נישואים הם מערכת של פשרות וכאב

אנדרו שון גריר, מן הסופרים המיוחדים, המורכבים והמעניינים שכותבים היום בארה"ב, מספר סיפור מופלא על אהבה, שמעניקה לרגע את האשליה שאנחנו מכירים את מי שקרוב לנו ביותר. ראיון

 

קשה לדמיין עולמות שהמרחק ביניהם גדול יותר מזה שבין העולם שבו חי וכותב אנדרו שון גריר, לבין זה שבו מתרחשת עלילת ספרו "סיפור נישואים". בשני המקרים מדובר בסן פרנסיסקו, אלא שזו שבספר אינה עיר שטופת שמש של יין, אוכל טוב ומצעדי גאווה. הימים הם ימי החרדה והחשדנות של שנות החמישים, מלחמת קוריאה מקדירה את השמים ועמה החרדה מפני פצצת אטום, גזענות, דעות קדומות, רדיפות והלשנות. אלה הימים שבהם הזוג רוזנברג הוצא להורג וכדי לחסל מישהו, די היה ללחוש משהו על קומוניזם ובגידה במולדת. גריר אומר שזה היה חלק מהקסם. "אני כותב תמיד על מצבים ומקומות שלכאורה רחוקים ממני מאוד, וזה מאפשר לי להתמודד עם השדים האישיים שלי, בלי לתאר ישירות את חיי שלי. ארבע השנים של כתיבת הספר, היו שנים של ממשל בוש, שהיו לי קשות ומפחידות, אבל לא רציתי לכתוב ישירות עליהן, אז מיקמתי את הסיפור בתקופה אחרת, שגם היא הייתה קשה ולא נעימה".

"סיפור נישואים" (כנרת זמורה ביתן, מאנגלית: דנה אלעזר-הלוי) הוא ספר קצר, דחוס, פיוטי מאוד ורווי הפתעות. קשה לספר עליו מבלי לחשוף חלק מהתהפוכות בעלילה, שגריר מוביל אליהן בדרך שהופכת את הקריאה למענגת במיוחד. אי לכך, קוראי הפסקה הבאה מוזהרים: יש ספוילרים, ויכול להיות שכדאי לכם לדלג ישירות לפסקה שאחרי. אז ככה: פרלי קוק, הגיבורה שמפיה מסופר "סיפור נישואים" היא אישה שחורה, הנשואה לאהוב נעוריה הולנד ויש להם בן יחיד שנפגע משיתוק ילדים. הם חיים בפרבר בורגני וערפילי של סן פרנסיסקו, אחרי שעזבו את קנטקי, מותירים אחריהם שובל של בושה: אמו של הולנד כלאה אותו בחדרו על מנת שיתחמק משירות צבאי, ופרלי נהגה להלשין על עמיתיה לוועדות מסוג זו של הסנטור מקארתי. לתוך הבועה המבודדת שהם מנסים ליצור לעצמם, חודר יום אחד גבר לבן שמספר לפרלי כי בימי המלחמה, הולנד והיו היו נאהבים. הוא גם מציע לה עסקה: תמורה כלכלית נאה, בעבור ויתור על בעלה ונישואיה. הדרמה הזו מתרחשת, כאמור, בזמנים שבהם אי אפשר היה לאוורר סודות, ונשים במעמדה של פרלי נדרשו לכלכל את צעדיהן בזהירות על מנת לשרוד. גריר אומר שגרעין הסיפור, שבו מופיע הזר על מפתן הדלת ובפיו בשורה מטלטלת כל כך, מבוסס על מקרה אמיתי שקרה לסבתו. אלא שבניגוד לפרלי קוק, סבתא גריר בחרה לשתוק ולהשתיק.  

גריר מעולם לא תחקר את סבו וסבתו בעניין. במקום, הוא הלך לספרייה ובמשך שלושה חודשים קרא עיתונים משנות החמישים, העתיק עמודים שעניינו אותו ופרש אותם בחדר העבודה שלו. "ככה הסיפור התחיל לקרום עור וגידים. הרגשתי שאני נוגע בדברים האמיתיים, לא בנוסטלגיה המזויפת שלימדו אותנו בספרי ההיסטוריה. הייתי רוצה לומר לך שזה היה כייף, אבל האמת היא שזה היה מאוד מעייף ואפילו כואב".

גריר, או-טו-טו בן 40,  נולד בוושינגטון, בנם של שני מדענים ואח למייקל, תאומו הזהה. הוא למד כתיבה יוצרת באוניברסיטת בראון וסיים בהצטיינות. כשעבר לניו יורק, עבד לפרנסתו כנהג וכנציב בתוכניות טלוויזיה. הוא המשיך את לימודיו במונטנה, החל לכתוב, זכה לביקורות מעולות ומכירות דלות, ועבר לסן פרנסיסקו. ספרו "הווידויים של מקס טיבולי" (שטרם תורגם) היה המפץ הגדול, שבזכותו הוכר גריר כאחד הכותבים הצעירים המשובחים ביותר של ארה"ב. ג'ון אפדייק השווה אותו לנבוקוב ולפרוסט, הוא זכה בשורה של פרסים ותארים ותורגם לכעשרים שפות. עלילת הספר רחוקה מחייו האישיים עוד יותר מזו של "סיפור נישואים". מקס טיבולי הוא גבר שבמקום להתבגר חוזר אט אט לילדות. הסיפור מתרחש ב-1871(ולא, אין לו שום קשר לסיפור המוזר של בנג'מין באטן (סיפורו של סקוט פיצג'רלד שהפך לאחרונה לסרט), וגריר מצליח להקים בו לתחייה נופים, דמויות ושפה שקשה מאוד למצוא אצל כותבים בני דורו.
 
"זה לא משהו שאני עושה בכוונה", הוא אומר לי בראיון טלפוני, "הספרות היא עבורי דרך להסתכל במציאות מבעד למראה. אני מעביר את החוויות שלי לעבר, לדמויות שאינן ממש קרובות לי, ואז אני יכול לדבר על עצמי".

או שאתה בורח מלדבר על עצמך…
"להפך. אחרי שכתבתי שני רומאנים שהיו כישלונות שיווקים, ואחד מהם אפילו יצא לאור ב-1 בספטמבר 2001, עשרה ימים לפני שהעולם הפסיק להתעניין בכל דבר מלבד במה שקרה במגדלים התאומים, הרגשתי חופשי לכתוב מה שאני רוצה. חשבתי שאיש במילא לא יקרא אותי, וזאת הזדמנות לספר סיפור שבא מתוכי, בדרך שמאוד רציתי לנסות. התחלתי לכתוב את "מקס טיבולי" בסגנון מאוד מיושן, בסוג של כתיבה שלא הייתה פופולארית באמריקה אז, פרוזה מאוד מקושטת כמעט ויקטוריאנית, עם הרבה רגש. זה לא היה אופנתי, אבל משהו בתוכי דחף אותי לכתוב כך, בלי לדמיין קוראים, בלי לנסות להיכנס לניו יורקר. נהניתי מאוד והייתי גאה בתוצאה. לא דמיינתי שזה יהיה כזה להיט מטורף".
 
גם הפעם בחרת דמות רחוקה לגמרי. אישה, שחורה, בימים של אפליה גזעית ברורה
"מעניין אותי מאוד לכתוב על אנשי השוליים, על האאוטסיידרים. התקופה שבה מתרחש "סיפור נישואים" היא תקופת הילדות של מי שהיום הם מבוגרים, ולכן יש להם נטייה לספר לנו את הזיכרונות התמימים שלהם. מי שהיו אז מבוגרים, כמו פרלי והולנד קוק, לא חוו תקופה נחמדה. זאת הייתה תקופה רומנטית מאוד, אלא אם היית שחור או הומו או אישה– חשבתי שיהיה מעניין לכתוב את הגרסה שלהם, לא את גרסת הגבר הלבן בן המעמד הבינוני."
 
אתה מתאר את הנישואים כמערכת של פשרות שנבנית בלא מעט כאב וגם העמדת פנים, ואתה מדבר הרבה על כך שאנחנו בכלל לא מכירים את האנשים שהכי קרובים אלינו

"זה נושא שמעסיק אותי לא מעט, בגלל שכל החברים שלי שנישאו וילדו ילדים מתחילים עכשיו להתגרש, הבקיעים מתחילים להתגלות וזה משהו שמרתק לצפות בו, לראות מי נשאר יחד, מי נפרד. אני נשוי לבן הזוג שלי בנישואים שמוכרים רק בקליפורניה. אנחנו כבר 13 שנה יחד, אז את יכולה לתאר לעצמך שאני יודע משהו על זוגיות, ועל הפחד הגדול מפני שינויים שחלים באנשים קרובים. אני חושב שהחשש הזה מפני מה שמסתתר בתוך אנשים שנדמה לך שאתה מכיר, מלווה כל מי שנמצא במערכת יחסים משמעותית. אני מתמודד עם זה כל הזמן. זה עלול להיות נורא ואיום, ומצד שני, אם מניחים לזה, זה יכול להיות מסעיר. פרלי, הגיבורה שלי, טועה בבעל שלה פעמיים. היא ממציאה לעצמה גרסאות שלו, פרשנות משלה שלא מתאימה למציאות. היא עושה את זה בגלל שהחיים לצד אדם אחר מסובכים מאוד, ואנחנו לא תמיד מסוגלים להתמודד עם מה שיש בהם באמת".
 
לא היה טבעי יותר שתכתוב את הסיפור מפי בעלה, הגבר?
"חשבתי על זה הרבה. ניסיתי לכתוב מכל מיני נקודות מבט, אבל היה ברור שזה הסיפור של פרלי. ברגע שהבנתי שאני כותב דמות אחת, של אישה אחת, ולא משהו מפיהן של כל הנשים בעולם, השתחררתי. הייתי נאמן לה מאוד, חשבתי הרבה על המוטיבציה שלה, על הצורך שלה להגן על הבן שלה, על החיים המבודדים והמוגבלים שהיא חיה. זאת הייתה מטלה שאני מכיר מספרים אחרים שכתבתי – הצורך לכתוב בצורה אמינה מבעד לעיניה של דמות ששונה ממני מאוד. "
 
אתה כותב הרבה על אנשים בודדים
"אני לא ממש יודע למה. אני כותב על החברה שלנו ועל האופן שבו המקום הנסיבות שלתוכן נולדת מגבילות את האפשרויות שלך, אבל אם יש לך אישיות מתאימה, אתה מסוגל להתמודד עם זה."
 
גם ב"סיפור נישואים" וגם ב"מקס טיבולי" אתה כותב על אהבה, רק שנדמה שכל דמות שלך מתכוונת במילה "אהבה" למשהו אחר לגמרי
"אני מקווה שזה נכון, כי מקס ופרלי שונים כל כך שטבעי שיהיו להם מחשבות שונות על אהבה. מקס תשוקתי ולא בוגר והרגשות שלו הרסניים, ופרלי מסורה, מתונה אבל גם קורבנית. ברור שגברים ונשים לא חושבים על אהבה באותה צורה. "
 
ב"סיפור נישואים" נדמה שאתה כבר לא מאמין שלכל אחד מאתנו מחכה "האחד", ושאהבה היא עניין הרבה יותר גמיש
"זה סיפור על חיים שבהם שום דבר לא יציב. למי שמאמין שיש לכל אחד את "האחד" שמתאים לו, ושהוא מצא את האחד הזה, קל הרבה יותר לבחור ולקבל החלטות. מי שמאמין שאהבה היא משהו מורכב יותר ומשתנה, מוצא את עצמו מול המון אפשרויות. מצד אחד, האהבה עלולה להסתיים בכל רגע, מצד שני, משהו חדש עשוי לצוץ. לפרלי יש רגעים – כמו זה שבו היא מנשקת גבר אחר במכונית – שבהם היא משתחררת, מבינה שכשסיפור אחד נגמר היא יכולה להתחיל מחדש, כאדם חדש. אני רואה את זה אצל חברים שלי שמתגרשים. אחרי האבל על מה שנגמר, מגיע הרגע שבו מבינים שיש בזה גם המון חופש ושהכול יכול עוד לקרות".
 
ומה אתה חושב על אהבה?
"אין מצב שאני אעיז לומר את זה".

אולי בכל זאת?
"תראי, אני כותב שוב ושוב על אהבה, כי אין לעולם לא אבין אותה במלואה. ככה זה עם כל הנושאים שאני כותב עליהם, אני בוחר משהו שמשגע לי את השכל, שאני אובססיבי לגביו, ואני מספר עליו סיפורים כי אני סקרן לראות מה יקרה ואיך דברים יתפתחו. ב"סיפור נישואים" אני כותב לא רק על אהבה אלא גם על האופן שבו אנשים מנסים לתכנן את החיים שלהם ולשלוט בהם ומה יוצא מזה. זה משהו שמטריף אותי – אני רואה אנשים שחיים בלי תכנון מוקדם ואנשים שכל הזמן מתכננים קדימה, ובשני המקרים זה נפלא ונורא ואני לא יודע מה להחליט, אז אני כותב ובוחן את זה מכל הכיוונים. אני מנסה בעיקר להשאיר שאלות פתוחות לקוראים שלי".
 
הרמז האוטוביוגרפי היחיד שאתה בכל זאת שותל בכל ספריך נוגע להיותך תאום זהה
"מייקל, התאום שלי, גר לא רחוק ממני, ועובד בכתב העת ההומוריסטי The Onion. בספרים שלי יש תאומים זהים, אבל הם אף פעם לא גברים ג'ינג'ים לבנים בני שלושים ומשהו שעובדים בתקשורת…ב"סיפור נישואים" מדובר בשתי נשים שחורות קשישות, ב"מקס טיבולי" אחד התאומים אפילו רוצח את אחיו…"
 
אתה כבר עובד על הספר הבא?
"כן, אבל אני לא רוצה לספר עליו את כל האמת, אז אני אגיד לך שהוא עוסק במסע בזמן. זה לא ממש נכון, רק בערך. למדתי את הלקח כשכתבתי את "מקס טיבולי", סיפרתי לאנשים על מה הספר וכולם עיקמו את האף. עכשיו אני כותב על סן פרנסיסקו במאה ה-19, על מלחמת העולם הראשונה והשנייה, אבל זאת לא כל האמת. זה יהיה ספר מורכב וגדול, ואני נרגש מאוד, משום שאני אוהב מאוד לכתוב ספרים ארוכים ותובעניים".
 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On פברואר 24, 2010 at 11:49 am

    הראיונות שלכם הם בית מדרש להקשבה
    והספר מעולה

  • שולמית אפפל  On פברואר 24, 2010 at 11:50 am

    כמובן. לא יודעת מדוע כתבתי אחרת

  • קורא נאמן  On פברואר 24, 2010 at 11:53 am

    ראיון נפלא
    ספר נפלא.

    מרענן לקרוא מבט של מי שאינו חבוק-חנוק בזרועות התפיסה המקובלת שאומרת כי נישואין הם הפתרון האידיאלי ללט-טוב-היות האדם לבדו.

  • מיכל נוימן  On פברואר 24, 2010 at 12:04 pm

    שלך הסופר ושלך גם יחד.

    אני ארוץ לחפש את הספר.

  • שרון רז  On פברואר 24, 2010 at 1:02 pm

    הכותרת תפסה לי את העין…
    ראיון מרתק לקריאה, וסיקרנת לגבי הספר, תודה דפנה

  • ריקי כהן  On פברואר 24, 2010 at 3:48 pm

    מאוד נהניתי לקרוא, גרמת לי לרצות לחפש את הספר.

  • חן  On פברואר 24, 2010 at 3:57 pm

    אני כותב שוב ושוב על אהבה, כי אין לעולם לא אבין אותה במלואה

    איזה משפט מעולה!!!

  • החבר של טאיגה  On פברואר 24, 2010 at 6:40 pm

    וריאיון מעולה המעשיר את קוראיו

  • חנה בית הלחמי  On פברואר 25, 2010 at 6:37 am

    ראיון מרתק ונפלא. תודה יקירה. העלאתו כאן היא עשיית חסד עם סרבני הפרינט.

  • מאירה וייס  On פברואר 25, 2010 at 11:15 am

    תודה על הראיון שאיפשר התקרבות למי שיצר ספר כל כך מדויק. דיוק הוא שם המשחק. אמירות נוקבות על מהותם של יחסים, אהבה, והכל על רקע שנות החמישים בארה,ב. לטעמי, טוב יותר מהמקבילים של פיליפ רות, והרבה פחות שובניסטי גברי ממנו.

  • גלית חתן  On פברואר 28, 2010 at 1:19 pm

    על ראיון שהיה מעניין מאוד, גם בלי לקרוא את הספר (וכמובן שעכשיו נוספה סיבה למה לקרוא)

  • אלפונסו המקורי  On מרץ 2, 2010 at 6:48 pm

    כולי אהבה אליך ואל כתיבתך ולא משנה הנושא
    אהבה מלה ענקית עם הרבה משמעויות
    אחרי שאקרא את הספר אביע דעה גם על הסופר המעז הנועז

  • יעל  On מרץ 4, 2010 at 12:07 pm

    ברמה אחרת לגמרי
    אולי תואהבי את זה

    http://www.tapuz.co.il/forums/apps/spCount.asp?spid=3474

    יעל

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: