רוב הכותבים לא יודעים לעשות מזה אומנות

 

לפני 15 שנה, כשקייט אטקינסון פרסמה את ספר הביכורים שלה, גרתי ביורק, העיר שעליה כתבה, ועבדתי ברחוב הקטן שבו התגוררו גיבוריה. זה, כמובן, הפן הסנטימנטלי של הסיפור. הפן האחר, החשוב, הוא שמדובר בסופרת משובחת, שגם המעבר שביצעה לפני שנים ספורות, לכתיבת ספרי מתח, לא מיזער ולו במיליגרם את איכויות הכתיבה שלה. הנה ראיון ששמחתי מאוד מאוד מאוד לערוך:

 

 

 

מהרגע הראשון שבו הפציע שמה של קייט אטקינסון בשמי הספרות, היה ברור שמדובר בכותבת מפתיעה. הרומאן הראשון שלה "מאחורי התמונות במוזיאון" ראה אור כשהייתה בת 44 והטיס אותה מאלמוניות מוחלטת, למעמד של סופרת מוערכת זוכת פרס ויטברד המאוד יוקרתי. היא המשיכה לכתוב ופרסמה רומאן חדש בכל שנתיים בערך, כולם עמוקים ומתוחכמים, שופעי הומור אך גם הערות שוליים לתרבות ולהיסטוריה וכולם עוסקים במורכבות האינסופית של חיי המשפחה. ואז באה ההפתעה הגדולה. אטקינסון החלה לכתוב ספרי מתח. אחד ועוד אחד ועכשיו רואה השלישי "מתי כבר יהיו חדשות טובות?" ולמרות שהיא מגישה תעלומות פשע ופתרונות על פי כל כללי הז'אנר, היא עדיין כותבת ספרות טובה, טובה מאוד.
 
את הגנים המתאימים לכתיבת ספרי מתח היא קיבלה, מן הסתם, מדורות של כותבות בריטיות שקדמו לה: אגתה כריסטי, רות רנדל, פטרישה הייסמית', דורותי ל. סיירס, מינט וולטרס, פ.ד. ג'ימס וזו רשימה חלקית מאוד – אלא שאטקינסון הצטרפה אליהן אחרי שכבר זכתה להכרה כסופרת "על אמת" ולעתים נדמה שבכתיבת הבלשים היא משתעשעת באופן שכותבים אחרים, שאולי צמאים ממנה לתשואות הביקורת, לא היו מרשים לעצמם. את השלד העלילתי היא מקפידה להשעין על אירוע אלים במיוחד, כזה שישאיר את קוראיה על קצה הכסא, אבל כדי להגיע לפתרון אטקינסון מובילה אותנו במבוך אינטלקטואלי ומפגישה אותנו עם עולמות עשירים ברגש וניואנסים של התנהגויות אנושיות ואת כל זה מלווה בפרשנות פיוטית להפליא.
 
וזה דווקא לא ממש מפתיע. אטקינסון, בת 61, נולדה ביורק, אנגליה, למדה ספרות בדנדי, סקוטלנד, השלימה תואר שני, התחתנה, ילדה בת, התגרשה, התחתנה והתגרשה בשנית, כתבה דוקטורט בספרות אמריקאית שלא עבר את ועדת הבדיקה ולא העניק לה את התואר, עזבה את האוניברסיטה ועבדה בכל עבודה אפשרית, החל מעוזרת בית וכלה במזכירה משפטית ומורה. במקביל לכל זה היא כתבה, בעיקר בעיתוני נשים, ופרסמה סיפורים קצרים שזיכו אותה בפרסים אבל לא בהרבה תשומת לב. כל זה השתנה דרמטית לפני 15 שנה, עם פרסום "מאחורי התמונות במוזיאון". הספר עובד לרדיו, לתיאטרון ולטלוויזיה ואטקיסנון, המתגוררת באדינבורו, ליד אמה בת ה – 85, לא הפסיקה לכתוב.

"מתי כבר יהיו חדשות טובות" (הוצאת עברית, תרגום: עפרה אביגד) היה מועמד השנה בבריטניה לפרס פגיון הזהב המוענק לספרי מתח. מככב בו הבלש הקבוע של אטקינסון, ג'קסון ברודי. הפעם הוא נאלץ להתמודד עם סיפור הנפתח בסצנה אלימה במיוחד: אם, שתי בנותיה הקטנות והבן התינוק צועדים בשלווה בשביל כפרי, בעת שתוקף אותם זר מוחלט. הוא דוקר למוות את כולם, פרט לג'ואנה בת השש, שמסתתרת בין השיחים. שלושים שנה מאוחר יותר אנחנו פוגשים אותה שוב, ד"ר ג'ואנה הנטר, רופאת משפחה מוצלחת בסקוטלנד, נשואה ואם לתינוק, בעת שרוצח משפחתה עתיד להשתחרר מהכלא.בתוך הדרמה המורכבת הזו מתרחשות עוד אינספור עלילות משנה, המתפתלות בקצב מהיר מאוד, וחושפות סודות בחיי כל הסובבים, כולל, כמובן, בחייו של הבלש ברודי, שלא אמור היה להיות מעורב בפרשייה אבל נשאב אליה בגלל שורה של צירופי מקרים מפתיעים, הכוללים מעורבות של סוחר סמים זעיר, תאונת רכבות ושריפה של אולם משחקי וידיאו. החדשות הטובות באמת הן שכל המרכיבים האלה יוצרים תבשיל ספרותי מענג מאוד.
 
סיפור הרצח מזכיר מאוד אירוע אמיתי שהתרחש באנגליה לפני כ – 15 שנה, וילדה אמיתית, ג'וזי ראסל, ששרדה את האירוע. אטקינסון, בראיון טלפוני, אומרת שהיא לא עורכת תחקירים לפני הכתיבה, ולא מבססת את הסיפורים על אירועים במציאות. "חיפשתי סצנה שתתאר פגיעה קשה בדימוי האידיאלי של האושר – אמא, ילדים וכלב מטיילים בשדה, בנחת, ומישהו זר מרגיש שהוא חייב להשמיד את האושר הזה. רק אחרי הכתיבה הבנתי שזה דומה מאוד לדברים שקרו כאן בשנים קודמות. אני ממציאה סיפורים, אבל אני לא יכולה שלא להיות מושפעת מהדימויים והדיווחים שבהם אנחנו מופגזים בחדשות".

 

הספר הראשון שלך, "מאחורי הקלעים במוזיאון" היה כמעט אוטוביוגרפי, לא?

"רובי לנקוס, הגיבורה, נולדה וגדלה ביורק, כמוני, והיא בת גילי. פרט לזה שום דבר בספר לא אוטוביוגרפי, אם כי מבוסס על סיפורים ששמעתי במשפחה, ולא תמיד התחברו. התכוונתי לכתוב אותם כסיפורים נפרדים, כי כתיבת רומאן נראתה לי משימה ענקית וכמעט בלתי אפשרית, אבל אז הבנתי שהם קשורים אלה לאלה. כשהספר התפרסם, העליב אותי לקרוא שכולם חושבים שהוא מבוסס על חיי שלי, כאילו שאני יכולה לכתוב רק על מה שקרה לי… הספר כתוב בשפה שמוכרת לי, יש בו משחקים ששיחקתי כילדה, ותלבושת בית ספר שלבשתי,ויש בו מין המנון ליורק, העיר שאני חשה אליה געגועים עזים כי אני גרה רחוק, באדינבורו. יכול להיות שזה היה סוג של גירוש שדים, ביחד עם הצלת העבר. הייתי אז מאוד נוסטלגית, אבל זה עבר לי".
 
זכייתך בפרס ויטברד הפתיעה רבים. היית מבוגרת יחסית, לא חלק מהבראנז'ה, וגברת על מועמדים מוכרים כמו סלמן רושדי…

"היה לי ניסיון, עשיתי המון דברים וזה עזר לי מאוד בכתיבה. כותבים צעירים רבים כותבים על החיים שלהם, על האוניברסיטה, על הילדים שנולדו להם. אני לא מסוגלת לקרוא אותם. הסופרים האנגלים משעממים אותי מאוד. אני מעדיפה אוסטרלים ואמריקאים. האנגלים צפויים מאוד, רובם מתבוננים בפופיק של עצמם וכותבים ספרים קטנים מאוד שאני לא אוהבת. אני מעדיפה כותבים שמשלבים קצת יותר היסטוריה או מורכבות".
 
לא נכתבים באנגליה ספרים נפלאים?

"רוב הדברים שרואים אור לא היו אמורים להיכתב. אנשים כותבים בגלל שהם לא יודעים לצייר או לשיר, אבל הם יודעים לחבר משפטים. זאת טעות גדולה, כי רוב הכותבים לא מסוגלים לעשות מזה אומנות. יש, כמובן, גם ספרים ממש טובים, אבל אותם אני לא מסוגלת לקרוא כשאני עסוקה בכתיבה, כי אני חושבת לעצמי, הוי, הלוואי שיכולתי לכתוב ככה".

אם מדברים על מורכבות – למה בחרת לנטוש את הספרות ה"יפה" לטובת ספרי מתח?

"אני לא חושבת שיש הבדל. ספר טוב הוא ספר טוב, גם אם יש בו עלילת מתח. יש הרבה סנוביזם בתחום האומנות, ובפרט בספרות. משום מה, אנשים חושבים שספרים שנמכרים בכל כך הרבה עותקים לא יכולים להיות טובים באמת, אבל זה מפני שהם לא מפרגנים למי שמצליח כלכלית".

בכל זאת לבלש יש מבנה די צפוי

"זה רק נדמה. גם ברומאנים אחרים יש תעלומות, ויש פתרונות ברמה כזו או אחרת. הז'אנר הזה דווקא מאפשר לי לנבור באופיין של דמויות, ולספר סיפורים. אני לא תמיד יודעת מראש איפה בסיפור תתגלה הגופה הנעלמת…"
 
ברומאנים הראשונים שלך הגיבורות היו נשים. איך זה שלא בחרת בלשית, אישה?

"זה היה קצת צפוי מדי, שאכתוב על בלשית אישה. האמת היא שכשכתבתי את "מקרים אבודים", הבלש הראשון שלי, חשבתי שזה ספר יחיד מסוגו, ורציתי לכתוב אותו כספר מתח מסורתי, עם בלש גברי קלאסי. זה לא ממש יצא לי… חוץ מזה, כתיבה של גיבור גברי היא שינוי מעניין בשבילי, סוג של הרפתקה".

מה משך אותך לכתוב בלשים נוספים?

"אני עובדת לאט מאוד. כשגמרתי את הבלש הראשון, הבנתי שלא גמרתי עם זה ויש עדיין מקומות שאליהם אני רוצה לקחת את ג'קסון ברודי. אני מקפידה לעשות איתו בכל ספר משהו אחר – בספר השני הוא פחות מרכזי ויש סביבו עוד שלוש דמויות ראשיות, ובספר הנוכחי הדמות המרכזית היא בכלל אישה שנעלמת. כתיבת בלש היא כלי שמאפשר לי להתנסות בכל מיני סגנונות כתיבה, והעובדה שיש חוקים ומסגרת נותנת איזה כוח לספרים. "

יהיו המשכים נוספים לעלילות ג'קסון ברודי?

"לא בטוח. חשבתי שטרילוגיה זה דבר נחמד, אבל קשה לי מאוד להניח לו ואולי אכתוב ספר רביעי. הייתה לי כוונה לכתוב בין הבלשים גם רומאנים מסוג אחר, אבל זה לא ממש הולך לי, אז עכשיו אני כותבת סוג של מחווה לאגתה כריסטי, ספר שבו כל הדמויות כלואות בבית מוקף שלג, וישנה כמובן תעלומת פשע, עם המון פרטים".

הבלשים שלך באמת מפתיעים מאוד במורכבות של סיפורי המשנה שבתוכם…

"אני לא מסוגלת ללכת בקו ישר אלא תועה בכל מיני שבילים במהלך הכתיבה. זה חלק מהתענוג, לקחת ז'אנר שיש לו חוקים קשוחים למדי, ולפרוע אותם, לפרק את המסגרת. הקוראים שלי תמיד מקבלים תשובות, כלומר יש פתרון לתעלומה, ויש בלש שמספק את הפתרון, כמו שצריך, אבל באמצע יש גם הרבה סטיות לצדדים שמאפשרות לי לשחק בספר".

אחרי שעבודת הדוקטורט שלך נפסלה, עזבת את האקדמיה. את מתחרטת של ניסית שוב?

"חס וחלילה. אם הייתי נשארת שם, כל היצירתיות שלי הייתה נעלמת ואני משערת שלא הייתי כותבת כלום. הכישלון בדוקטורט הוא הדבר הכי טוב שקרה לי. יכול היה להיות מעניין מאוד לעסוק במחקר, אבל הרבה הרבה יותר מספק להמציא דברים לבד. "

את ממציאה עלילות בקלות?

"אני כל הזמן ממציאה. אין רגע שבו אין לי רעיון לעוד ספר. אחרי הספר הנוכחי שאני כותבת, אני מקווה לכתוב סיפור שמתרחש במלחמת העולם השנייה, ויש לי כבר רעיון לספר שאחריו. הדבר היחיד שמדאיג אותי זה שאמות לפני שאגמור לכתוב. אולי אני צריכה להשאיר קווי עלילה מוכנים, ולהורות בצוואה שלי למישהו אחר לסיים את הכתיבה".
 
את רק בת 61, אני מניחה שיש לך עוד הרבה שנות כתיבה

"הלוואי. והייתי רוצה גם לנגן. אני מתכננת מתישהו ללמוד לנגן פסנתר. זה אמנם מאוחר לי מדי להיות וירטואוזית, אבל יכול להיות מעניין לתת למוח לעסוק במשהו שאינו מילולי".

אבל מילים הן הכלי שלך


"כשאני כותבת אני זקוקה לבידוד, לשקט. אני לפעמים כל כך שקועה בכתיבה, שאני שוכחת שמות של אנשים ומילים אחרות שאינן קשורות לסיפור שאני כותבת".
 

***פורסם במוסף הספרים של לאישה

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On מרץ 12, 2010 at 9:19 pm

    התאהבתי בכתיבתה נואשות ב"מאחורי התמונות במוזיאון". חבל שמאז זה הולך ומתדרדר.
    ולא. לא בגלל שעברה לז'אנר המתח. לא ברור לי אגב, למה רואים בז'אנר הזה ז'אנר נחות. בהתחשב בעובדה שגם לה קארה וגם גריהם גרין הם סופרים מופתיים ושניהם כותבים ספרי מתח, הייתי מציעה להפסיק עם הדיכוטומיה הזאת ופשוט להגיד שמי שסופר טוב, הוא פשוט סופר טוב ולא משנה באיזה ז'אנר בחר לכתוב.
    אבל אם נחזור לאטקינסון, אזי לא ברור לי למה הספר הראשון שלה הוא הטוב ביותר עד כה, כי בכל אחד מהם יש יופי של דמויות ויופי של דמיון וכתיבה נפלאה, ועדיין – אחרי התמונות פשוט מופתי.

    ועכשיו לסקרנות אישית שלי – איך היה הראיון איתה? כלומר אני מדברת על האינטרקציה ביניכן.

  • ימימה  On מרץ 12, 2010 at 10:12 pm

    אותה. זה אומר שני ספרים וחצי. (את התמונות במוזיאון לא הייתי מסוגלת לגמור.)

    להשוות אותה לאגתה כריסטי? לא קראתי הרבה אגתה כריסטי, אבל המעט שקראתי היה הרבה יותר משובח מזה.

    טוב, את דעתי המנומקת כתבתי פה:

    http://www.notes.co.il/yemima/38097.asp

    וגם פה:

    http://www.notes.co.il/yemima/24611.asp

    אני ממש לא הבנתי מה ההתלהבות הגדולה.

  • ימימה  On מרץ 12, 2010 at 11:11 pm

    הלכתי לישון וגיליתי ליד המיטה את הספר החדש שלה שלקחתי ברגע של טשטוש חושים מחמותי בשבוע שעבר. נו, אמרתי שיש גם צדדים טובים בכתיבה שלה, כנראה בגלל זה.

  • קרן  On מרץ 12, 2010 at 11:38 pm

    ימימה, יכול להיות שלא הצלחת לקרוא את מאחורי התמונות במוזיאון בגלל שהתרגום לעברית היה פשוט מחפיר.

    קראתי אותה (כדאי במקור, אני לא יודעת איך התרגומים האחרים של ספרי הבאים)
    את כל מה שכתבה, והיא מן הכותבות הטובות שמשלבות חכמה, אבחנות דקות, הומור, אנושיות ושפה משובחת.

  • שולמית אפפל  On מרץ 13, 2010 at 2:35 am

    עכשיו כשראיתי את פניה אוכל לקרא את הספרים שהנחת בספרייתי. התעוררתי ושמחתי למצא את כתיבתך על המסך

  • אסנת  On מרץ 13, 2010 at 7:30 am

    לא אגיד שה"מה" לא חשוב, אבל ה"איך" פשוט מענג. היא יודעת לכתוב!

  • שמרית  On מרץ 13, 2010 at 8:17 am

    בעיני דווקא ספרי המתח שלה נפלאים ואילו את ספרה הראשון לא הצלחתי לקרוא. היה שם משהו מאוד מלאכותי בכתיבה, שקצתי בו אחרי כמה עמודים בלבד.
    בחודשים האחרונים גיליתי את סופרות המתח הבריטיות – אטקינסון, וולטרס ופי די ג'יימס
    האם האחרות שהוזכרו כאן (את כריסטי קראתי בנערותי)הן באותה רמה?

  • אסתי  On מרץ 13, 2010 at 12:46 pm

    שה"איך" אצל אטקינסון הוא החלק המשמעותי והחשוב בכתיבה.
    לגבי ה"מה" – היא בהחלט שולטת בטכניקת בניית העלילה, אבל האיך… האיך…

  • דפנה לוי  On מרץ 13, 2010 at 12:55 pm

    מאחורי הקלעים במוזיאון הוא ספר מיוחד ומקסים, לטעמי, ותרגום שלו לעברית פשוט חרב את הספר. ממליצה מאוד לקרוא במקור, כי יש לגברת כשרון.

    ואסתי – בעניין הדינמיקה…אטקינסון מאוד מפתיעה, משום שהיא סולדת כמעט מכל מה שמפיל אותי בהערצה ארצה (דהיינו התרבות האנגלית), אבל היא חמה וחכמה ומתמסרת כמרואיינת. אחת המעניינות שבהן נתקלתי. (היה כמובן פיטר הוג, שהראיון איתו גרם לי לרצות לזבוח זבח תודה על כך שאני עיתונאית).

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On מרץ 13, 2010 at 1:41 pm

    היא בחרה כמה פרשיות פשע מחרידות מאד שקרו בבריטניה, והפכה אותן לסיפורים אנושיים כל כך, שלא ראיתי משהו דומה אצל סופרות מתח אחרות, בטח לא אגטה קריסטי הצנונית חסרת הלב.

  • אורן  On מרץ 13, 2010 at 7:13 pm

    האם נדמה לי או שבבריטניה יש מבחר פרשיות כאלה שבכולן מככבים ילדים?

    ממש קרקע פוריה לכתיבה של מותחנים!

  • גלית חתן  On מרץ 13, 2010 at 7:51 pm

    על ראיון מעניין, ועל הטריגר לקרוא את הספר שלה

    הדבר היחיד שלא אהבתי, זו האמירה שלה "האנגלים צפויים מאוד, רובם מתבוננים בפופיק של עצמם וכותבים ספרים קטנים מאוד שאני לא אוהבת" – זה קצת מתנשא ושחצני

  • אביגיל  On מרץ 14, 2010 at 4:57 pm

    והזמנתי את הראשון שלה בבית אריאלה. תודה.

Trackbacks

  • By היורשות? | דפנה לוי on נובמבר 5, 2010 at 8:22 am

    […] ראיינתי את אטקינסון כשתורגם ספרה הקודם "מתי כבר יהיו חדשות טובות?" . אטקינסון אמרה לי אז שהעובדה שהחלה לכתוב בגיל מאוחר (44) עזרה לה: ניסיון בחיים, חוויות, עושר. רוב הכותבים האנגלים הצעירים, היא אמרה, משעממים אותה, צפויים ויודעים להתבונן רק בפופיק של עצמם. על המעבר המפתיע לז'אנר המתח היא אמרה: "אני לא חושבת שיש הבדל. ספר טוב הוא ספר טוב". הסנוביזם בתחום האומנות לא ממש הטריד אותה, אולי משום שגם הביקורת וגם הקופות בחנויות הספרים נושאים אליה חיוכים מאוזן לאוזן. […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: