הראפרית העברית הדתייה הראשונה – יו, יו, רינת גוטמן

היא ניסתה להתחלן ונמשכה בחזרה אל הדת, מה שלא מונע מרינת גוטמן לשיר היפ הופ וראפ ולהופיע עם ראפרים מכל העולם, בירושלים ובארה"ב. הסבא שלה, הרב בא-גד עדיין לא בא לשמוע אותה שרה, אבל, היא אומרת, מפרגן מאוד. ראיון

 

במבט מהצד, ההחלטה של רינת גוטמן לפרוץ לזירת מוזיקת הראפ, נדמית מוזרה, לא הגיונית ובטח לא מעשית, ממש כאילו היה סבא שלה, הרב יוסף בא גד, מחליט להצטרף ללהקת בלט. אלא שגוטמן היא זמרת מוכשרת ומופיענית כובשת, והקריירה המוזיקלית שלה בהחלט ראויה למבט שני ושלישי, שרואה בה הרבה יותר מקוריוז. היא אמנם דקיקה, עדינת מראה ולבושה בצניעות – ההפך המוחלט מן המראה הגנגסטרי, האלים ובעל המיניות המתפרצת המאפיין את הראפ בעולם – אבל היא נחושה לעשות מוזיקה, בדרך שהיא אוהבת, בדרך שמשחררת אצלה את הנשמה.
 
רינת גוטמן מסיימת בימים אלה את העבודה על הדיסק הראשון שלה, שהוקלט בלונדון, ואוטוטו יצא לאור בארץ. יקראו לו, כנראה, להאיר את העיר, והלהיט הראשון ממנו "אגס" כבר מתנגן פה, וזוכה לאלפי ביקורים של מאזינים באתר יו-טיוב. במקביל היא מופיעה במועדונים ברחבי הארץ בתוכנית "גרוב מהכתוב", ביחד עם רואי לוי מלהקת "שוטי הנבואה" וחבורה של ראפרים. גם בתוך הלהקה המיוחדת הזו, שמחברת חיבורים כמעט בלתי אפשריים בין היפ הופ, ראפ, דנסהול וגוספל לבין טקסטים מן המקורות היהודיים לדורותיהם, תפילות ושירים מקוריים שגם הם נכתבו ברוח יהודית מאוד – אישה יחידה בסצנה שהיא באופן מסורתי כמעט גברית לחלוטין.
 
גוטמן נולדה וגדלה במושב נחלים שליד פתח תקווה. היא בת למשפחה דתית – כאמור, סבא שלה, ח"כ לשעבר הרב בא גד הוא מייסד הישיבה התיכונית ביישוב. היא עצמה חזרה אל אורח החיים הדתי אחרי מעקף קטן, שכלל טיולים בעולם, מגורים שלה שנה בניו יורק וחיים בתל אביב, טעימה מלא הפה מן החיים החילוניים והחלטה מודעת לחזור אל השורשים. החזרה הזו, היא אומרת, גם חיזקה אותה אישית וגם הפכה את היצירה המוזיקלית שלה לבעלת משמעות. בחמש השנים האחרונות היא מתגוררת בירושלים, מעורבת מאוד בסצנת הראפ, הראגיי וההיפ הופ המקומית (ומסתבר שיש כזו, ויש לה לא מעט קהל) ובמקביל מופיעה בפסטיבלים למוזיקה בעולם, בהם, למשל, פסטיבל נוטינג היל בנודע בלונדון.
 
איך העשייה המוזיקלית הסוערת שלה (וכן, היא סוערת, למרות שהיא שרה שורות משל רבי נחמן או קהלת) משתלבת דווקא עם ירושלים, עיר שנדמה שקפאה לה בזמן? "אחרי ניו יורק היה ברור לי שאני יכולה לגור רק בירושלים", אומרת גוטמן. "זאת עיר עם קלאסה. יש בה הרבה יופי, ותתפלאי לשמוע שקורים בה דברים, יש חיי לילה, יש הרבה בארים, בתי קפה, אנשים שעושים מוזיקה. יש בה משהו מאוד חלומי.".
 
היא בת 30, בת שנייה במשפחה של חמישה ילדים. כשהייתה בת שש, אימא שלה, שבעצמה מנגנת ומפגינה לדבריה יכולות מוזיקליות משובחות, שלחה אותה ללמוד פסנתר "היו לה תוכניות בשבילי", היא צוחקת, "והנה, מתחיל להצליח לה". הילדות המושבניקית כללה שנתיים בקנדה, שם שימשו הוריה מורים לתנ"ך ועברית, ושם היא רכשה את השפה האנגלית כשפת אם "וזה יתרון עצום עכשיו, כשאני מופיעה בשתי שפות, עם מוזיקאים ישראלים ומוזיקאים ממקומות אחרים בעולם", היא מציינת.  "מפסנתר עברתי לנגינה באורגן וגיטרה", מספרת גוטמן, "אבל התעקשתי לנגן הכול משמיעה ולא ללמוד תווים. המורה שלי התרגז מאוד, אז עזבתי אותו והמשכתי לנגן לבד".

מתי התחלת ליצור שירים משל עצמך?

"האמת היא שהלחנתי מנגינות כבר בגיל צעיר מאוד, אבל לא עשיתי עם זה שום דבר. סבתא שלי, סבתא רבקה בת ה -79, הייתה ההשראה שלי. היא חורזת חרוזים מן המשובחות שיש, ובכל אירוע משפחתי מעניקים לה מקום של כבוד והיא עומדת וחורזת את חרוזיה וחדה חידות. בגיל 12 כבר הייתי מוזיקאית פעילה מאוד, כל הזמן מזמזמת לעצמי מנגינות מקוריות, וכל הזמן היו לי רעיונות חדשים. שיר של ממש כתבתי לפני עשר שנים, בעקבות מאורע טראגי במשפחתנו. בן הדוד שלי אלעזר ליבוביץ, נרצח בפיגוע באמצע השירות הצבאי שלו. הוא יצא לבקר חברים במעון, בזמן שנכנס לשם מחבל שרג קודם משפחה שלמה ואחר כך את אלעזר. כתבתי עליו, והשמעתי את זה בחוג המשפחה. זה פתח אצלי את תיבת היצירה, ומאז לא הפסקתי לכתוב".

את כותבת בז'אנר מאוד לא שיגרתי. הראפרים המפורסמים בעולם הם גברים אלימים ומוחצנים שמשתמשים הרבה בסלנג ובקללות…

"אני מכורה לקצב, ולאפשרות לשיר שירי מחאה שהם עממיים לגמרי, מגיעים מלמטה, ומדברים על כל הדברים שנגדם אני רוצה לדבר: תרבות הצריכה, ההתעלמות שלנו מהטבע, החיים בעיר שהם לא תמיד קלים, הדרך שבה אנשים נרמסים בשגרת היום יום שלהם. אני לא משתמשת בקללות ולא מדברת על הנושאים החביבים על ראפרים אמריקאים למשל, כמו מכוניות נוצצות ובחורות, ועדיין אני מוצאת דרך לומר את הדברים שלי".
גוטמן כותבת בעברית ובאנגלית, ובדרך כלל על דברים שקרובים לביתה. אחד הלהיטים שלה, "שקל וחצי" שמו, נכתב בהשראת חנויות "הכול בשקל וחצי" הירושלמיות, שנוהגות לפתות לקוחות באמצעות רמקולים הפונים אל הרחוב, ובין היתר קוראים "אל תגידו לא ראינו, פראיירים שלא קנינו". גוטמן סולדת מהאופן שבו אנשים קונים וקונים בלי לשאול את עצמם מה הם בעצם רוצים וצריכים. היא שרה: "שקל וחצי שקל וחצי, כל פריט בשקל וחצי/ יש זוגיות ואהבה, חברת בנייה כמו חפציבה/אם אתה מרגיש טשטוש פסיכולוג תשיג בגרוש/ מחפש את האני יש פה גורו רוחני/ מחפש ניתוח אף? יש פה פלסטיק על מדף/ התאכזבת מאוהב? נסדר ניתוח לב/ יש רופא הוא מוסמך, תעודה שילם לקח/ תעודה? נשמע כביר, תן לי מנהל בכיר/ בהחלט, זה סביר/ כך עשה גם ראש העיר/ אם אתה רוצה מדליה תדבר פה עם גדליה/ הוא יתן לך בכיף הוא יודע לזייף…"

קשה לכתוב שירי מחאה בעברית?

"אני כותבת גם בעברית וגם באנגלית. זה נכון שעברית לעולם לא תשמע תוקפנית וקשה כמו האנגלית של הראפרים, קשה מאוד לחספס אותה, אבל יש לה את האיכויות שלה. בקרנבל בנוטינג היל שרתי בעברית, והקהל לא הבין את התוכן אבל באו אלי אחר כך המון אנשים להגיד לי שהם התחברו למשהו באווירה, שהם קלטו את רוח השיר. "

את מופיעה לא מעט עם יוצרי מוזיקה מחו"ל. איך נעשה החיבור?

"זה התחיל ממפגש עם זמר ג'מאייקני בשם דיוויד דאן, שפגשתי במקרה לגמרי פה, בנחלאות. אמא של דיוויד יהודיה ואבא שלו ג'מאייקני והוא נע ונד בין ג'מייקה לאנגליה, שם יש לו הרכב משלו, הרכב של ראסטאפרים בשם אורקולוג'י.  הוא לא ידע שום דבר על היהדות שלו, אבל כשהתחלנו לנגן ביחד, היה חיבור מיידי וזרמנו עם זה. כך הגעתי לאנגליה, ושם הקלטנו את השירים שלי אצל המפיק של הראפר הנודע (שהופיע גם בארץ) "רוטס מנובה". באנגליה שיתפתי פעולה עם ראפר אנגלי שחור בשם זיקו וההרכב שלו "אלפנט ווק", שהוא פרויקט של ראפרים שמוחים נגד קבוצות מוחלשות שהמערכת מדכאת."

ומצאתם נושאים משותפים למחות נגדם?

"הקלטנו ביחד שיר שנולד ממקורות חסידיים, מאימרה של רבי נחמן מברסלב, שאני אוהבת מאוד את אימרותיו, ומוצאת שיש בהן מסר אוניברסאלי. לשיר קוראים :להאיר את העיר". אני שרתי בעברית, וזיקו שהתחבר לזה בקלות רבה, כתב טקסט אנגלי שיש לו תוכן דומה, והשילוב יצא מוצלח מאוד".

זה די משונה לחבר את המוזיקה הזו עם טקסטים יהודיים כל כך…

"למה משונה? גדלתי בבית דתי, אני עדיין דתייה ואני מתחברת למילים האלה. יש כל כך הרבה חכמה בטקסטים בני אלפיים ויותר, שאי אפשר לא להלחין אותם. גם בתקופה שבה לא הייתי דתייה כתבתי שירים, וגם אז חזרתי למקורות האלה".

מה גרם לך לעזוב את הדת?

"אני לא אדם שמקבל דברים כמובן מאליו. הייתי חייבת לבדוק, לשאול שאלות ולצאת מהעולם הדתי. כשהייתי בת 19, 20, כבר לא הייתי דתייה, לא שמרתי שבת, גרתי רוב הזמן בתל אביב, אצל חברים. "

זה לא גרם למשבר משפחתי חמור?

"להורים שלי היה קשה מאוד, אני בטוחה, אבל אני מצדי השתדלתי לא להחצין את זה מולם. לא ישבתי וסיפרתי להם על בילויים שלי בתל אביב".

ומה גרם לך לחזור ולהיות דתייה?

"יש ביהדות המון עומק, והדת נותנת לי המון משמעות. זה לא שכשעשיתי דברים כחילונית הם היו חסרי משמעות, אבל הדת מחזקת אותי, נותנת לי פוקוס. לקח לי שלוש שנים לחזור להיות דתייה, ואני שלמה לגמרי עם ההחלטה הזו".

לא קשה להיות דתייה במקצוע שלך, שבו מופיעים בערב, בפני קהל מעורב, נוסעים בכל העולם ועובדים עם אומנים זרים?

"החיים מלאים התמודדויות. אני משתדלת להישאר נאמנה לדברים שאני מאמינה בהם ולמי שאני. לא כולם מתחברים לסגנון החיים שבחרתי, אבל מצד שני, אני מקבלת לא מעט פידבקים חיוביים. ודווקא מקהל דתי. בנות ששומעות את המוזיקה שלי באות ואומרות לי שאני נותנת להן השראה, כי אני מגשימה את החלום שלי. יש גם גברים דתיים שבאים לשמוע אותי, ומפרגנים מאוד".

לגברים דתיים מותר לשמוע אישה זמרת?

"מי שרוצה יכול להסתמך על פסק הלכה שקובע שמותר להאזין לאישה ששרה במיקרופון, ולא שרה ישירות בפניך. אני חושבת שאני מעבירה בהופעות שלי מסר חשוב מאוד – שאישה יכולה להיות אומנית יוצרת, מוזיקאית, מופיעה, בלי להיות פרובוקטיבית ובלי לחשוף את הגוף שלה. אני לא משתמשת בחיצוניות, במיניות שלי, אני מקפידה על צניעות".
 
ואיך מגיבה המשפחה שלך?

"השקפת העולם שלהם שונה משלי. אני לא רואה את אחותי או גיסתי יוצאות להופיע, אבל הן מכבדות אותי ואני מכבדת אותן. "

באים לשמוע אותך?

"עוד לא באו, אבל יבואו. הם מאוד גאים בי".

ואיך מגיב הסבא המפורסם שלך,הרב בא גד?

"הוא שמע את היצירה שלי ומעריך אותי מאוד. הוא וסבתא שלי, שהיא כאמור חרזנית מוכשרת, גאים מאוד בכיוון שבחרתי. יש לנו חילוקי דעות בתחומים אחרים…"

פוליטיים?

"אני לא נמשכת לפוליטיקה בכלל. אני לא מתחברת לעולם הזה".

אבל זה לא כל כך רחוק ממחאה חברתית

"אני מעדיפה לקדם את האג'נדות שלי באמצעות מוזיקה, באמצעות קצב".

לא מופעל עליך לחץ גדול להקים משפחה, ללדת ילדים?

"ברור שבגילי כבר הייתי אמורה להיות אמא, וכולם תמיד אומרים לי בקרוב אצלך, בקרוב אצלך. הלחץ על בחורה בת 30 בחברה הדתית גדול עוד יותר מבחברה החילונית, כמובן. כרגע זה עוד לא מתאים לי, למרות שאני רואה בהקמת משפחה את הדבר הכי חשוב שאני יכולה לעשות".

וזה יכריח אותך לוותר על המוזיקה?

"חס וחלילה. המוזיקה היא חיי ואני לא אוכל לחיות בלעדיה. לא אתן לשום דבר להסיט אותי מלעשות מוזיקה, בעזרת השם. אני יודעת שכשיהיו לי ילדים יהיה לי יותר קשה להופיע, אבל בטוחה שאמצא דרך לשלב בין משפחה לבין אומנות. אני לא חושבת שהקריירה שלי תפריע לי להקים משפחה – להפך, ככל שאני משקיעה יותר בעשייה שלי יש סיכוי גדול יותר שאכיר מישהו שמתאים לי באמת, מישהו שיש לו אותו ראש כמו שלי, ושמבין שהחיים לא נגמרים כשמקימים משפחה".

את חולמת על קריירה בינלאומית?

"האמת היא שזה כבר מתחיל לקרות. בפברואר אני עתידה להופיע עם רואי לוי ועם הראפר האנגלי רפאל בפסטיבל יהודי אמריקאי בלוס אנג'לס. לא מזמן הקלטתי שיר עם ראפר אמריקאי בשם YLove. אני כתבתי את הטקסט העברי בשם "מה לך נרדם", והוא ענה לי עם Wake Up והוא כבר מקבל המון צפיות באינטרנט.'

איך זה שאת לא מוצאת לעצמך שם במה אטרקטיבי כמו כל הראפרים?

"ניסיתי כל מיני שמות ולא התחברתי אליהם עד הסוף. בהתחלתי קראתי לעצמי מלכת שבא, אחר כך ניסיתי את הגרסה היותר ג'מייקנית וקראתי לעצמי בת ציון, ובאנגלית Zion Daughter, אבל חזרתי בסופו של דבר לרינת. ככה, פשוט".

**הראיון התפרסם בשבועון "לאישה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שועי  On מרץ 3, 2010 at 11:30 am

    אני מקווה שהיא יותר אהרן רזאל מוסיקלית, מאשר מתיסיהו.
    בטקסט הערת על הבעייתיות שבקשר בין מוסיקה יהודית ובין מוסיקה ג'מייקנית, ולא כך הוא:
    דתות הרסטאפארי והיהדוּת מנהלות איזו תקשורת מעניינת, ולא רק סביב עניין ציוֹן.
    במיוחד לטעמי ניתן לקשור בין חב"ד-ברסלב ואדמו"ריהם הנפטרים,ובין געגועי הרסטאפארים
    לקיסר היילה סילאסי השלישי, אריה ציון, כסוג של צדיק יסוד עולם, וכן סביב מודלים של צדק גמילות החסד (אצל הרסטאפארים גם צמחונות) וכיו"ב.

  • תמהה  On מרץ 3, 2010 at 12:03 pm

    "איך העשייה המוזיקלית הסוערת שלה … משתלבת דווקא עם ירושלים, עיר שנדמה שקפאה לה בזמן?"

  • ויוי התל אביבי  On מרץ 3, 2010 at 12:40 pm

    ולא מאד נעימה.
    אם כבר מדברים,הכתבה מעולה.

  • אלה  On מרץ 3, 2010 at 1:27 pm

    היא נשמעת בחורה על הכיפאק. חיפשתי שירים שלה ביו טיוב ולא כל כך מצאתי, עד שבא לי השכל לחפש בכתיב לועזי. ממליצה להיכנס לשם ולשמוע אותה שרה בצמדים שונים.
    זה הכי קרוב למחאה חברתית שיש לנו פה. חבל קצת שזה מתון ולא מספיק פרוע.

  • גלית חתן  On מרץ 3, 2010 at 6:57 pm

    על ההכרות עם מישהי חדשה, קצת יוצאת דופן ובעצם לגמרי ראפרית כמו יתר הראפרים. החלק שבו ניהלתן שיחת פינג פונג היה הכי מעניין 🙂

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 4, 2010 at 8:51 am

    לא התרשמתי ששיריה יזיזו הרים וישנו עולמות אבל אהבתי את כתיבתך, דפנה ואני חושבת שהוכחת שוב שכל נושא שאת לוקחת ליד נקר ומעובד בצורה שתענוג לקרוא.

  • שולמית אפפל  On מרץ 5, 2010 at 8:23 am

    ואת יודעת כמה קשה לי עם מוסיקה אבל יש בה נעם בילדה הזו שגם מתנועעת באמונה…
    יקירתי, ולך עט זהב

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 7, 2010 at 10:01 pm

    אנחנו ממש גאים בך.

  • ש.א.  On מרץ 8, 2010 at 10:45 am

    אני מכיר את רינת עוד מהצעדים הראשונים שלה בתחום, ואני חייב לציין שהיא מתקדמת בצעדי ענק פשוט חבל"ז !!
    כיף לראות איך כוכבת נולדת וגדילה ובעז"ה אין שום ספק שתגיע רחוק.
    פוטנציאל ענק ודווקא בגלל השוני…

  • ארז  On מרץ 8, 2010 at 6:46 pm

    בשמי ובשם כל החתולים הג'ינג'ים של עיר הכרמל.

  • יוסף  On אוגוסט 31, 2012 at 3:27 pm

    איך אני מסיג אותך רינת יש משו לדבר איתך עליו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: