בחזרה לעתיד – ראיון אישי עם דאגלס אדמס

 

שלושים שנה אחרי צאת הכרך הראשון של המדריך לטרמפיסט בגלקסיה, וקצת יותר משמונה שנים אחרי שדאגלס אדמס הלך לעולמו, רואה אור הפרק השישי בטרילוגיה, פרק שנכתב על ידי הסופר האירי הנהדר אואן קולפר. הזדמנות מופלאה לפרסם כאן שוב ראיון שעשיתי עם אדמס בלונדון בשנת 1998, כשהאיש (והאף שלו) היו בשיאם:
 

יום המגבת העולמי אמנם עתיד להתקיים רק בעוד 224 יום, אבל זה לא מנע ממאות לונדונים להתכנס אמש ברויאל פסטיבל הול, לבושים חלוקי בית ומגבות מונחות על כתפיהם ברישול, על מנת לחגוג אירוע לא פחות מרגש – צאתו לאור של הכרך השישי (בטרילוגיה) של המדריך לטרמפיסט בגלקסיה.

דאגלס אדמס, אביו מולידו של המדריך המיתולוגי, אמנם נסתלק מאתנו בעטיו של התקף לב מצער כבר לפני יותר משמונה שנים, אבל היה מי שנכנס לנעליו וחיבר המשך לעלילות ארתור דנט, זפוד ביבלברוקס, פורד פרפקט ושאר טיפוסים רבי השראה וחזון, שנתנו לנו לא רק את הסיסמא הנפלאה Don't Panic! אלא גם את התשובה החד משמעית למשמעות החיים (42). אואן קולפר, הסופר האירי, הוא שנבחר על ידי מנהלי העיזבון של אדמס לחבר את הכרך השישי (וכנראה האחרון) הזה, And Another Thing… בדיוק שלושים שנה אחרי צאת המדריך הראשון.

בראיון לגארדיאן מדווח קולפר על היסוסים והתלבטויות, אבל לאחר שהתמסר לעניין הוציא מתחת ידיו יצירה אדמסית לחלוטין, מתובלת בכל ההומור הסוריאליסטי והאנגליזמים שבזכותם ארבעת הספרים הראשונים בסדרה הפכו לאהובים כל כך. קולפר, אגב, בעצמו אחראי לסדרה רבת מכר, עלילות המתח של ארטמיס פאול (שמכירותיה הביסו זה מכבר את אלה של מדריך הטרמפיסט). אפשר להאזין לראיון אתו כאן.
 
את דאגלס אדמס ראיינתי בלונדון בשנת 1998. גרתי אז באנגליה וכתבתי ל"קפטן אינטרנט" של הארץ. הנה הראיון:

"הסיבה האמיתית שבשלה אני כותב במשפטים קצרים ותמציתיים היא שגדלתי אצל
סבתא שלי, והיא גידלה בבית המון חתולים וכלבים אסופיים, וציפורים ואפילו
סמורים. בשל כך, האוויר שם היה תמיד מלא אבק ושערות של חיות, ואני הייתי
כל הזמן מנוזל. הייתי מתעטש בכל רבע שעה בערך, וזה עשה שמות ביכולת שלי
להתרכז. כל מחשבה שלא הצלחתי לגבש במלואה בפרק זמן של רבע שעה, היתה עפה
לי מהראש, מלווה בכמויות נכבדות של נזלת".

דאגלס אדאמס, מחבר "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", אחת ההצלחות הגדולות
ביותר שידע עולם המדע הבדיוני ההומוריסטי מעולם, מאזכר את האף שלו
באובססיוויות כמעט. האמת היא שיש לו אף נורמלי לגמרי. לא ברור אם אפשר
לומר אותו דבר גם לגבי מה שמסתתר מאחורי האף: המחשבות, הרעיונות, הדמיון.
אדמס הוא, ועל זה קשה לחלוק, אחד האנשים בעלי הראש הפרוע והמצחיק ביותר
בשביל החלב.

בימים אלה יוצא אדמס ממשבר גיל ה-40 שלו, שאותו עבר בתנאים מועדפים:
מרופד בהרבה מאוד כסף ומיליוני קוראים-מעריצים בכל העולם. החודש יש לו
עוד כמה סיבות לחגוג: הוא חתם על חוזה עם חברת דיסני להפקת סרט בהוליווד
לפי "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", הוא השלים את העבודה על משחק המחשב החדש
שכתב, "ספינת החלל טיטאניק", והכריז על פתיחתו המתוכננת של אתר האינטרנט
H2G2, אתר שאפתני שיהיה "מדריך להתמצאות בכל מה שיש באינטרנט, בעולם
ומעבר לו. ויהיו בו גם תמונות של פינגווינים".

אדמס יוצר ועובד במשרדו שבלונדון, "הכפר הדיגיטלי" שמו, והוא חלק מחברה
שהקים לפני שנה וחצי יחד עם צוות של אמנים חברים, העוסקת בהפקת מוצרים
בתחום המוסיקה והמחשבים – תקליטורים, ספרים ומולטימדיה ("וריפוד
לרהיטים"). התפקיד הרשמי שלו בכפר הוא "פנטזיונר ראשי", תפקיד שאליו הוא
מביא את ניסיונו העשיר "כשומר ראש של משפחת מלוכה ערבית, מנקה של לולי
תרנגולות וגיטריסט של הפינק פלויד", כהגדרתו.

אדאמס, בן 45, נולד בקיימברידג', "במזל דגים", למד ספרות אנגלית בקולג'
סיינט ג'ון, וכיום הוא מתגורר, עם אשתו ובתו פולי ג'יין, בת השלוש וחצי,
באיזלינגטון, לונדון. "המדריך לטרמפיסט בגלקסיה", שעשה אותו איש עשיר
מאוד, מפורסם מאוד, נערץ מאוד ולעתים מדוכא מאוד, נולד כסדרת תסכיתים
שנכתבו לרדיו 4 של הבי-בי-סי הבריטי, ועלו לשידור – כמעט בחשאי, בלי
פרסום מוקדם – בשנת 78'. ההצלחה ההיסטרית היתה מיידית. הספר שיצא בעקבות
הסדרה זינק ישר למקום הראשון בטבלת רבי המכר הבריטיים ואחר כך גם
האמריקאיים, ושני ספרי ההמשך הלכו בעקבותיו באותה מהירות. אדמס אומר שזה
היה כמו לקפוץ ישר מהמשחק המקדים לאורגזמה.

שלוש שנים מאוחר יותר נעשה הניסיון הראשון לתרגם את "המדריך" לקולנוע.
אדמס, שמכר את זכויות ההפקה לחברת קולומביה, שם פעמיו לוס אנג'לסה,
בתקווה לכתוב תסריט, ללחוץ כמה ידיים ולחיות באושר ובעושר מאז ועד עולם.
המציאות היתה פחות סימפטית, וכללה מריבות עם מי שהיה אז הבמאי המיועד,
איבן רייטמן, שהסתיימו בחזרתו של אדמס לבריטניה, קבורה רשמית של התסריט
במגירה לא-נודעת, ושנים מספר מאוחר יותר גם רכישה חזרה של הזכויות
מקולומביה, בתקווה להפיק את הסרט בעצמו.

ארתור דנט, זאפוד ביבלברוקס, פורד פריפקט וגיבוריו האחרים של אדמס
נאלצו להתנחם בינתיים בהופעה טלוויזיונית. הבי-בי-סי הפיק סדרת טלוויזיה
שהתבססה על הספר הראשון בסדרה, סדרה שאדמס מאוד לא אוהב. אלן בן, מפיק
הסדרה, צוטט בעיתונות הבריטית כמי שאמר ש"אדמס הוא איש עם רעיונות
פרועים מאוד, וקשה מאוד לעבוד איתו". אדמס הניח לסדרת הטלוויזיה להצליח
בלעדיו, ובמקום זה כתב עוד שני רבי מכר, והשלים את "הפרק החמישי
בטרילוגיית הגלקסיה". הוא כתב גם שני ספרים בכיכובו של דרק ג'נטלי, בלש
הוליסטי, שני מילונים מצחיקים במיוחד וספר לא בדיוני אחד – "הזדמנות
אחרונה לפגוש" – על חיות בסכנת הכחדה.

"ואז הקמת
י את הכפר הדיגיטלי", מספר אדמס, "כי קרתה לי תקלה מצערת.
לגמרי במקרה כתבתי רב מכר, ואחר כך עוד אחד ועוד אחד ואז נאלצתי לכתוב
עוד אחד, ופתאום הבנתי שאם אבלה את כל החיים שלי לבד בחדר, מול מכונת
כתיבה, אני אצא מדעתי".

אדמס אומר שכל העובדים בכפר הדיגיטלי שלו מרגישים כמו משפחה אחת גדולה,
וזה מה שגורם להם לקבל על עצמם משימות בלתי שפויות ולא רציונליות, וגם
להצליח לממש אותן. אחת מאלה היא המדריך החובק-כל לאינטרנט, שאדמס אומר
עליו שהוא יהיה "המדריך הגדול ביותר בתולדות הזמן והחלל". הוא עצמו נהנה
לעבוד במולטימדיה, שבה הוא השתמש בפועל הרבה לפני שהיא הומצאה באופן
רשמי. אחרי הכל, במרוצת השנים כללה התפוקה שלו ספרים, תסכיתי רדיו, סדרת
טלוויזיה, תסריט, משחק מחשב, הרצאות על תרבות האינטרנט, מחזה ואפילו
מגבת.

הפרויקט הגדול הראשון של "הכפר הדיגיטלי" הוא משחק המחשב "ספינת החלל
טיטאניק", תקליטור אינטראקטיווי שמורכב מסצנות הזויות, ספוגות בהומור
הנון-סנסי המשובח שהפגין אדמס בכל ספריו. בדומה למה שקרה בסצנת הפתיחה
של "המדריך", גם כאן יושב גיבור הסיפור בנחת בסלון ביתו ולוגם כוס תה.
פתאום מתנגשת בבית ספינת החלל טיטאניק, ספינת החלל הגדולה ביותר שנבנתה
אי פעם, ושהמוטו שלה אומר "שום דבר לא יכול להשתבש כאן". והכל, כמובן,
משתבש. ועוד איך.

אדמס: "את הטיטאניק כתבתי במיוחד לסי.די, לא כפי שמקובל בדרך כלל,
לכתוב קודם ספר ולתרגם את ההתרחשויות הלינאריות שלו לעולם הדיגיטלי. הספר
שמתאר את מסעותיה של ספינת החלל יצא לאור רק אחרי המשחק. אני מזמין את
המשחקים לעלות על סיפון הטיטאניק, והם מגלים שהם נוסעים במחלקה שלישית
ולכן כבר בהתחלה הם נחשפים לאחד הכוחות הגדולים ביותר שידע היקום: הכוח
הגורם לך לרצות לשדרג את מעמדך בכל מחיר. אני מכיר את זה אישית, מעשרות
מפגשים משפילים עם עובדי חברות תעופה ורכבות, שמסרבים לשדרג אותי אף על
פי שהם מזהים אותי".

איך בנית את העולם של "טיטאניק"?

"השקעתי בזה את רוב השנתיים האחרונות, יחד עם עוד 25 מעצבים, מתכנתים
וכותבי דיאלוגים. התוצאה הסופית מדהימה כל כך שקשה לי לתאר לך את זה. יש
במשחק מנוע שיחות – תוכנה שמאפשרת לכל הדמויות לשוחח עם השחקנים. הקלטנו
שעות על שעות של משפטים, מלים, קטעי מלים וצלילים, כך שכשהשחקנים ישוחחו
עם הדמויות הן יוכלו לענות, וזה יוצר אשליה כה חזקה של שיחה אמיתית,
שלפעמים אפילו אני מצטמרר בבהלה. כל הקולות הם של שחקנים בריטיים. טרי
ג'ונס מ'מונטי פייטון' משחק שם תוכי מטורלל עם הרגלי היגיינה אישית דוחים
במיוחד, תפקיד שיש מי שאומר שהוא ממש נולד בשבילו".

ב"המדריך" שוטטו ארתור ופורד בכל רחבי הגלקסיה, וגילו שכדור הארץ הוא
בסך הכל ניסוי כושל של קבוצת עכברים. גם ב"טיטאניק" הגיבורים צריכים
לנווט דרך ההייפר-חלל, ובדרך לעבור בכל מיני מקומות מוזרים.

טיסה לחלל היא אחד מהחלומות שלך?

"במשך שנים ארוכות רציתי מאוד לטוס לחלל. היום כבר לא, כי אחרי שנולדה
לי בת, כל הפרספקטיבה שלי השתנתה. כל מה שאני רוצה לעשות בחיים זה להגן
עליה".

המשחק שיצא בעקבות "המדריך" כלל חידוש מעניין: המשחק שיקר בעקביות לכל
מי שניסה לשחק בו. איזה הפתעות יהיו ב"טיטאניק"?

"אני ממש לא יכול לגלות לך. יהיו חידות לא-קלות, ואני מקווה שגם
מצחיקות. מי שירצה לרמות יוכל לקנות את ספר הרמזים. אני אישית רימיתי ככה
ב'מיסט'. ישבתי על המשחק הזה המון שעות, ואהבתי את זה, אבל בשלב מסוים
החלטתי לתבוע לעצמי בחזרה את הלילות שלי – וקניתי את ספר הרמזים. אני
יכול להגיד שחלק גדול מהאוכלוסייה של הספינה מורכב מרובוטים הנמצאים בהלם
מוחלט כתוצאה מההתנגשות, והמשחקים אמורים לקנות את האמון שלהם באמצעות
שיחות. יש שם גם ישות אינטליגנטית סייבר-חללית וחסרת אונת מוח אחת".

התחלת כבר לכתוב את התסריט לסרט?

"הדרך לשם עוד ארוכה. יש לי במגרה שני תסריטים, אחד שכתבתי לקולומביה,
והשני שכתבתי כשחשבתי להפיק את הסרט בעצמי עם מייק נסמית מלהקת הקופים.
בשניהם התרחקתי מדי מהספר המקורי, אז אני חושב שעכשיו אכתוב משהו שיותר
מחובר למקור. אנשים שואלים אותי אם הסרט יכלול את כל חמשת הספרים של
'המדריך', כי הם לא מתארים לעצמם עד כמה סרט הוליוודי זה דבר קצר. בקושי
יש בו מקום לסיפור קצר אחד".

מי ישחק את ארתור דנט?

"אין לי מושג, אבל ברור לי שארתור וטריליון יהיו בריטים, וזאפוד ופורד
יהיו אמריקאים. החייזרים יכולים להיות כל דבר שהוא, מצדי אפילו ישראלים.
כמה שנערבב יותר מבטאים וזהויות זה יהיה טוב יותר. אני לא רוצה ליצור את
הרושם המוטעה והחביב על הוליווד, שהגלקסיה מאוכלסת כולה באמריקאים".

חיכית 15 שנה לסרט הזה.

"כן, ובדיעבד אני שמח שחיכינו, כי בינתיים היכולת לבצע אפקטים מיוחדים
השתכללה כל כך, שיהיה אפשר להכניס לסרט את כל השטויות שמופיעות ב'מדריך'.
ג'י רוש, שביים את 'אוסטין פאוארס', יהיה הבמאי, ואני אכתוב את התסריט
לבדי. אבל זאת רק ההתחלה, ועד שהסרט יושלם עוד יהיה צורך לפרנס כמה עורכי
דין ולממן לילדים שלהם את הלימודים בקולג'. אני מקווה שהסרט יהיה בבתי
הקולנוע בקיץ של שנת 2000, אם כי באופן אישי שנת 2000 נראית לי המצאה
בלתי אפשרית, ונראה לי שלעולם לא יהיה תאריך כזה".

ומה אחרי הסרט?

"אני רוצה לכתוב סר
על עלילותיו של דרק ג'נטלי, ואולי גם לכתוב עוד
ספר. אני לא מוכן לדבר על הספר, אבל יכול לגלות ששמו DIFFERENCE ENGINEER
THE. אני לא מוכן שוב להשתעבד לסדרת ספרים מאותו הסוג. יש בצנרת גם
פרויקט שנקרא "יער האווטארים", דרמת טלוויזיה שמתרחשת בלונדון וגם
בסייברספייס, ואחר כך נפתח ממנה עולם תלת-ממדי באינטרנט".

באתר הפרטי שלך אתה מייחד מקום נכבד לדיונים בנושא האף שלך.

"כן, לציבור יש זכות לדעת. לאמא שלי היה אף ארוך ולאבא שלי היה אף רחב –
ואני ירשתי קומבינציה של שניהם. כתוצאה מכך יש לי אף שהולך לפני ומבקע את
האוויר כמו חרטום של יאכטה. כשהייתי קטן זה גרם לי לרצות להסתתר, אבל
מאחר שאני איש גדול ממילא, אין הרבה דברים שיכולים להסתיר מאחוריהם גם
אותי וגם את האף שלי, כך שלמדתי להתייחס אליו כאל קישוט. מה שמצחיק זה
שהאף שלי מאוד לא שימושי. שברתי אותו כשהייתי ילד, ומאז אני לא יכול
לשאוף דרכו אוויר. חשבתי פעם להסניף קוקאין, כי אמרו לי שזה מחורר את
הריריות באף, אבל נראה לי שלאנשים שמסניפים קוקאין יש אפילו יותר בעיות
ריכוז מאשר לי".

חשבת לפנות לרופא?

"היו כמה משלחות של רופאים וחוקרי מערות שירדו לבדוק מה קורה אצלי באף,
אבל עקבותיהם לא נודעו".

הספרים שלך מכרו 15 מיליון עותקים, והמשחק הקודם מכר 400 אלף עותקים.
אתה בטח מוצף במכתבי מעריצים.

"ואני גם משתדל לענות לכולם, אם כי מי שכותב לי מגילות ארוכות זוכה
להתעלמות. פעם קיבלתי מכתב תלונה ממאזין רדיו מפקיסטן, שהתלונן ש'המדריך'
מאוד לא מדויק ושהוא ציפה שהבי-בי-סי יבדוק את העובדות הגיאוגרפיות
וההיסטוריות שהוא משדר ביתר קפדנות".

על "המדריך" היה כתוב בגדול "לא להיכנס לפאניקה". מה מכניס אותך
לפאניקה?

"דד-ליין. בכלל אני מתרגש בקלות רבה".

אתה מרצה ומופיע בכל העולם. בישראל כבר היית?

"לא, אף על פי שאחד התחביבים העיקריים שלי הוא צלילה, ואילת בהחלט נמצאת
על מפת המקומות שאני רוצה לבקר בהם".
 
 המילון הקהילתי המקוון של מעריצי מדרי הטרמפיסט נמצא פה:
www.bbc.co.uk/dna/h2g2
 
ופרטים מלאים על יום המגבת הבינלאומי תמצאו כאן:
www.towelday.org
 
 
 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • בעז יניב  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 7:48 pm

    קצת קשה לי עם הרעיון שמישהו אחר יכתוב את ההמשך… גם כך לטעמי ככל שהסדרה המשיכה משהו בקסם דעך. לפני כמה ימים פגשתי מישהי שקראה את "הזדמנות אחרונה לראות" גם ספר מעולה של אדמס, והראיון שלך איתו מעניין! תודה.

  • אסתי  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 8:08 pm

    את ראיינת את דגלאס אדמס?!?!?!

    ווי ווי, עפר אני לרגלייך.
    טוף, אני שמה לי בצד את הראיון הזה כפרס לעצמי על כך שאסיים במזל טוב את הכתבה שאני עובדת עליה כבר שלושה ימים. בקיצור אחזור עוד כמה שעות להתענג לי בנחת ולהפגיז אותך בשאלות.

    אין עלייך, פשוט אין!

  • רוני  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 9:44 pm

    איזה כיף לך שזכית לראיין אותו.
    אחד האנשים והסופרים המעניינים ביותר.
    כבר מזמן הגעתי למסקנה שגם אם הוא היה כותב מדריך לשימוש בסכין ומזלג הייתי שמחה לקרוא אותו
    בבי.בי.סי משדרים עכשיו סדרה שנעשתה בעקבות "הזדמנות אחרונה לראות" – ספר נפלא,
    עם סטיבן פריי ומרק קרווארדיין

  • עידוק  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 9:46 pm

    לפי מאמר שכתב אדמס לאסקווייר ב-1991, ופורסם ב"סלמון הספק", "כל חמש עשרה שניות הייתי מתעטש. כל מחשבה שלא הצלחתי להתחיל, לפתח, ולגמור באיזו מסקנה הגיונית בתוך חמש עשרה שניות הייתה אפוא נפלטת בכוח מראשי בלוויית כמות נאה של נזלת".

  • שולמית אפפל  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 10:03 pm

    זה לעולם לא יקרה למשורר. אנחנו כותבים עצמנו למוות ואין לנו תחייה כלל וגם הפנסייה לא משהו ולפעמים גם זה לא

  • נהר  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 10:35 pm

    תודה! איזה ראיון נפלא… איזה אדם נפלא…

    האם ידוע לכם אם משחק המחשב מופץ בארץ?

  • דינה ראלט  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 10:53 pm

    וואללה…אכן אין כמוך…יחד עם אסתי אני עפר לרגלייך
    🙂

  • אסתי  ביום אוקטובר 13, 2009 בשעה 10:59 pm

    איזלינגטון. נו, אין מקום אחר. פשוט תפור עליו לגור שם.
    הפגשת אותו או שזו היתה שיחה טלפונית? – שאלה בקנאה איומה.

  • דפנה לוי  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 11:07 am

    לבעז יניב ולרוני, אכן הספר והסרט שנעשה בעקבותיו מצוינים. מבחינתי, סטיבן פריי יכול פשוט לעמוד על הבמה שלוש שעות ולהקריא את ספר המיקוד של לונדון, זה יהיה מרגש.
    אולי אעלה כאן שני ראיונות שערכתי אתו בעבר. נחכה להזדמנות מתאימה…

    לכל המפרגנים – תודה, ושולמית, אני לא בטוחה שהיית רוצה שמישהו ימשיך לכתוב את שיריך אחרי לכתך, אבל אם את מתעקשת אני מבטיחה לנסות.

    עידוק – לי הוא אמר אחת לרבע שעה, אולי מצב האלרגיה שלו השתפר עם השנים, אחרי הכל ראיינתי אותו כמה שנים אחרי האסקווייר. האיש היה אובססיבי לגמרי בנושא האף שלו, ועד הסתלקותו אפשר עוד היה למצוא ברשת המון תמונות מרהיבות של קלוז אפ נחיריים…

    אסתי, כן, כן, נפגשנו בלונדון. עד קץ הימים זה יהיה מיי קליים טו פיים…
    🙂
    אנחנו הרי במקצוע הזה רק בשביל הפגישות האלה, לא?

  • דפנה לוי  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 11:07 am

    מדובר במשחק מחשב שאכן הופץ פה, אבל מאחר שמדובר על עשר שנים, נדמה לי שהוא כבר לא ממש רלוונטי….

  • קורא  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 1:47 pm

    ראיון משובח.
    נדמה לי שאדמס הביא באמצעות כתביו רוב אושר להמוני קוראים.
    קשה להעריך כמה שמחה וצחוק נחמסו מאתנו משום שהוא מת בגיל כל כך צעיר.

  • נינה  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 4:58 pm

    כולי קינאה וקינאון…. (-:
    לראיין את האדם הזה… זכית.
    קראתי כעת את הספר "הזדמנות אחרונה לראות". משהו שונה מהמדריך והמגבת – אבל טוב.

  • דודי  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 5:04 pm

    מאמר יפהפה שהופיע לרגל שלושים שנה למדריך וכל הטראראם של יציאת הכרך החדש.
    http://entertainment.timesonline.co.uk/tol/arts_and_entertainment/tv_and_radio/article6866840.ece

  • מיכל נוימן  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 6:19 pm

    הימים שבהם היתה מצורפת להארץ חוברת קפטן אינטרנט היו ימים יפים.

    לחשוב שהיו ראיונות כאלה, ומישהו ניסה לפצח את ההקשרים התרבותיים של האינטרנט בראשיתה.

    הצפת אותי בגעגועים!

  • איתמר  ביום אוקטובר 14, 2009 בשעה 6:21 pm

    ספר שלו. מי יודע אם זה יקרה

  • מרב@  ביום אוקטובר 15, 2009 בשעה 9:33 am

    של סלמון הספק, שאותו היה לי העונג לתרגם לעברית, אכן 15 שניות, בתור אלרגית פעילה הזדהיתי מאוד. אני אכולת קנאה על כך שזכית לשבת פנים מול פנים (ואף) עם האיש והאגדה (אכלתם עוגיות?)

  • יעל  ביום אוקטובר 15, 2009 בשעה 1:36 pm

    מזמן לא צחקתי ככה מטקסט אינטרנטי.
    כמה מוזר לחשוב שכל זה נכתב לפני 2000 ואיזה אובדן לעולם היה מותו של אדמס זצ"ל בטרם עת.

  • רוני  ביום אוקטובר 16, 2009 בשעה 5:49 pm

    ועוד הערה לחובבי האדמס: כדאי לכם לחפש ברחבי הרשת סרט דוקומנטרי עתיק (1990) ומדהים שהוא
    עשה
    Hyperland.

כתוב תגובה לרוני לבטל