לאן הולכים החלומות בחורף, כשהאגם קפוא?

 

הפאב האמפיבי הראשון בעולם

ממבט של  ציפור, הגבעה שבראשה ניצב הבית שלי, נראית בוודאי כמו גרגר אפונה זעיר שהוטמן מתחת למזרן של בנייה אורבנית צפופה, ממתין לנסיכת ענקים שתשתרע עליו ותגנח באי נחת. הכבישים העולים ויורדים סביב לא מצריכים שלטי אזהרה לטיילים נועזים. הם משופעים בדיוק במידה שמביאה את רוכבי האופניים להתנשף, ואת המים החומקים מתעלות הניקוז לגעוש מטה, וליצור אגם.
האמת היא שזו שלולית, אבל מהמרפסת אני יכולה להתעלם מעכירותה ומהעובדה שכל מכונית חולפת מתיזה את רוב תכולתה על עוברים ושבים שמקללים בשלוש שפות, כפי שתובע הדו קיום. לרגע, כשמפלס המים עלה בימי הגשם השוטף, קיוויתי שאנשי מג"ב יחליפו את האקדחים במגב ויעזרו לסלק את המים, אבל הייתה דממה. מרחוק, יכולתי לדמיין שהשלולית הזו היא אחד האגמים של ילדותי. אגמים שהיו מבצבצים בכל חורף מחדש בשטחים הריקים, אלה שהעיר הייתה מנסה לזחול לתוכם בצעדים מגושמים של מנופים ובטון.
 
היו לנו שני אגמים כאלה, וקראנו להם Lake Ashkelon A  ו – Lake Ashkelon B. שניהם היו כמעט בלתי נגישים, באמצע הדרך בין השכונות הוותיקות לחדשות, ולכן פנויים לדמיונות רומנטיים. בדמיונם של תושבי האזור השיא הרומנטי היה תביעת ענק נגד הקבלן שמכר להם דירות על קרקע ביצתית. עניין של פרספקטיבה – משהו שלמדתי כשגרתי ליד אגם אחר, ביורק, אנגליה, שגם הוא לא היה אגם של ממש, אלא תוצר של הצפות גשמי החורף שהביאו את נהר האוז לעלות על גדותיו. מרכז העיר הופך שם בכל חורף למקווה מים ענק, שמתוכו מבצבצת תערובת ביזארית של אובייקטים: גגות של מכוניות (אדומות), שרידיה של המצודה שבה התבצרו (ונטבחו) אחרוני היהודים באזור בשלהי המאה ה – 12, ועליית הגג של הפאב The King's Arms.
 
ביורק יש 365 פאבים, כך שאפשר לשתות במקום אחר בכל יום בשנה, אבל הקינגז ארמז הוא היחיד שמרתף הבירה שלו שוכן בעליית הגג, לשם לא מגיעים השטפונות. בתוך הפאב ישנה טבלה המציינת את הגובה שאליו הגיעו המים בכל שנה. הפאב טובע, וקם לתחייה כשהמים יורדים, מנוקה ומשופץ על ידי תושבי המקום, צאצאי ויקינגים בהירי שיער, שאבותיהם הורישו להם חוסן גופני ואת היכולת לצחוק גם בימי מבול, צחוק שמתגלגל על אבני מרצפות של סמטאות הנושאות שמות כמו "סימטת אליס המשוגעת" או "רחוב הסוסים הגנובים", וגם "מעבר וויפ-מה וופ-מה" שיש בו רק שני בתים, מס' 1 ומס' 1 וחצי, מקומות שהעובר בהם אינו יכול אלא להתמלא אופטימיות. אופטימיות נוכח הקדמה שהביא עמו הזמן, אותו זמן שהפך את הסמטאות האלה –  שפעם היו נוהרים בהם כפריים בורים לבושי סמרטוטים לצפות בהוצאות להורג, ומשרתות עבות חוטם שנימי דם נמתחים כרשת של עכבישים על לחייהן שופכות לתוכן מן החלונות את דליי הצואה והשתן של אדוני הממון – לרחובות שטופי אור ופרחים ותיירים מבושמים. אותו זמן שהפך את אשקלון הזעירה של ילדותי לעיר סואנת, שעל אגמיה הנטושים יורד מפעם לפעם גשם של טילי גראד. מבעד לערפילי החורף המצטברים על חלונות הבתים אפשר לדמיין שאלה זנבות בוערים של כוכבי שביט, שמגיעים לכאן בגלל המשאלות שלנו, כדי להגשים לנו את החלומות.
 

 

מחוץ לטווח הטילים