התקוות והבגידות במערכות יחסים רומנטיות, את החרטות והאשליות, את החלומות ואת השעמום של היומיום, את הפשרות ואת האופן שהן מעצבות את ההערכה העצמית שלנו. עבור לא מעט קוראים אלה בהחלט חומרים נפיצים.
 
בראיון שקיימנו לקראת צאת "העולם שאחרי" בעברית, שרייבר מסבירה, שבעיניה דווקא אין הבדלים גדולים כל כך בין שני העולמות שבראה לאירינה. "בשני המקרים היא חיה עם בן זוג שהיא אוהבת ושאוהב אותה. ניסיתי לתאר את ההבדלים בין סוגים שונים של אהבה, שעליהם אני חושבת במונחים כמעט מוזיקליים: הבדל בגובה הצליל ובעוצמה. היחסים שלה עם רמזי הם בס: אינטנסיביים מאוד, מטלטלים וקולניים. הם מאוד גופניים ותשוקתיים, הוא קנאי מטבעו והם רבים הרבה. יחסיה עם לרונס הם טנור: עמוקים, שקטים, לעתים כל כך שקטים שהאוזן הרגשית כמעט לא קולטת אותם. אבל זה לא אומר שאין שם אהבה. "

האהבה הזו לפעמים מחווירה לעומת המשיכה הכמעט בלתי נשלטת, המינית…
"ניסיתי להבליט דווקא את האיכויות של אהבה כזאת. אני חושבת שזו האהבה שיש בין רוב האנשים שמחזיקים מעמד יחד לאורך זמן. יש להם פולחנים קבועים, שלאנשים מבחוץ נראים משעממים אבל עבורם זה מרגיע, מלא רוך ומתוק מאוד. זה סוג של אהבה שקשה מאוד לתאר בספרות, משום ששום דבר בעצם לא קורה".
 
כמה חשובה בתוך זה המשיכה המינית?
"אני חושבת שקשר גופני חזק הוא בסיס נפלא לנישואין, ואני לא מתכוונת דווקא לזוגות שעושים את זה במשך 50 שנה כמו שפנים…. משיכה הדדית עמוקה, אינסטינקטיבית בעלת מאפיינים חייתיים לריח, למרקם בעור, לתחושת המגע בירך, לטעם השפתיים – מעניקים תחושת שייכות ייחודית. אירינה שמה לב שעם רמזי, כל תנוחה נוחה לה, כאילו הכל מתאים. זה סוג של קשר שלא נוצר סתם מתוך חיבה והערכה או כוונות טובות. זה קורה אם יש לך מזל גדול. "

בשני היקומים של אירינה יש סקס, רק בצורה אחרת לגמרי
"הבעיה של מערכת היחסים שלה עם לורנס אינה הסקס אלא העובדה שהם לא מתנשקים. אני חושבת שלמרות שלסקס יש כוח אדיר, אפשר לשרוד מערכת יחסים גם בלעדיו, אבל לא בלי להתנשק".

הגיבורה שלך עומדת בפני שתי אפשרויות, אבל נדמה שלא משנה מה היא בוחרת, היא מבזבזת הרבה אנרגיה וזמן במחשבות על הדרך שבה היא לא בחרה
"אני חושבת שלא כולנו עסוקים במחשבות על "מה יכול היה לקרות", אבל חושדת שנשים נוטות יותר להציץ מעבר לכתפן ולתהות מה היה קורה לו בחרו אחרת. יש בחיים מעט החלטות שאפשר לשנות, כך שברוב המקרים אין במחשבות האלה תועלת. אבל היי, אם זה משעשע, אז למה לא? בהחלט התכוונתי לשעשע כשכתבתי את הספר. רציתי גם להראות מה עובר לנו בראש כשאנחנו אמורים לבחור בין שני בני זוג – רובנו הרי היינו מנסים לדמיין את העתיד, נכון? לתהות איך האיש הזה ישפיע על החברויות שלנו, על היחסים עם ההורים, על העבודה והיצירה שלנו? באיזה אופן החיים והקריירה שלו ישפיעו על שלנו? האם הוא יאפיל עלינו? בסוף הספר, השארתי את הקורא עם ההתלבטות. עכשיו כשברור מה קורה בשני היקומים המקבילים, מה כדאי לבחור?"

בחייך האישיים בחרת לעזוב וללכת אחרי ההתאהבות החדשה שלך
"לפני כמה שנים עמדתי בפני בחירה בין שני גברים שונים זה מזה בצורה קיצונית, אם כי בהרבה מובנים, נפלאים באותה מידה. זה נשמע כמו צרות של עשירים, כי לאור המחסור בגברים נהדרים, זה היה ממש לא הוגן שהיו לי שניים, והאמת היא שהצורך לבחור היה נורא. ממש גיהנום. זה אומר שמה שלא תעשי, תפגעי במישהו שמאוד אכפת לך ממנו, ושלא מגיעה לו בעיטה בפרצוף. העובדה שבגדתי באמונו של מישהו שאהב אותי ופרגן לי, הייתה אחת החוויות האיומות של חיי. אם אי פעם אדרש להתנסות בזה שוב, אני חושבת שפשוט אתאבד. נקודה. אני לא אשרוד את המתח הזה והלב שלי יתמוטט, לא רק מילולית. "

ההחלטה לכתוב על זה הייתה קשה?
"לא, פשוט הרגשתי שאין לי ברירה אלא לכתוב את זה. לקח לי זמן לגבש את הרעיון של מבנה הספר, וברגע שמצאתי פתרון, מיד שמטתי מהידיים את הפרויקט שבו עסקתי אז, והתחלתי לכתוב. הכתיבה עצמה הייתה מהנה מאוד, משעשעת ולעתים גם כואבת במידה שימושית…"

בספר את מציגה את שתי האפשרויות כטובות ורעות באותה מידה. בשתיהן הגיבורה לא שוכחת ולא סולחת על כל מיני דברים קטנים שנדמה שהם תמיד מחרבים את מערכות היחסים שלנו
"אני באמת חושבת שאיש אינו מושלם, ושכשאנחנו בוחרים בן זוג, אנחנו בוחרים לנו את הבעיות שלנו. הרי אי אפשר לבחור מישהו בלי בעיות, לכן אין בספר גבר טוב וגבר רע, או בחירה טובה ובחירה רעה. כל אחד מהגברים האלה הוא איש טוב, אבל דפוק בצורה אחרת. אלה החיים האמיתיים, שבהם כל בחירה רומנטית נדפקת בשלב כלשהו".

לאירינה, וגם לך, אין ילדים. בעבר דיברת על חרדות קיומיות בנוגע להורות. בגללן החלטת שלא להתמודד עם זה גם בסיפור?
"לא, זה היה משיקולי מבנה של העלילה. רציתי לשמור את היקומים המקבילים קרובים מאוד זה לזה כדי לשמר ביניהם מתח. העובדה שאין שם דיון בהורות, אפשרה לי להתמקד באהבה הרומנטית בין בני הזוג. חוץ מזה שאחרי "קווין" לא היה לי יותר כוח לעסוק בנושא הזה".
 
את כותבת על אהבה רומנטית, אבל בצורה מאוד לא רומנטית. את לא מאמינה שיש לכל אחד מאתנו את "האחד" שמתאים לו, נכון?
"נכון, ובעיני זה דווקא מרגיע. המחשבה שישנו "אחד" שנועד לנו, מאוד לא מרגיעה.  אני חושבת שכשאנחנו חיים עם בן זוג אנחנו משלמים מחיר. אני חושבת על זה כמו על קפיצת בנג'י – החבל, בן הזוג, יכול למשוך אותך לכיוון כזה או אחר עד למרחק קצוב בלבד, וככל שהזמן עובר, ישנה נטייה לחזור למקום שממנו התחלנו."

למרות זאת, חשבתי שהכתיבה שלך נשית מאוד
"באמת? אני חושבת שהיא יותר אנדרוגינית, אני חושבת גם שאני מטבעי יותר אנדרוגינית. יש בספר תשומת לב רבה לפרטים ביתיים, לבישול, ואולי זה נחשב נשי. בספר החדש שלי (So Much for That) שיראה אור במרץ הבא, אני כותבת מנקודת מבט של גבר, כפי שעשיתי בארבעת הרומאנים הראשונים שלי. אני משתדלת מאוד לא לכלוא את עצמי בגטו של מה שמכנים "ספרות נשים", כי ההגדרה הזו הי מעליבה בעיני, גם לכותבים וגם לקוראים".
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On אוקטובר 2, 2009 at 6:11 pm

    הראיון כתוב נהדר.
    רציתי להגיד לך כבר:

    קראתי את התרגום שלך ל"איש נופל" מאת דון דלילו
    והוא פשוט מעולה. הדלילו הראשון שאני קוראת ומתורגם טוב.

  • שולמית אפפל  On אוקטובר 2, 2009 at 6:16 pm

    ראיון נפלא מאד. מאד אהבתי את המבוא שלך אני לא מכירה כותבת שמיטיבה כמוך לארוג שיחה עם סופר ולהפוך אותה לספור אמנותי בפני עצמו. וכמה קנאתי בסופרת עצמה. לא בכתיבתה שאותה איני מכירה אלא בהבנתה את האהבה ובטעמיה על הלשון.

  • קורא  On אוקטובר 2, 2009 at 6:33 pm

    איך את כותבת, איך את כותבת.
    וואו

  • דודו  On אוקטובר 2, 2009 at 6:54 pm

    עד לכתבה שלך הייתי בטוח שליונל שרייבר זה גבר. היא גם כותבת בצורה מאוד אנליטית וכמעט בלי סנטימנטים, כך שהיה לי ברור שאני קורא גבר.

    הפתיע אותי מאד לגלות שמדובר באשה.
    לא קראתי את הספר על הבן הרוצח ואולי טוב שכך, כי הנושא מזעזע.

  • שרון רז  On אוקטובר 2, 2009 at 9:04 pm

    יופי של רשימה ושל ריאיון, מסקרן לקרוא את הספר, לא היה לי מושג קלוש מי היא
    יש לה בהחלט כל מיני אמירות בלתי שגרתיות
    יש משפט אחד שבו אני חושב שהיא טועה, ולדעתי דבר לא יכול היה לומר משפט כזה:
    אני חושבת שלמרות שלסקס יש כוח אדיר, אפשר לשרוד מערכת יחסים גם בלעדיו, אבל לא בלי להתנשק".

    לא, אי אפשר לשרוד מערכת יחסים בלעדיו

  • שרון רז  On אוקטובר 2, 2009 at 9:05 pm

    דבר=גבר=גבר גבר

  • ריקי כהן  On אוקטובר 2, 2009 at 10:37 pm

    רוצה להצטרף לקורא שכתב, איך את כותבת! באמת נדיר למצוא כתיבה כל כך רהוטה, מרתקת, מקצועית, לא מתחנפת ולא נופלת לקלישאות, עמוקה בהבנתה את הנושא שלה. הנושא מאוד עניין אותי כצפוי, אם כי, את קווין לא חשבתי אפילו לקרוא, כי אין לי את סף הסבל המתאים. את הספר הזה אקרא. תודה!

  • עידית פארן  On אוקטובר 3, 2009 at 1:18 am

    (והיא)
    מתארות את זה על האהבה והחומרים הנפיצים
    דפנה אסור לי לקרוא אותך, כי עכשיו אחת בלילה, ואני כבר מתכננת את הגלישה הבאה שלי לחנות הספרים הקרובה…
    (ויש לי חיוך מתוק על השפתיים, כנראה שזה שווה…)
    בכל אופן תודה

  • דפנה לוי  On אוקטובר 3, 2009 at 6:04 am

    על הפרגון והמחמאות.
    מיכל, שמחה שאת נהנית מדון דלילו. אם יש לך אפשרות לקרוא אנגלית, אני ממליצה מאוד גם על ספריו (הרבים) האחרים שטרם תורגמו.

    שולמית, עדית, הקורא – יש לי מזל שנותניים לי לכתוב על דברים שאני ממש אוהבת, וככה זה יוצא…

    שרון – אתה צודק, ועוד איך צודק, אבל יש משהו כואב ואמיתי מאוד במה שהיא אומרת על נשיקות, לא?
    וריקי – בהחלט בהחלט. כדי לקרוא את "אנחנו מוכרחים לדבר על קווין" צריך מרחק גדול מאוד מהנושאים שעליהם היא מדברת, אחרת מתים בכל פיסקה.

  • איילת  On אוקטובר 3, 2009 at 8:00 am

    עם תינוקת על הברכיים ורגע אחרי תזה על אלימות בני נוער עם דגש על קולומביין.
    שנאתי אותה על כל האמת.

  • החבר של טאיגה  On אוקטובר 3, 2009 at 8:33 am

    נראה שהיא אכן סופרת מצוינת, ואהבתי גם את הסתייגותה מתחימתה בגבולות הסוגה המגדרית.

  • ענת  On אוקטובר 3, 2009 at 9:26 am

    קראתי את שני ספריה של ליונל שרייבר ורציתי להוסיף: לא מדובר בסופרת קלה לעיכול. היא מעזה לחשוף הרבה דברים שאנחנו לא אוהבים לומר בקול רם על אהבה וזוגיות ועל הקדושה מכל: האימהות.
    יש בספרים שלה גם הרבה חום, אבל לטעמי היא יותר מדי מפוכחת.

  • אסתי  On אוקטובר 3, 2009 at 10:06 am

    ובכלל לא קראתי דבר שלה, אבל הטקסטים שלה (כאן) על אהבה וזוגיות שכנעו אותי ואני הולכת להוסיף את ספריה לערימה.

    וכמו שאמרו כבר קודמי – היכולת שלך לספר את הסיפור ולשאול את השאלות המעניינות באמת ולקבל את התשובות המחכימות והמוסיפות משהו להתבוננות שלי על החיים… נדיר ביותר.

    ואפרופו, מה הדירוג שלך אצל News1?

  • יולי  On אוקטובר 3, 2009 at 12:27 pm

    הראיון מרתק דפנה.
    נותרה לי שאלה אחת: מי צילם את התמונה או האם זו התמונה שהיא שולחת למטרות יחסי ציבור?
    ובכל מקרה, התמונה מאוד מעניינת ומופיעה במקום נכון בראיון. לאורך הקריאה ראיתי את דמות האישה/הסופרת – מולי

  • אפרת  On אוקטובר 3, 2009 at 7:33 pm

    אוסיף לרשימה של הספרים שאני רוצה לקרוא.
    לא על קווין,נראה לי מטריד,על אירינה.
    תודה!

  • דפנה לוי  On אוקטובר 3, 2009 at 8:02 pm

    שמחה שאני מצליחה לסקרן אתכם מספיק כדי להתעניין בליונל שרייבר…

    ואסתי – על איזה דירוג את מדברת?

  • דפנה לוי  On אוקטובר 3, 2009 at 8:18 pm

    אכן, אני חושבת שזו התמונה של היח"צ. היו גם כמה שחור לבניות, שבהם היא נראית יותר כמו אופנוענית במעילי עור…
    את "קווין" שמעתי (באודיובוק, ספר מקוריין) ומאחר שהוא כתוב בגוף ראשון דמיינתי את שרייבר בהתאמה לקולה המאוד רך של הקריינית. קצת מפתיע.

  • ליידי דיליי  On אוקטובר 4, 2009 at 9:31 am

    נשברתי אחרי כמה עמודים.
    אבל לא ויתרתי על שרייבר עדיין. היא מסקרנת אותי מאד.
    תודה, דפנה!

  • אסתי  On אוקטובר 4, 2009 at 9:56 am

    שאתר בשם News1 ()השמעת עליו?)
    עשה רשימה של 400 בלוגרים ועתונאים והוא מדרג אותם בכל רגע נתון לפני מספר הכניסות אליהם (דרך News1)
    וזה הלינק:
    http://www.news1.co.il/ShowNetContent.aspx?CatID=7&Stats=1

  • שרון רז  On אוקטובר 4, 2009 at 12:38 pm

    אבל יש משהו כואב ואמיתי מאוד במה שהיא אומרת על נשיקות, לא?

    כן

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: