לא ידעתי שחיים כאלה מתקיימים באמריקה

עוד מעט יגיע לקולנועים "פרשיס", הספר המבוסס על ספרה של המשוררת והכותבת הכל כך עוצמתית, ספייר. לפני כשנתיים שוחחתי עם ספייר על הספר, על הגיבורה המאוד מיוחדת שלה, ועל הדברים שראתה כשהחלה ללמד באמריקה האחרת, חסרת התקווה:

את שנת 1986 זוכרת ספייר — היום משוררת וסופרת אמריקאית
מוערכת מאוד ועטורת פרסים — כשנה הכי קשה בחייה.

אימא שלה נפטרה, ואחיה, שלקה בסכיזופרניה והפך להומלס,

נרצח במרחק רחובות בודדים מביתה. "השנה השחורה ביותר שלי", היא

קוראת לזמן ההוא, "השנה שבה התפרקתי לגמרי".

היא הייתה בת 36 , אמנית מיצגים ורקדנית בראשית דרכה, שהתפרנסה

בדוחק רב מהוראה ומניקיון בתים, מותשת פיזית מעבודה קשה וחוסר שינה

ונושאת תחושה קשה של אובדן דרך. "היה לי ברור שמשהו חייב להשתנות,

והחלטתי להיות סופרת. ישבתי וחשבתי איך בדיוק עושים את זה, מה בדיוק

צריך, והתחלתי לכתוב".

ארבע שנים לאחר מכן ראה אור ספרה הראשון "חלומות אמריקאיים" —

שילוב של שירה ופרוזה, ומאז היא לא מפסיקה לכתוב. הכתיבה, היא אומרת,

פשוט הצילה את חייה. "אחרי מותם של אמי ואחי הבנתי פתאום שבכלל לא

היינו המשפחה הנחמדה מן המעמד הבינוני שתמיד חשבתי שאנחנו. תוך כדי
כתיבה נזכרתי וגיליתי על עצמי דברים שמעולם לא העזתי להודות בהם".

הקשה בגילויים האלה היה הזיכרון שאביה התעלל בה מינית כשהייתה

ילדה קטנה. "התעללות גוזלת מאיתנו את החיים שלנו", היא אומרת ממרחק

של שנים רבות, "אבל ברגע שהבנתי שזה מה שעבר עליי, קיבלתי החלטה

לחזור לחיים. עשיתי את זה באמצעות הכתיבה, במידה רבה".

אוצר הדימויים שלה והמצבים הלא פשוטים שהיא מתארת בכתיבתה שאוייַ

בים כולם מחייה ומחייהן של נשים שהכירה. נשים שבדרךייַכלל איש אינו

מקשיב להן, נשים שחיות בשולי החברה, שנרמסות תחת התעללות וכוחניות,

שמוצאות בעצמן כוחות שלא ייאמנו להתמודד עם מצבי חיים קשים במיוחד.

כזו היא פרשס ג'ונס, גיבורת הרומן הראשון שלה "תלחצי", שלאחרונה ראה

אור בעברית בהוצאת "סאגה". פרשס היא נערה בת 16 , העומדת ללדת את

בנה, תינוקו של אביה, שאנס אותה והכניס אותה להיריון בפעם השנייה. את

ילדתה הראשונה, מונגו, תינוקת הסובלת מתסמונת דאון, ילדה פרשס כשהייתה

בת 12 , ואמה, שגילתה כי נאנסה עלייַידי אביה מאז שהייתה בת שבע, כמעט

הרגה אותה בבעיטות בראשה כשהיא מאשימה אותה בגזילת בעלה.

פרשס היא אנאלפבתית, מגושמת ושמנה, דחויה חברתית ובודדה מאוד,

ורק מפגש שלה עם מורה יוצאת דופן בקבוצה של תלמידות, שסיפוריהן האישיים

דומים לשלה, מוציא אותה ממעגל הזוועה ומעניק לה את הכוח לבנות
במו ידיה חיים חדשים.
העוני, האטימות, הכאב, הסבל, אבל גם הנחישות והתקווה שמתארת

ספייר מוכרים לה כולם מיד ראשונה.

 

"ההתעללות שעברתי לא הייתה נוראה כמו זו שעוברת פרשס, בטח לא

מבחינה כמותית. הייתה לי תמיד קורת גג, הלכתי לביתייַהספר, למדתי קרוא

וכתוב, הייתה לי משפחה, היה לי מה לאכול. אני באה מרקע קלאסי של

המעמד הבינוני, עם הורים בוגרי קולג' ואבא שיש לו משרה בטוחה. לקח לי

הרבה שנים להבין מה עבר עליי ואיזה נזק עצום זה גרם לי.

"כשילדה חווה התעללות מינית, גם אם היא מדחיקה את זה, עוצמת הפגיייַ

עה בה כלייַכך עצומה, שהיא משפיעה על אישיותה, על ראיית העולם שלה,

על הביטחון העצמי והיכולת להמשיך בחייה. למזלי, יכולתי ללכת לטיפול,

יכולתי ללמוד, יכולתי להמשיך בחיי, אבל גם לי נדרש תהליך ארוך ומורכב

מאוד של החלמה. החוויות שלי מאותה התעללות משפיעות עליי עד עצם

היום הזה, והן בטח חלק מהצורך שלי להתבונן ולחקור לעומק את חייהן של

נשים שעברו טראומות".

 

הדמות של פרשס מבוססת על אישה אמיתית?

"לא על אישה אחת, אלא על מספר נשים שהכרתי בהארלם, כשלימדתי

צעירות ומבוגרות קרוא וכתוב בקבוצה דומה לזו שמתוארת בספר. פרשס

מורכבת מכמה תלמידות שלי שקרו להן דברים כמו שאני מתארת בספר.

הייתה לי תלמידה אחת שבאה ללמוד קרוא וכתוב רק בגיל 32 , וסיפרה לי

שבגיל 12 היא ילדה תינוקת לאביה. תלמידה אחרת, שהתגלתה כמשוררת

מבריקה, אמרה לי שהיא רוצה לכתוב ולספר את הסיפור שלה כי אין לה זמן

לבזבז, וכך הבנתי שיש לה איידס והיא הולכת למות. התלמידות שלי, ככלל,

לא הכירו אפילו אות אחת באלףייַבית, אבל ידעו להבדיל בין שקית קמח
לשקית סוכר, כי הן למדו להסתדר. כל הזמן חשבתי לעצמי איך הן שורדות, איך הן מתאוששות

מהדברים שהן עברו. זה לא יצא לי מהראש".

 

יש בפרשם חלקים ממך?

"כמובן, בעיקר היכולת לחשוב בצורה יצירתית. להיות בתוך מצב אחד

ולדמיין מציאות אחרת. זה תנאי הכרחי כדי לשרוד במצבים קשים".

ספייר ( 56 ) נולדה בקליפורניה בשם רמונה לופטון. אביה היה איש צבא,

והמשפחה נדדה ברחבי ארצותייַהברית וגרמניה, מבסיס צבאי אחד לשני.

החוויה המרכזית שהיא זוכרת מאותה התקופה היא הזרות והניכור, שנבעו

בעיקר מכך שבכל ביתייַספר שאליו הגיעה היא הייתה הילדה השחורה היחידה

בכיתה. כשהייתה בת 13 , אימא שלה, שהפכה לאלכוהוליסטית, עזבה את

הבית.

"זה היה טראומטי מאוד, ולמרות זאת הייתי תלמידה מצטיינת. החלומות

שלי עוצבו במידה רבה עלייַידי האפליה הגזעית שבה נתקלתי בכל מקום באמייַ

ריקה של שנות השישים, ולאו דווקא עלייַידי חיי המשפחה שלי. רציתי להיות

שחקנית, אבל בכל הסרטים שראיתי הנשים השחורות היו תמיד המשרתות, אז

זנחתי את החלום הזה".

את לימודיה התיכוניים סיימה בלוסייַאנג'לס, העיר שבה שהתה משפחתה

במשך תקופה ארוכה יחסית — שש שנים, ומשם עברה לסןייַפרנציסקו, שכרה

לעצמה חדר במלון והתחילה לכתוב יומן. במקביל נרשמה ללימודי כימיה,
אבל די מהר הבינה שהיא רוצה להיות אמנית והחליפה מסלול. היא למדה

מחול ונשרה אחרי שנה, הפכה להיפית, ובראשית שנות השבעים עברה להתייַ

גורר בניוייַיורק. שנים מאוחר יותר החליטה להשלים את לימודיה, נרשמה

לקולג', וסיימה בהצטיינות תארים במחול ובכתיבה יוצרת. במהלך הלימודים

התפרנסה משורה של עבודות, בין השאר, מניקוי בתים ומריקוד כחשפנית

בבארים, וגם כאמנית מיצג שקראה את שיריה בערבים בבתי קפה בווילג'

הניוייַיורקי.

 

"לא קיבלתי סיוע כספי מהבית כדי לממן את הלימודים האקדמיים שלי,

והלכתי ללמוד בקולג' בהארלם. אחרייַכך נשארתי שם עשר שנים, ולימדתי

צעירים ומבוגרים בהארלם ובברונקס, שתי שכונות מצוקה שבהן נחשפתי

לסיפורי חיים איומים, שהשאירו אותי המומה. לא ידעתי שחיים כאלה מתקייייַ

מים באמריקה. היה לי ברור שאני אצטרך לכתוב על הדברים שאני רואה שם,

מפני שזו הייתה הפעם הראשונה שהתחברתי ממש לחיים בגטו. ראיתי דור

שלם צומח שם, ראיתי ילדים נורים למוות ברחוב, ראיתי אותם סיפורים
נוראיים קורים לעוד ועוד נשים".

מתי התחלת לכתוב?

"כתבתי כבר בביתייַהספר היסודי ובחטיבת הביניים, אבל הייתה לי מורה

איומה, שפעם אפילו פקפקה בכך שאני כתבתי את הדברים שלי בעצמי. זה

שיתק אותי. בהמשך היה לי ברור שאני רוצה להיות אמנית, כי אני צריכה

ליצור. בחרתי בכתיבה על פני משחק או ריקוד, כי כשאת רוקדת את כלי

שמעביר מילים של אחרים, ואני הבנתי שבעולם הזה אישה צריכה לדבר את
הדברים שלה".

מתי החלפת את שמך?

"הייתה תקופה בארצותייַהברית שכולם התחילו לדבר במונחים של ניו

אייג', וכל אחת אימצה לעצמה פתאום שם של משהו מהטבע, שמות של

פרחים, כינויים של הירח. לא ראיתי את עצמי כותבת תחת השם שניתן לי

בבית, רמונה. לא היה בו מספיק כוח. חיפשתי לי שם חדש, והגעתי לספייר

(ספיר), עלייַשם האבן הכחולה. בתרבות האפרוייַאמריקאית יש לשם הזה

משמעות טעונה. זה היה כינוי לאישה חזקה מאוד, אבל גם מושחזת ואפילו

מרושעת לפעמים.

"זה קסם לי מאוד, במיוחד מאחר שאימא שלי הייתה ההפך הגמור מזה,

ואני רציתי השראה להתפתח אחרת. חוץ מזה, רציתי לנקות את השם הזה,

כמו שהראפרים התחילו להשתמש בכוונה בכינוי 'ניגר', וככה אימצו אותו

לעצמם וניקו אותו מהעלבונות של הלבנים.

"היום, אחרי שנים שאני כותבת ומופיעה בשם ספייר, שמעתי על צערות

 שקוראות ככה לתינוקות שלהן. הן בכלל לא יודעות שפעם זה היה כינוי

גנאי. הן חושבות שזה שם של משוררת שחורה וחזקה. המשימה שלי הושלמה".

 

פרשס, גיבורת הספר שלה, נאלצת להתמודד מגיל צעיר לא רק עם אביה

האונס אותה שוב ושוב ועם אמה המתעללת, אלא גם עם הדחייה שהיא חווה

מצד בני גילה, משום שהיא גדולה, שמנה ומכוערת.

"זה לא מקרי שבחרתי לתאר אותה כך. לא רציתי לבנות דמות שתזכה

לישועה בגלל אהבה רומנטית. פרשס חולמת כל הזמן שיהיה לה חבר, מישהו

שישכב איתה באהבה ובתשוקה, לא כמו שאבא שלה שוכב איתה, ואולי

החבר הזה גם יציל אותה. אבל בפועל היא מתמודדת לבד. היא מוצאת בתוך

עצמה כוחות לשקם את חייה. היא נעזרת בחברות שלה, במורה שלה, באנשים סביבה".

גם את בנית את החיים שלך לבד

"כן, אני אישה עצמאית. זה לא שאני פוסלת לגמרי את האפשרויות של
זוגיות, אבל חשוב לי שנשים יידעו שהן קודם כל צריכות לעשות את החיים

שלהן בעצמן. נשים בנות המעמד הבינוני הלבן בטוחות שהן

צריכות להתחתן וחושבות שהנישואים יקדמו אותן בסולם

החברתי. אצל הרבה צעירות שחורות זה לא כך. הגברים בני

גילן יושבים בכלא, או לא מסייעים להן ממילא, ואין להן

ברירה, הן צריכות לחיות לבד".

 

בראיונות שונים הצגת את עצמך כביסקסואלית, חיית תקופה ארוכה כלסבית ובספר, פרשס, מלאה דעות קדומות והומופוביה

 

אני חושבת שראיתי בלסביות ובהתבדלות את דרכי שלי, להמלט

מהדיכוי הגברי ומהגברים שראיתי בהם רק

מדכאים ותוקפים. החיים שלי היו מבוססים על הימנעות

והתרחקות, אבל ככל שהתקדמתי במסע שלי לעבר ההחלמה

מהטראומות, גיליתי שאני מסוגלת לחזור ולאהוב. ההתעללות

עיצבה את הבחירות המיניות שלי, אבל עם השנים השתנתי

ואני כבר לא באמת חלק מהקהילה הלסבית".

בעשור שעבר מאז פורסם לראשונה הספר "תלחצי!", הוא

תורגם לייַ 11 שפות, "ונדהמתי שהקהל המיינסטרימי קיבל אותי

באהבה כזו", אומרת ספייר, "חשבתי שאדבר רק למשוכנעים". גם

הוליווד התעניינה באפשרות להפיק סרט מהספר, אבל ספייר לא מתלהבת.

"לא תמיד הסרטים האלה משרתים את הקהילה השחורה. בספר סיפרתי את
האמת כמו שהיא, והיא לא תמיד נעימה". ∞

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • רוני  On נובמבר 29, 2009 at 12:43 pm

    אבל המאמץ לקרוא מוצדק. אשה מיוחדת ומוכשרת.
    מאוד אוהבת את הראיון, די כרגיל, אצלך.

  • מור  On נובמבר 29, 2009 at 12:46 pm

    קראתי את הספר, אבל לא שיערתי שמאחוריו עומדת אשה כל כך מרשימה.

    מישהו יודע מתי הסרט עולה לשידור בבתי קולנוע בארץ?

  • סוזאן  On נובמבר 29, 2009 at 12:49 pm

    היא אומרת, ספיר:

    "לא תמיד הסרטים האלה משרתים את הקהילה השחורה. בספר סיפרתי את
    האמת כמו שהיא, והיא לא תמיד נעימה".

    אני מקוה שהיא לא צודקת ושהוליבוד עשתה סרט ראוי מהספר הזה.
    הספר – מעולה!!!!!

  • אבן חן  On נובמבר 29, 2009 at 1:11 pm

    עם חיים כאלה גם אני הייתי נהפכת ללסבית. לישון עם האויב זה קטן על זה

  • ליידי דיליי  On נובמבר 29, 2009 at 1:12 pm

    מתי? איך?
    אני מוכרחה לצאת לפגישה, אבל אקרא את הראיון ברגע שאחזור, ואני מתה לדעת מתי יוצא הסרט.
    אוף, הקינאה!

  • איתמר  On נובמבר 29, 2009 at 1:37 pm

    בהפצה מוגבלת בארצות הברית בתחילת נובמבר ורושם בינתיים הצלחה מסתורית מפתיעה
    עוד לא ידוע אם ומתי הוא יופץ בישראל

  • שולמית אפפל  On נובמבר 29, 2009 at 1:48 pm

    אין כמוך

  • סחלבים בזול  On נובמבר 29, 2009 at 2:25 pm

    הסיפור קורע את הלב
    תודה, כתוב נהדר.זה ראיון שחשוב שיהיה בלאישה. ורצוי שגם בלגבר.

  • שלומי  On נובמבר 29, 2009 at 3:51 pm

    זו לא תמונה מהמדור שלי?

    🙂

  • חנה בית הלחמי  On נובמבר 29, 2009 at 7:44 pm

    מעט מאוד נשים ואנשים בכלל נראים בצילום כאילו הם תיכף פורצים מהתמונה. מדהימה.
    (סליחה שאני מתחילה ממנה ולא מהראיות, המצויין כתמיד).

  • דפנה לוי  On נובמבר 29, 2009 at 11:29 pm

    לרוני, את צודקת, אבל אני לא מצליחה להיפטר מהפונט הזה למרות לחיצות אין קץ על נקה וורד ומה לא. יש לי את הכתבה רק בפי די אף מלאישה, וזה המקסימום שהצלחתי….סורי.

    מור וסוזאן – אני מקווה שאיתמר (ותודה לך על העדכון יקירי) יודיע לנו כשהסרט יגיע, אם יגיע, ואני מחזיקה לה אצבעות.

    לאבן חן – מחשבות שעלו בלב כולנו, אני משערת, אבל לכי תדעי איזה עולם זה היה לו כולנו היינו עורקות מלישון עם האויב…

    לכל שאר המפרגנים – המוני תודות.

    ולשלומי – אתה רואה איזה עוצמה יש באישה קוראת? אני בטוחה שהיית מוציא ממנה יופי של טקסט!

  • שועי  On נובמבר 30, 2009 at 1:01 am

    את הספר בתרגום העברי
    התחלתי לקרוא את שני העמודים הראשונים והיה לי מעט קשה, אפילו קשה מנשוא.
    כתיבה שיש בה המון כֹּח וישירות, אבל גם משהו אלים כמעט.

  • אסתי  On נובמבר 30, 2009 at 8:54 am

    ומזכיר לי בדרך אחרת את טוני מוריסון שפציפית כתבה על הנושא הזה רק בדרך אחרת בעין הכי כחולה:
    "אף שהדבר נשמר בסוד, לא היו ציפרני חתול בסתיו 1941. אז חשבנו שציפורני חתול לא צמחו משום שפקולה הרתה לאביה.בדיקה קטנה והרבה פחות עצבות היו מגלות לנו שזרעינו שלנו לא היו היחידים שלא נבטו; הזרעים של אף אחד לא נבטו. אפילו בגנים שמול האגם לא נראו ציפרני חתול בשנה ההיא. אבל אנחנו היינו שקועות עמוק כל כך בלידה הבטוחה ובלא סיבוכים של פקולה, שלא יכולנו לחשוב על כלום מלבד הכישוף שלנו: אם נזרע את הזרעים, ונאמר עליהם את המילים הנכונות, הם יפרחו, והכל יהיה בסדר גמור.".

  • צבי  On נובמבר 30, 2009 at 1:55 pm

    דפנה – דומני שכבר ציינתי בעבר את הערכתי הרבה לאופן המאוד מיוחד, מקורי ועדין שבו הינך משוחחת עם מרואייניך.
    דפדפתי באינטרנט והגעתי לפרסום של העמודים הראשוים של הספר. אני מתקשה להסיק מסקנה אודות איכותו.
    הייתי שמח לשמוע מעט על איכויותיו הספרותיות של הספר [ממך, או שמא ממי מהקוראים האחרים].

    שועי רעי – לוואי וייתאפשר לנו ללבן את הסוגיה הזו של "נושאים קשים", "העמדה קשה" בספרות. כבר הזדמן לנו בעקיפין לגוע בשולי הנושא.
    החיים, שועי רעי, גם קשים. ולטעמי, ראוי לה לספרות להאיר את אותן פינות אפלות שמצויות בקרבנו. יש ובכך צומחת ספרות במיטבה.
    לדוגמא, שועי, לפני ימים הסכמנו על איכותו הנדירה של "אדון החצר". ספר שללא ספק רווי באלימות, שרוח המספר [כרוח כותבו, מסתבר] אפופה זעם [ברור שיש צדדים נוספים].
    והנה אסתי מזכירה את "העין הכי כחולה"…
    מדוע עלינו להירתע, שועי רעי, מספרות שנושאיה "קשים"?

  • דפנה לוי  On נובמבר 30, 2009 at 2:11 pm

    תודה צבי, על הפרגון.
    אהבתי מאוד את הספר, למרות שהוא בחלט לא ספר קל. הוא קצר, דחוס, מאוד עמוס ומלא כאב, אבל גם תקווה, וספייר כותבת משובחת, כך שבשום מקום היא לא גולשת לסתם פורנוגרפיה או סתם סנטימנטליות.
    ולעניין הנושאים הקשים, ששועי העלה, אני רוצה לצטט ביקורת שהייתה לאחרונה על ספר שבטח יהיה רב מכר, אבל אינו לטעמי, ונכתב בה שמדובר בסיפור אהבה בלי חושך, וחושך, מה לעשות, הוא החומר העיקרי שממנו עושים ספרות.

  • שועי  On נובמבר 30, 2009 at 4:19 pm

    בטעות דומני הובנתי כבר-פלוגתא ואיני רואה בעצמי כזה. לא קבעתי דבר על איכותו של הספר ונושאיו, איני נרתע לא מעצב ולא מכאב ובודאי לא סבור כי על הספרות להסתיר או להימנע מלהציגם, ודומני כי אני רחוק מלהשקיע את עתותיי בספרות/אמנוּת קלילה ואוורירית (אם אמנה כמה מן הסרטים האהובים עליי יותר בתולדות הקולנוע תשרה על כולנו אוירת נכאים).
    דבריי למעלה הוסבו על אופן כתיבתהּ הישיר-כוחני-חסר מטפורות של ספייר. אין לי בעיה עם ריאליזם. אצל אלזה מורנטה, ב' טראוון או טריסטאן אגולף, ישנו ריאליזם מר אבל גם סוג של אופק מטפיסי או אתי, תקווה כבושה (כזאת גם בוקעת מן "הדרך" של מקארתי). טרם קראתי את ספרה של ספייר במלואו אך מהתרשמות ראשונית לא הצלחתי לקלוט ולוּ משפט אחת, שיכול היה לגרום לי לחשוב על חיי, על הטבתם, על הטבת חיי האחר
    דימיתי לקרוא בתמליל של סרט דוקומנטרי אמריקאי על אודות חיים עצובים, אלימים ומרים.
    מותר לבקש יותר, כקורא. ושוב דבריי מתייחסים רק לפתיחת הספר ולהתרשמותי ממנו, כפי שכתבתי למעלה, איני יודע מה קורה שם בהמשך.

  • דפנה לוי  On נובמבר 30, 2009 at 6:44 pm

    לא חשדתי בך לרגע… אני זוכרת היטב שאתה אוהב את טום וייטס (שאגב, היה הפסקול ביום חתונתי, עד כדי כך הייתי כנראה אופטימית, או מכורה לרומנטיקה ….)

  • שועי  On נובמבר 30, 2009 at 7:29 pm

    איזה שיר?

    באופן כללי היה פסקול החתונה שלי אמור להיות מורכב מטום ווייטס וממומוס. אלא שאז התבשרתי כי אורחים חרדיים (כמה רבנים שכאלה) של הוריה של אשתי יפגעו עד עמקי נשמתם אם יושמעו בחתונה שירים לועזיים (כבר מראש נערכתי לזה, אבל לא חשבתי ששיר שניים יפגעו בהם כל כך עמוקות) איך זה נגמר? בזה שלעתים אני אומר לאשתי שהייתי מתחתן עוד פעם, באופן שבו תכננתי במקור (עד שהתערבו המשפחות היא דווקא די שמחה על העניין): 100 מוזמנים, הרכב ג'ז ותקליטים מהבית (המציאות באותו ערב היתה כמובן מאוד שונה, אבל זה היה גם התכנון המקורי אז).

  • דפנה לוי  On נובמבר 30, 2009 at 7:33 pm

    (לא שזה מנע את הפרידה, 15 שנה קלילות אחר כך…)

    היו המון שירים של טום וייטס, לא רק אחד, וגם ניק קייב כמובן וכל מיני זמרים נהדרים עם קול נמוך שעושה ויבראציות בעור. שמתי לב כמה הכל מורבידי רק כשאחייניתי הזאטוטה ביקשה לקבל את הקלטות אחר כך, ונחרדתי מהמחשבה שהילדה תחשף למוזיקה כזו בגיל כל כך רגיש…

    התקליטים היו, כמובן מהבית, ובגלל הטעם המוזיקלי שלי איש לא יכול היה לרקוד לצלילם…

  • שועי  On נובמבר 30, 2009 at 7:38 pm

    עד כמה שאני זוכר, ביצע טום ווייטס את השיר הבא כפסנתרן בקבלת הפנים בחתונתה של סופיה קופולה (הבמאית והבת של פרנסיס פורד, שהיה הבמאי של הסרט One from the Heart ממנו לקוח השיר)

    הגרסא כאן שונה מאוד מזו של האלבום, אך ניחא.

  • דפנה לוי  On נובמבר 30, 2009 at 7:47 pm

    ואי אפשר להשתלט על הבכי…

  • שועי  On נובמבר 30, 2009 at 7:54 pm

    זה היה אמור להיות השיר אצלי (ועוד אחרי החופה סוף 97'), עד כמה שאני זוכר,
    והוא לקוח מאותו אלבום ממש:

    שוב בביצוע מעט שונה מהמקור (איי, איזה טקסט).

    אני הולך לחפש את הבורבון…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: