נורא התביישתי בבטן שלי, אז צילמתי אותה

 

הצלמת המאוד מצליחה (ומאוד מוכשרת) אלינור קרוצ'י נחושה בדעתה להראות גם את הפגמים, הצלקות, הקמטים, הרגעים הקשים ביחסים המשפחתיים. היא מצלמת הכול, והמצלמה – שחושפת אותה בפני אנשים אחרים – עוזרת לה, כך היא אומרת, לקבל את עצמה

 

(בתמונות: דיוקנאות עצמיים של קרוצ'י. אפשר למצוא עוד כאלה באתר שלה)

 

באחת הפרסומות הכי מרגיזות ששודרו כאן בשנים האחרונות, נראתה אישה פוגשת גבר בבית קפה. הוא אדיב מספיק כדי לקחת ממנה את הז'קט שלבשה, אבל אז, אוי לבושה, מתברר כי באזור בית השחי (של הז'קט) מתגלה פס לבן של שיירי דאודורנט. האישה המבוישת לא השכילה להשתמש בחומר שקוף. המסר ברור: לא מספיק לנטרל את ריח הזיעה שאולי תדיפי משם, צריך גם להסתיר את העניין כולו, כי כאישה את אמורה להיות סוג של ישות מעודנת ואוורירית ולא ייצור שיש לו גוף עם ריח וטעם וצורה שאינה תמיד מושלמת.

אלינור קרוצ'י, צלמת, עושה ביצירותיה לא מעט כדי לסלק סוגים כאלה שטיפת מוח. וזה לא מפני שהיא מגויסת פוליטית. הצילומים של קרוצ'י אישיים מאוד, אינטימיים מאוד, והיא מקפידה על האינטימיות הזו על מנת להציף דברים שכואבים לה, מטרידים אותה, מעוררים בה מבוכה או רגשות, שהחשיפה עוזרת לה להתמודד אתם. כשמעיינים בצילומים שצברה קרוצ'י בשנים האחרונות, מתברר כי גם לרגעים הפרטיים ביותר שלכדה העדשה שלה יש משמעות רחבה יותר. קרוצ'י מצלמת את בני משפחתה ואת עצמה, לפעמים בעירום וגם את השערה שהיא תולשת מפטמתה, את הבטן שלה המכוסה סימני מתיחה וצלקות מיד אחרי ניתוח קיסרי, את שדיה, מציצים מחזיית הנקה כמו מתוך מתקן עינויים. אין ספק שלאישה שהיא מציגה יש גוף והגוף הזה לא מתיימר להיות תמיד יפה, או אירוטי או מזמין.

קרוצ'י בת ה-38, מתגוררת בניו יורק עם בעלה ערן בנדהיים, בנה עדן ובתה עמנואל התאומים בני החמש. היא נסעה לשם ב – 1995 מיד אחרי סיום לימודיה בבצלאל. "כירושלמית האפשרות לעבור לתל אביב ולהתחיל לפלס לעצמי שם דרך בין גלריות הפחידה אותי, אז נסעתי יותר רחוק, לניו יורק", היא מסבירה. הדרך שפילסה לעצמה שם הובילה אותה למקומות נפלאים: היא צלמת מבוקשת לקמפיינים מסחריים, יצירות האומנות שלה מוצגות במיטב הגלריות בארה"ב ובלונדון, נמכרות באלפי דולרים ואף זוכות לפרסים ומלגות, עד כה הספיקה להוציא שני ספרים והיא מלמדת צילום בסקול אוף ויז'ואל ארטס.  כשעוד היו לה שעות פנאי היא גם הופיעה במועדונים ואירועים כרקדנית בטן, אבל לאחרונה נאלצה לוותר על כך. הראיון אתה התקיים כשהגיעה לביקור משפחתי בארץ.
 
את מצלמת רגעים ומצבים שרובנו לא מעיזות לחשוף בפני אנשים קרובים ובוודאי שלא בפני זרים. את בטח מרגישה נורא בנוח עם הגוף שלך
"אני מצלמת כדי להרגיש בנוח. אני מצלמת דווקא דברים שאני לא ממש מרגישה בנוח אתם, כדי לשתף בזה אחרים, את כל מי שרואה את התמונות שלי, ולשים את הדברים ככה, בגלוי על השולחן. אחרי שאני מראה לזרים את כל מה שאני לא שלמה אתו, פתאום יותר קל לי, כאילו אין צורך להסתיר יותר, ואחרים באים ומודים שגם הם לא תמיד מאושרים בגוף שלהם. אחרי ההיריון ולידת התאומים פתאום נורא התביישתי בבטן שלי, אז צילמתי אותה, הראיתי לכולם וקיבלתי המון פידבקים חיובים מאימהות אחרות ששמחו לראות שמדברים על זה ומראים את זה והן לא לבד. זה היה ממש כמו ללכת לקבוצת תמיכה".
 
את כל כך לא מסתירה שום דבר מהמצלמה, שנדמה שהגעת ליעד הנכסף: קבלה טוטאלית של עצמך וגופך

"זה ממש לא ככה. אני כל הזמן במאבק לקבל את הגוף שלי, להתרגל לתהליכים שעוברים עליו, להתמודד עם העובדה שהוא משתנה עם הגיל, שאני כבר לא נראית כמו שנראיתי לפני עשרים שנה כשהתחלתי לצלם. אני מצלמת כדי להתמודד. מכעיס אותי מאוד שרוב הצילומים שאליהם אנחנו נחשפים מציגים רק רגעים יפים, גופות יפים ומשופצים ורגעים חמים ורכים בין אמא מתמסרת לתינוקות חמודים ובדרך כלל ישנים… מרגיז אותי שלא מראים גם את העייפות ואת הנזלת את קריעת העור שנגרמת בלידה, את העצבנות והמתח שלפעמים משתלטים עליך כשאת מניקה, כאילו שאלה לא קיימים".

 
את מצלמת גם את ההורים שלך ובני משפחה אחרים במצבים אינטימיים, כמעט ערומים. היה קל לשכנע אותם להצטלם?

"לא צריך היה לשכנע, זה היה טבעי מאוד. התחלתי לצלם בגיל 15 ומאז לא הפסקתי, כך שהם רגילים להיות מול עדשה. זה לא שכולם מסתובבים כל היום ערומים, אבל הבית מאוד חם וכולנו קרובים מאוד, כך שזה לא היה ביג דיל לצלם את אמא שלי באמבטיה, או להתיישב ערומה ליד אבא שלי. גם בבית בניו יורק, המצלמות תמיד בחוץ, ויש מצלמה על חצובה. ערן התקין לי בתקרה ספוטים כדי שתהיה לי תאורה זמינה, וכשמגיע רגע מתאים אני לוחצת או מבקשת ממנו ללחוץ, זה כמו משחק כזה שלנו".
 
קרוצ'י  גדלה בירושלים, ניגנה פסנתר מגיל חמש, למדה בתיכון שליד האקדמיה למוזיקה וגם בסטודיו הירושלמי של ניסן נתיב, אבל מרגע שהחזיקה ביד מצלמה הבינה שזה מה שתעשה כל חייה. למתבונן מהצד נדמה שהיא צלמת אמיצה במיוחד. היא מצלמת את הוריה, אחיה, סבא שלה, ברגעים של אי נוחות גופנית. היא מצלמת את עצמה ואת בעלה תוך כדי משבר שכמעט הוביל לפרידתם. "זה לא אומץ", היא מתעקשת. "זה סוג של שחרור. ברגע שהדברים הקשים האלה מצולמים ואחרים יכולים להשתתף בהם אני חווה הקלה גדולה".
 
אולי קל לך משום שאת נראית צעירה מגילך, את רזה, את יפה מאוד…
"את חושבת שלי אין בעיות עם הגוף שלי? אני מודדת אותו יום יום, אני רואה את ההתבגרות מתרחשת, אני שונאת את הבטן שלי, וגם השיער הלבן שלי לא קודם בברכה. רק שבמקום ללכת לטיפול, אני מצלמת, בתקווה שמי שיראה יאהב אותי גם ככה, יגיד לי שגם אצלו קורים כל הדברים האלה, ושזה בסדר".
 
הצילום מכריח אותך להסתכל מקרוב בכל הפגמים בגופך
"הצילום מגיע אחרי שכבר הסתכלתי מקרוב…זה לא שאני מצלמת את עצמי בעירום ורק אחר כך אומרת, אוי, יש לי סימני מתיחה. אני מצלמת כי ראיתי אותם, וזה כאב לי ותסכל אותי, וחיפשתי סוג של נחמה. כשהתחלתי לקבל תגובות חמות ואוהדות מהמון נשים, ממש שמחתי שזה מה שקרה לי אחרי ההיריון, שיכולתי לשתף, להרגיש יותר קרובה לכל כך הרבה נשים שעברו אותן חוויות ובדרך כלל נחשפות רק לצילומים יפים ומטופלים ומשוכנעות שרק הן נראות כמו שהן נראות".
 
טוב שלא עברת ניתוח קוסמטי…
"דווקא חשבתי על זה. שנאתי את הבטן שלי כל כך, והתגעגעתי לבטן השטוחה והחלקה והחמודה שהייתה לי קודם, ולגוף שהיה לי לפני טיפולי הפוריות והלידה. בדקתי כל מיני אפשרויות. רופא אחד אמר לי שאני נראית מצוין גם ככה, רופא אחר אמר לי לבוא רק אם אחליט שאני לא רוצה ללדת יותר. אז בינתיים אני מנסה לחיות בשלום עם מה שיש. אני מצלמת את עצמי ואומרת לסביבה, הנה, ראיתם, זה מה שיש, קרעים וסימנים ועור מדלדל והכל בסדר, שום דבר לא קרה".
 
את חושפת את הגוף שלך גם בריקוד
"ריקודי בטן הם בשבילי סוג של דיאלוג עם אנשים, ממש כמו הצילום. גם בריקוד אני מרגישה את ההתבגרות של הגוף, וזה לא פשוט. הקהל כבר לא מוכן לשלם הרבה בשביל רקדנית מבוגרת יותר ומעדיף צעירה רעננה. הסוכן שלי רצה שאצבע את השיער, ולא הסכמתי כי חשבתי שזה ישמש דוגמא רעה לבת שלי. אני לא רוצה ללמד אותה שיש משהו לא בסדר בהתבגרות. היא שאלה למה יש לי שערות לבנות, ואמרתי לה שככה זה, זה קורה".

 

 
אמא שלך, דליה, ילדה אותך כשהייתה בת 20 בלבד. את מצלמת אותה הרבה – זה קצת כמו לראות את העתיד, לא?
"כשהתחלתי לצלם אמא שלי הייתה רק בת 35, צעירה בשלוש שנים מגילי היום…אני שונה ממנה מאוד. כל חיי הרגשתי בצל לעומת היופי שלה. היא אישה מאוד מטופחת, השיער שלה והלבוש תמיד מסודרים. הלוואי שבגיל מבוגר יותר אראה כמוה".
 
מה יקרה כשיופיעו בגופך קמטים וסימני הזדקנות ממשיים?
"אני משערת שאכעס מאוד, אתעצבן ואצלם אותם. אחרי הצילום ארגיש טוב יותר עם עצמי… זה לא מתקן, אבל זה עוזר לי לחיות עם זה בשלום".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 3:46 pm

    וואו' איך לא התביישת שהיא תצלם אותך.

  • יולי  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 4:01 pm

    לא הכרתי את אלינור קרוצ'י ואת העבודה שלה. תודה. קל לי מאוד להזדהות איתה בכמה מובנים של צילום עצמי אז שוב תודה.

    והתגובה שלפניי מאוד מוזרה. אולי מישהו התבלבל או התאכזב…

  • מי שכן קורא  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 4:18 pm

    ושכל העבודה שלה היא תיעוד עצמי, צילומים של עצמה ושל המשפחה שלה בזויות הלא הכי מחמיאות

    אבל בשביל זה צריך לקרוא

  • מיכל  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 4:23 pm

    כל אחת מאתנו יושבת מול המראה וחושבת שרק אצלה יש סימני מתיחה. וגם אם לא, גם אם אנחנו מדברות על זה עם חברות, מעטות בלבד מרגישות עם זה נוח.

    כל הכבוד לכישרון זה!

  • סחלב סגול  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 5:01 pm

    כתוב נהדר. דפנה לוי- את מותג. אף פעם אין איתך נפילות.תמיד יש סיפור טוב וכתיבה חזקה

  • החבר של טאיגה  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 5:38 pm

    לא בדיוק מה שקוסם לי באסתטיקה, אבל הכנות מנצחת הכול. שיהיה גם לצלמת וגם למראיינת בהצלחה!

  • איתמר  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 5:55 pm

    התצלומים שלה – ואני מסתמך על שלל הכתבות עליה בשנים האחרונות בעיתון של המדינה – לא בדיוק מדברים אלי

  • אבנט  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 6:07 pm

    יצא עכשיו לאור במהדרה מחודשת בארצות הברית (ויש אותו להזמנה באמזון). הוא נקרא
    Closer
    יש לה ספר נוסף על הופעותיה כרקדנית בטן, שהוא יותר צבעוני ואולי קל יותר לצפייה, גם לגברים שלא מסוגלים לראות דימויי נשים שלא דומים לפרסומות.

  • *  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 8:47 pm

    מהצילומים התלהבתי הרבה פחות.
    כנראה שמשהו אצלי לא בסדר כי אקסביציוניזם לא עושה לי את זה.

  • ישרי  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 8:55 pm

    אני זוכר את הצילום הזה ממוסף הארץ, שם הוא התפרסם,עם ראיון איתה, עם אלינור. הצילום הזה הטריד מאוד את מנוחתי. זיעזע אותי. השערה שהיא תולשת מפטמתה. זו היתה תמונה קשה. זה מידע שאני לא צריך לקבל. גם לגברים יש פעילויות אינטימיות שהם לא חולקים עם העולם.

    לא הכל צריך להיות מוחצן וגלוי. יש קסם בפרטיות.

  • עדי ס.  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 9:10 pm

    יש קסם בפרטיות, אבל כשאתה מציג את זה ככה אתה אומר: אני שמח מאוד מהדימוי שמוכרים לי, אז בבקשה, אל תחשפו אותי למה שנמצא מתחת לדימוי…

  • אליסיה  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 9:24 pm

    צלמת נפלאה, דימויים חזקים והרבה אומץ בחשיפה העצמית שלה, שהרי חלק מהתגובות כאן מאפיין את התגובות לסוג כזה של צילום, שלא עונה לקריטריונים המקובלים של צילום יפה או אובייקטים יפים.
    אבל, מה לעשות, שהחיים האמיתיים לא נראים כמו אחרי ריטוש בפוטושופ…
    תודה, דפנה, על ראיון מעניין

  • בועז כהן  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 11:45 pm

    ישרי צודק לחלוטין.

    מה פירוש "הדימוי שמוכרים לי"? מהו הדימוי ומהי האמת?

    האם הדימוי הוא הריח של הפה בבוקר, אחרי שקמים מהשינה, או הרעננות שאחרי הצחצוח?

    כל גבר ו/או אישה מטפח/ת את עצמו/עצמה – כדי להביא את עצמו, במיטבו – אל העולם.

    אני לא מחפש שימכרו לי פוטושופ ולא מחפש שלמות כזו או אחרת, אבל אני גם לא מתעקש בכוח על הכיעור – אני לא מוכרח שיראו לי את זה בשם אמנות כזו או אחרת – ובהחלט לא מתעקש על מה שראוי שיישאר בין האדם לבין הפינצטה, או חדר האמבטיה שלו.

  • חיים שיבי  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 11:50 pm

    את עבודתה ממבט ראשון. זאת הזדמנות נוספת לומר לה תודה – לאחר שביקשתי וקיבלתי מאלינור אישור להשתמש בצילום שלה על כריכת ספרי "תיק לוין" –

  • דפנה  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 11:53 pm

    אתם יודעים איך קוראים לאומנות שמסתירה בכוח את כל החרא של העולם, ומראה רק את האסתטי והמטופח?
    קוראים לזה קיטש.

    תארו לכם ספרים שמדברים רק על מה שלא כואב ולא אינטימי, או מוזיקה שלא נוגעת בשו דבר פצוע או אכזרי. קיטש.

  • דודי  ביום אוקטובר 10, 2009 בשעה 11:59 pm

    בעיני היא פשוט צלמת נפלאה.

    מי שהתחלחל מהשערה בפטמה, שלא יסתכל. היא מצלמת אפילו את דם המחזור שלה באסלה.

    בתוך הרגעים האלה יש כל כך הרבה עדינות ואנושיות, שלא מפתיע שגם השנה מרעיפים עליה פרסים בארצות הברית.

  • דפנה לוי  ביום אוקטובר 11, 2009 בשעה 8:10 am

    לקוראים, למפרגנים ולמתעניינים. ברור לי שלא תמיד קל להתבונן בתמונות של אלינור קרוצ'י,, אולי משום שאנחנו רגילים להיות מוקפים בדימויים שסולקו מהם כל האלמנטים הלא נוחים, האינטימיים. בעיני, שווה להקשיב לה. היא מציעה שחרור גדול מאוד מדברים שגורמים לנו בדרך כלל כאב רב.

  • חנה בית הלחמי  ביום אוקטובר 11, 2009 בשעה 9:27 am

    זו אנושיות נשית טבעית, חושנית ולכן יפה.
    כשאתה מציג את זה ככיעור, אתה לוקח חלק בדיכוי חברתי-מגדרי, שאני לא משוכנעת שלו נשאלת לגביו ישירות – היית מצדד בו.
    אני גם לא בטוחה שהיית שמח לייחס לעצמך ראייה סטריאוטיפית של נשים.

  • אלפונסו המקורי  ביום אוקטובר 11, 2009 בשעה 1:06 pm

    היי דפנתי
    כתוב כרגיל א א ומענין ואינני מתפלא שיש חלוקי דעות כין המגיבים חלוקי הדעות הן על הנושא לא על הכותבת וכתיבתה
    גם לי קשה מאד להתבונן בתמונות שמצלמת האמנית המענינת ומיוחדת הזאת
    גם קשה לי לקבל את המסר שהיא מנסה להעביר ועוד יותר קשה לי להבין את ההשפעה של הצילומים על מצבה הנפשי
    אני מבין שזו בעיתי האשית ומאחל לה הצלחה רבה בחיים

    שלכן אלפונסו

  • ארנינה קשתן  ביום אוקטובר 11, 2009 בשעה 3:34 pm

    בּוּשָה וכו'

    תריח:
    ככה זה אצלי בבוקר
    השינַיים קפוצות כל הלילה
    עכשיו זה
    וגם קולות:
    פיפי קאקי אֲוויר
    דמעות
    זֵיעה
    שִיהוקים אנחות
    צחוק, גם
    מהנקבים שלי יוצאים דברים
    לפעמים הם אדומים
    יש לי חלקים מתנפחים
    בטן שדַיים ישבן
    הרקמה שעוטפת אותי תהיה
    עוד מעט
    כמו עץ.
    בתוך המבנה הזה
    שאתה קורא לו יפה
    יש מֵעַיים טחול תוספתן
    כליות לב כבד
    את שפתַי
    שכבר בלידתי היו חושניות
    פוצעים אחת ל-
    פצעים רעים (קטנים)
    ומאחוריהן
    תולדות האוכל היומי
    וחוזר חלילה.

    ואתה עֲדַיין רוצֶה.

    תודה.

  • רוני  ביום אוקטובר 11, 2009 בשעה 9:13 pm

    ומרתקת באמת. אני עוקבת אחריה שנים בהתפעלות גדולה.

    תעבירי שם בלאישה את הכרת התודה הגדולה על הגליון הנפלא הזה. נהניתי מכל רגע, וגם שמרתי אותו.
    הילדה שלי, בת שמונה, קראה גם היא. שיחקתם אותה.

  • דפנה לוי  ביום אוקטובר 12, 2009 בשעה 6:59 am

    לארנינה, תודה על השיתוף, ואני שמחה שגם את מצאת בעבודות של קרוצ'י את המקומות שבהם היא מאפשרת הזדהות מוחלטת.

    לאלפונסו – נדמה לי שלא מדובר במצבה הנפשי האישי, אלא בכך שכקשה לנו עם משהו, קל יותר לא להסתיר אותו. המפלצת מתגמדת כששמים אותה על השולחן ולא מנסים לחנוק אותה, ובעיקר אם מגלים שלאחרים יש אותם פחדים, אותן חולשות, אותם פגמים.

    ורוני – תודה שהעלית את זה. הכתבה אכן פורסמה לראשונה בגליון השבוע שעבר של לאישה, שהוקדש כולו לאומניות ישראליות, בעריכה אורחת של אורלי מיברג. גם לטעמי יצא גיליון מקסים ומעניין ששווה לשמור.

  • גלית חתן  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 11:42 pm

    כל החשיפה הזו. לא הייתי יכולה להיות במקומה, וגם לא חשה בנוח מול תמונותיה. אבל עם כל שלל התגובות כאן – אין ספק שהיא מזיזה משהו לאנשים, והלא זו מטרת האמנות, לא?

  • Dafna  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 6:47 pm

    ומבחינתי משתייכת לז'אנר התמונות היפות-קלאסיות. שאר התמונות בהחלט אינן שגרתיות ועונות על היצר הסקרני שיש לי בהקשר של תופעות בגוף האדם (נשמע חולני?)
    כל הכבוד לה על האומץ, אני גם מצלמת אבל ממש לא מפרסמת ברבים.ולכל המזועזעים- אתם לא חייבים להסתכל.
    בתור בחורה שעוד אין לה ילדים,שאלה לאמהות שבינינו, מה גם הבטן שלי ביום מן הימים תראה ככה??!!!

  • אמאלה  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 7:20 pm

    תראו: הגוף שלנו נשחק עם הזמן. העור, העצמות, הרקמות השונות, השרירים.
    יש לזה ביטוי חיצוני בקמטים, סימני מתיחה וכאלה וגם ביטוי פנימי כשכל מיני מערכות לא פועלות כפי שפעלו קודם.
    תסתכלו מה קורה לנעלי התעמלות או בגדים או כל חפץ שאתם משתמשים בו. אלה החיים, ואפשר גם לא להתבאס מזה אלא ליהנות בלי להיכנס לפאניקה מזה שדברים לא נשארים כל הזמן אותו דבר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: