רגע אחד של הבנה שאחריו הכל מתפורר

 

 

יהודית סספורטס היא אחת האומניות הישראליות המצליחות ביותר בעולם. היא כמעט בת 40, נולדה באשדוד וכיום חולקת את זמנה בין תל אביב לברלין, כבר 17 שנה היא מלמדת ב"בצלאל", ומציגה בכל רחבי אירופה. בשש השנים האחרונות זכתה למספר תערוכות יחיד בעולם, ולאחרונה הציגה את את "קרעים קוסמיים" תערוכת יחיד מרגשת במיוחד בגלריה זומר בתל אביב. נפגשנו לשיחה משום שכתבתי על סספורטס לגיליון האומנות המיוחד של "לאישה", אבל כצפוי הרחקנו אל מעבר למה שהתאפשר לכלול בכתבה. סספורטס היא אישה מפעימה. לא פחות, ואם התרגשתי מהתערוכה, זאת הייתה רק הקדמה להתרגשות שבלהאזין לה מדברת על האומנות שהיא עושה.
 
מתי ידעת שתהיי אומנית?
"כשהייתי בת 19. למדתי שנה אחת פסיכולוגיה באוניברסיטת באר שבע, אבל אז הבנתי שאני צריכה ליצור. זאת חוויה שמתרחשת כשאת מזהה אצל יוצרים אחרים את אותה רזולוציה מחשבתית, כאילו שאת נמשכת למולקולה זהה לשלך – את קוראת או שומעת או רואה יצירות של אחרים וברור לך שגם לך אין מקום אחר. זה צורך, יש כוח ואנרגיה שדוחפים אותך בעוצמה חזקה מאוד ליצירה ופשוט אין לך ברירה".
 
את מדברת על צורך בלתי נשלט, אבל העבודות שלך נראות מאוד מתוכננות, מוקפדות, מעובדות.
"העבודה שלי באמת מאוד מורכבת, ולא תמיד מה שהצופים רואים משקף את כל מה שקרה בדרך. הסטודיו שלי בברלין הוא סוג של מעבדה, ואני נעה בין האזורים השונים שלו, שהתפתחו במשך השנים. זאת דירה שכל אחד מחדריה משקף מצב תודעתי שונה: בחדר אחד אני רושמת רישומים אינטואיטיביים, באזור אחר אני מעבדת נתונים שאני אוספת במשך שנים ואני, כמו חוקר מדומה, מקשיבה לשיחות אינטימיות שאני מקליטה במשפחתי, והמחשב עושה להם אנונימיזציה ויוצר דיאגרמות של נתונים שנכנסים לרישומים, ויש אזור שבהם אני בונה מודלים מוזרים, תלת ממדיים, חלקם נעים".
 
איזה מין מודלים?
"אחד מהם, למשל, מורכב מאובייקטים שהבאתי מהטבע וייבשתי משך שלושה חודשים בסטודיו על ההסקה. הכנסתי לכל אחד מהם מגנט וסידרתי על השולחן, שגם הוא מכוסה מגנטים, כך שנוצר מין טבע דומם רוטט בגלל המשיכה והדחייה, הם הופכים למין אובייקטים עם פרקינסון. אני מנסה פה משהו שלכאורה נידון לכישלון, רישום טבע דומם שכל הזמן זז. המחשב מראה לי את הכל מלמעלה ואני רושמת מאות "דו"חות" של ההתרחשות הזו. מבחינתי זאת אנלוגיה לחיים, למצב שבו אין תשובה סופית, אין מוחלטות. יש אשליה שניתן להגיע לרגע של הבנה ברורה, אבל אז הכול מתפורר".
 
אלה שאלות פילוסופיות עמוקות מאוד
"שאלות שהעסיקו אותי מגיל צעיר מאוד. כבר בילדות תהיתי מה זה לצייר את הגינה שמול בית הוריי מהזיכרון של גיל צעיר מאוד,  ומה זה לצייר אותה מפרספקטיבה שמוסיפה לה שנים של זיכרונות, איך האופן שבו אנחנו מתבוננים במציאות משנה את העולם שלנו".
 
את אוספת אלמנטים מביצה, קרחת יער – מה מושך אותך בזה?
"זאת ביצה ליד המבורג, שגיליתי במקרה, כשנתקלתי במאמר מדעי שהייתה בו תמונה, והתברר שכבר ארבעים שנה מנסים לייבש את הביצה הזו וכל כמה שנים יש איזו נביעה שפותחת הכל מחדש, כמו פצע שמסרב להגליד, כמו פציעה קולקטיבית."
 
מה את מביאה משם?
"אני לא יכולה לרשום שם, אז אני מצלמת, אוספת דגימות אורגניות ומקליטה. בסטודיו אני מכליאה בין הקלטות מאזורים שונים – צלילים מהביצה עם שיחות מאשדוד משנת 1984. אני מתעניינת מאוד בתוצרים של הכלאות כאלה, של ניתוקים ובנייה מחדש."

 

 
את מציגה רישומים ועבודות וידיאו אפלים, שחורים, טעונים. מפתה לשאול האם את מציגה פה את הפצעים האישיים שלך.
"זה מבחינתי לא מעניין בכלל. סיפורים אישיים הם רק נקודת מוצא, תירוץ לפעולה. ככל שהם טעונים הם דוחפים בעוצמה גדולה יותר ליצור, אבל מה שמעניין הוא ליצור את הגשר, שחורג מהסיפור האישי לאמירה הרבה יותר רחבה. אם בוחנים יצירה רק כאילוסטרציה לחיים האישיים של האמן, יש בזה השטחה של האומנות שלו, ופספוס של אפשרויות קריאה הרבה יותר מעניינות של היצירה".
 
את עובדת בגרמניה ובארץ – יש מבחינתך הבדל?
"שמים וארץ. כשאני בגרמניה אני זרה, לא גדלתי בשפה ובתרבות הזו, אני לא מדמיינת ולא חולמת בגרמנית ואני נהנית מהזרות הזו, שמאפשרת לי לראות דברים אחרים לגמרי משהייתי רואה לו הייתי חלק מהמקום. "

יש הבדל בהתייחסות הקהל אליך שם ופה?
"יש הבדל בהתייחסות שלי. כשאנשים באים לפתיחה שלי ומברכים בגרמנית או בנורבגית או כותבים ביקורת בספרדית, זה לא באמת נוגע בי. בארץ כל מילה וכל מבט בתערוכה שלי מרגשים אותי. אני קוראת כל מילה ואכפת לי מה אומרים, והעובדה שהאומנות שלי מתקבלת פה היטב חשובה לי הרבה יותר".
 
תישארי שם?
"אני לא יודעת. אני שם כל עוד אמשיך להרגיש שחומרי הגלם בגרמניה מאפשרים ליצירות חדשות שלי להיוולד. זה לא פשוט לחיות כזרה, ולפעמים אני לא יודעת מאיפה כוחות הנפש לזה. הקשר עם הארץ נשמר כמובן מאליו ואין סיכוי שיינתק".