לאן הולכים החלומות בחורף, כשהאגם קפוא?


 

הפאב האמפיבי הראשון בעולם

ממבט של  ציפור, הגבעה שבראשה ניצב הבית שלי, נראית בוודאי כמו גרגר אפונה זעיר שהוטמן מתחת למזרן של בנייה אורבנית צפופה, ממתין לנסיכת ענקים שתשתרע עליו ותגנח באי נחת. הכבישים העולים ויורדים סביב לא מצריכים שלטי אזהרה לטיילים נועזים. הם משופעים בדיוק במידה שמביאה את רוכבי האופניים להתנשף, ואת המים החומקים מתעלות הניקוז לגעוש מטה, וליצור אגם.
האמת היא שזו שלולית, אבל מהמרפסת אני יכולה להתעלם מעכירותה ומהעובדה שכל מכונית חולפת מתיזה את רוב תכולתה על עוברים ושבים שמקללים בשלוש שפות, כפי שתובע הדו קיום. לרגע, כשמפלס המים עלה בימי הגשם השוטף, קיוויתי שאנשי מג"ב יחליפו את האקדחים במגב ויעזרו לסלק את המים, אבל הייתה דממה. מרחוק, יכולתי לדמיין שהשלולית הזו היא אחד האגמים של ילדותי. אגמים שהיו מבצבצים בכל חורף מחדש בשטחים הריקים, אלה שהעיר הייתה מנסה לזחול לתוכם בצעדים מגושמים של מנופים ובטון.
 
היו לנו שני אגמים כאלה, וקראנו להם Lake Ashkelon A  ו – Lake Ashkelon B. שניהם היו כמעט בלתי נגישים, באמצע הדרך בין השכונות הוותיקות לחדשות, ולכן פנויים לדמיונות רומנטיים. בדמיונם של תושבי האזור השיא הרומנטי היה תביעת ענק נגד הקבלן שמכר להם דירות על קרקע ביצתית. עניין של פרספקטיבה – משהו שלמדתי כשגרתי ליד אגם אחר, ביורק, אנגליה, שגם הוא לא היה אגם של ממש, אלא תוצר של הצפות גשמי החורף שהביאו את נהר האוז לעלות על גדותיו. מרכז העיר הופך שם בכל חורף למקווה מים ענק, שמתוכו מבצבצת תערובת ביזארית של אובייקטים: גגות של מכוניות (אדומות), שרידיה של המצודה שבה התבצרו (ונטבחו) אחרוני היהודים באזור בשלהי המאה ה – 12, ועליית הגג של הפאב The King's Arms.
 
ביורק יש 365 פאבים, כך שאפשר לשתות במקום אחר בכל יום בשנה, אבל הקינגז ארמז הוא היחיד שמרתף הבירה שלו שוכן בעליית הגג, לשם לא מגיעים השטפונות. בתוך הפאב ישנה טבלה המציינת את הגובה שאליו הגיעו המים בכל שנה. הפאב טובע, וקם לתחייה כשהמים יורדים, מנוקה ומשופץ על ידי תושבי המקום, צאצאי ויקינגים בהירי שיער, שאבותיהם הורישו להם חוסן גופני ואת היכולת לצחוק גם בימי מבול, צחוק שמתגלגל על אבני מרצפות של סמטאות הנושאות שמות כמו "סימטת אליס המשוגעת" או "רחוב הסוסים הגנובים", וגם "מעבר וויפ-מה וופ-מה" שיש בו רק שני בתים, מס' 1 ומס' 1 וחצי, מקומות שהעובר בהם אינו יכול אלא להתמלא אופטימיות. אופטימיות נוכח הקדמה שהביא עמו הזמן, אותו זמן שהפך את הסמטאות האלה –  שפעם היו נוהרים בהם כפריים בורים לבושי סמרטוטים לצפות בהוצאות להורג, ומשרתות עבות חוטם שנימי דם נמתחים כרשת של עכבישים על לחייהן שופכות לתוכן מן החלונות את דליי הצואה והשתן של אדוני הממון – לרחובות שטופי אור ופרחים ותיירים מבושמים. אותו זמן שהפך את אשקלון הזעירה של ילדותי לעיר סואנת, שעל אגמיה הנטושים יורד מפעם לפעם גשם של טילי גראד. מבעד לערפילי החורף המצטברים על חלונות הבתים אפשר לדמיין שאלה זנבות בוערים של כוכבי שביט, שמגיעים לכאן בגלל המשאלות שלנו, כדי להגשים לנו את החלומות.
 

 

מחוץ לטווח הטילים

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עדי  On נובמבר 11, 2009 at 7:47 am

    את מתכוונת שאנחנו חולמים על הטילים האלה ומסיבה כלשהיא אנחנו מיחלים להם?

  • Stern  On נובמבר 11, 2009 at 7:49 am

    What a lovely story. Nice to wake up to a pleasant surprise.

  • מיכאל  On נובמבר 11, 2009 at 9:04 am

    כמה נעים לטייל הבוקר מיפו לאשקלון ליורק — ולדעת שבדמיון ואולי עם הזמן הכיעור והסבל הופכים לזכרונות וגם ליופי. יפה מאד, דפנה!

  • שולמית אפפל  On נובמבר 11, 2009 at 9:06 am

    בהנאה. אפשר להזמין עוד? בבקשה

  • יולי  On נובמבר 11, 2009 at 9:21 am

    התענגתי לקרוא ולהיסחף במי הזכרונות שלך מיפו, לאשקלון ומשם ליורק וחזרה והתמלאתי אופטימיות שאולי באמת יש התקדמות אחרי הכול…
    והתמונה? לא הצלחתי להחלט, לרגע היא יפו ולרגע היא יורק

  • יורקאי  On נובמבר 11, 2009 at 9:33 am

    בתמונה לא רואים, אבל לוח השנתות המודד את גובה המים בכל פעם שיש שטפון מצביע על כך שבשנים מסוימות המים הגיעו כמעט לתקרה. אני מכיר היטב את התמונה: יומיים אחרי שהמים יורדים, באים לפאב הזה, שהוא במקום מרכזי ביורק ואהוב להפליא, ומוצאים את כל תושבי השכונה מטאטאים בוץ ממרבדי הפאב אדומים, ומתישבים בתוך הלחות הזאת לשתות פיינט.

  • שרון רז  On נובמבר 11, 2009 at 9:39 am

    "מעבר וויפ-מה וופ-מה"
    ???…
    בין אשקלון ל-יורק המרחק גדול ועובר בין ימים, אגמים ושלוליות

  • שועי  On נובמבר 11, 2009 at 10:04 am

    כמו שציינת, טבח גדול בקהילה יהודית על יסוד של עלילת דם אידיוטית, בתווכו של המלך ריצ'רד לב הארי (זה מסיפור רובין הוד) שידע, שתק, והעניש כמה פורעים בדיעבד.

    יורק גם ידועה בשושלת הריצ'רדים שלה, שבימי מלחמות השושנים, הצמיח בית יורק, כמה מלכים אנגליים, חלקם רצחו בני משפחה, גם ילדים קטנים, מפחד שלעתיד לבוא יהיו אלו טוענים לכתר, ואולי יקדימו אותם (דומני כי סיפור רציחתם של שני ילדים כאלה, נכנס לתוך ריצ'רד השלישי של שייקספיר)

    ולאשקלון–

    לכל עיר דומה- היו את אגמי החורף שלה. אני זוכר שלוליות ענק בגבעתיים, באיזור של הואדי
    ושל חלקה 9. פעם מזמן, לפני שפרוייקטים חדשים כיסו את הכל.

    לזכרם של היורקאים, יהודים כצאצאי ויקינגים, לזכרם של אגמי ילדות ולחיי 365 פאבים בעיר אחת, אני חושב שאפנה ללגום
    מעט בירה. אני חושב שאאזין ברקע לרות דולורס וייס שרה את שירהּ 'אשקלון'.

  • ליידי דיליי  On נובמבר 11, 2009 at 10:41 am

    אולי הוא יביא עלינו את הגשם?
    ותגידי, התמונה גם היא שלך?
    אין לך מושג כמה אני שמחה שלא נשארת שם, לרעות בשלוליות זרים.
    נשיקות!

  • ארטוס  On נובמבר 11, 2009 at 10:54 am

    כרגיל, ללקק את האצבעות. בתור אשקלוני זה מדבר אלי ובעיקר אל החלק הנוסטלגי שבי.
    בחירתך בסיום שאותי הפתיע וריגש גורמת לי להמתין (איפה לעזאזל שמתי את ה"מרה"?) בקוצר רוח לפוסט הבא.
    תודה.

  • איתמר  On נובמבר 11, 2009 at 11:10 am

    כך אמרה סוזנה יורק

  • אלפונסו המקורי  On נובמבר 11, 2009 at 12:03 pm

    דפנה יקרה
    יש לי כפי הנראה חור שחור בהשכלה או בזכרון

    כהרגלך, כתוב מענין ומרגש
    אך אני מרשה לעצמי בעתיד הקרוב לפנןת אליך בשאלות נוספות על פנומנים באשקלון בעבר שמענינים אותי ספציאל

    תודה

  • אורה  On נובמבר 11, 2009 at 12:14 pm

    פוסט אווירה מקסים- ממש נהניתי

  • סחלבים בזול  On נובמבר 11, 2009 at 3:08 pm

    עושה חשק לנסוע לכל מקום בו גשם-ב-חורף זאת לא
    אטרקציה. עושה חשק לנסוע לכל מקום בו חורף זאת לא אטרקציה. ובכלל עושה חשק לסנוע

  • יורם  On נובמבר 11, 2009 at 3:28 pm

    קטע פשוט מקסים!

  • שלומית  On נובמבר 11, 2009 at 4:10 pm

    יפיפה
    שמחתי לחזור

  • נעמי  On נובמבר 11, 2009 at 6:34 pm

    נהניתי וחייכתי לאורך כל הכתבה. פשוט נחמד וטוב בשביל מצב הרוח החורפי – ושאכן יגיע בקרוב

  • דפנה לוי  On נובמבר 11, 2009 at 6:57 pm

    של שלט הרחוב בן שני הבתים, שלדעתי מושך יותר תיירים בשנה מהכותל המערבי.

    תודה לסטרן ושולמית ויולי ושרון והיורקאי – בהחלט אשתדל לפרסם עוד כאלה. הצרה, כמו ששולמית רמזה בפוסט שהעלתה הבוקר,היא שהדברים מתנגנים בראש, ואחר כך לתרגם אותם לנייר….

    לעדי – מעניין שהגבת ראשון (ראשונה?) ועלית על נקודה מוצפנת שחשבתי שאיש לא יבחין בה…

    לליידי – גם אני שמחה שחזרתי, וגם בגללך

    לארטוס -לך עדיין יש מבט של ציפור. האם כשאתה טס מעל אתה עדיין מבחין באגמים האלה?

    תודה גם לאיתמר, לסחלבים, ליורם, לנעמי, לשולמית, לאורה ולאלפונסו – על הפרגון.
    ולשועי – על הדעת והאבחנות הנאות, בעניין שנדון בפוסט וגם בעניינים אחרים.

  • עדי  On נובמבר 11, 2009 at 8:31 pm

    וקלטתי לא רק את הרמז הזה, ששתלת לפני שהכנסת את התמונה, אלא גם את הכותרת שמתיחסת להולדן קולפילד של סלינג'ר.

    יש לך קוראים שקוראים בתשומת.

  • טלי  On נובמבר 11, 2009 at 8:47 pm

    את כל המילים המתפעלות והמקוריות כבר אמרו לפני (זה לא משנה..), לי נשאר רק שוב – איזה יופי (-:

  • אפרת  On נובמבר 11, 2009 at 11:55 pm

    זה היה ליד הבית שלי,וקראנו לשלולית הזו שלולייק

  • דפנה לוי  On נובמבר 12, 2009 at 7:10 am

    זכרתי ברבורים, אבל חשבתי שזה הדמיון הרומנטי שלי מתפרע. .. השלולייק השני היה בדרך לקאזינו, נדמה לי שאפשר היה לראות אותו מהחלון שלך לפני שבנו את כל האזור.

  • גלית חתן  On נובמבר 12, 2009 at 9:20 pm

    גם אני רוצה לגור במקום שיש בו מקומות מגניבים ואנשים מגניבים וסיפורים מגניבים. ולא, זו לא תל אביב שתענה על הרצונות שלי 🙂

  • מיכל נוימן  On נובמבר 12, 2009 at 10:15 pm

    Lake Wobegone?

  • אסתי  On נובמבר 12, 2009 at 10:44 pm

    רוצה עוד כאלה.

    ובלי תירוצים. את מראיינת נפלאה, כותבת כתבות משובחות ונדירות, אבל כשאת כותבת מתוך הנפש והעולם הפנימי שלך, כשאת מאפשרת לשזוף את הפרוזה הפרטית שלך – אז את משובחת מכל.

  • דפנה לוי  On נובמבר 13, 2009 at 6:52 am

    גלית, אני בעד. הרפקאות, זאת אומרת. איפה כן היית רוצה לגור?

    מיכל – קילור הוא בהחלט אחד מאהוביי הרדיופוניים, אבל דווקא לא חשבתי עליו במקרה הזה. את הכינוי לייק אשקלון הצמדנו למקום כשהיינו ילדים, בתיכון אולי, ולייק וובגון, כידוע, אינו אגם בכלל…

    ואסתי – תודות על הפרגונים. ובהמשך לדיון שהתפתח אצלך בפוסט, אני חייבת להודות ששולמית היא ששלחה אותי לקרוא את הגברת שאהבה בתי שימוש נקיים, ובכלל היא ממליצנית ספרים מעולה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: