אני רוצה שלמתים שלי יהיו שמות

קצת לפני שליזי דורון נולדה, עבר אבא שלה -שחלה בשחפת ונטה למות – למוסד. למרות ששרד וחי עוד שמונה שנים אחרי שנולדה, הוא נמחק לחלוטין מחייה ולא הורשה לקיים אתה קשר. השתיקה סביב הסוד הזה, נוספה לעננת השתיקות שריחפה עוד קודם על הבית, ביתם של ניצולי שואה. ברומאן החמישי שלה מנסה דורון לפענח את מה שידעה, מה שניחשה, מה שאיש לא רצה לומר לה ומה שלא מניח לה עד היום

 

באחד הרגעים מכווצי הלב בספרה "ויום אחד עוד ניפגש", משוחחת ליזי דורון עם חברת ילדות, ואומרת משהו על כך שתמיד קינאה בילדים האחרים בשכונה, שגדלו בבתים נורמאליים. הנורמליות לכאורה הזו, כללה – כצפוי משכונה שרובה ניצולי שואה המנסים לבנות לעצמם מולדת חדשה – בית אחד שבו האם הייתה נתונה להתקפי דיכאון קשים, מסתגרת באמבטיה ולא עונה לעולם, בית אחר שבו חיה אישה עם שני גברים, אחים, שאחד מהם חזר מן המתים וצעקות, הרבה צעקות מצוקה בימים ובלילות. אלא שמעל לבית שלה ריחף סוד עצום ואפל, שאסור היה אפילו לשאול עליו או כמו שאימא שלה, הלנה, הייתה אומרת "מה שהילדה צריכה לדעת היא כבר יודעת".

הסוד הזה היה סוד זהותו וחייו של אביה. פרורי מילים, ניסיונות נואשים לפרש מבטים ומשפטים של אנשים מבחוץ, אינספור סיפורים דמיוניים שהגתה בניסיון להסביר לעצמה את העדרו של אביה מחיה – לא השקיטו את הרעב הזה לדעת. רעב שאמא שלה לא הסכימה בשום אופן להשביע, ורק שנים ארוכות מאוחר יותר מוצאת את עצמה דורון מנסה ומעזה לפענח.

"ויום אחד עוד ניפגש" הוא ספרה החמישי של דורון. כתיבתה כולה, עד כה, עוסקת בילדותה כבת לניצולי שואה ובניסיונותיה להבין איך עיצבו הנסיבות האלה את המציאות שבה אנחנו חיים. ספריה של דורון תורגמו, בין השאר, לגרמנית, צרפתית ואיטלקית והיא זוכה לפופולאריות גדולה באירופה, שם הוענקו לה גם מבחר פרסים והיא אף נבחרה על ידי ה"ווג" הצרפתי לאחת משבעת הסופרים המשפיעים בישראל. בארץ היא מוכרת הרבה פחות, אם כי יש לה גרעין קוראים קשיח ונאמן, שגם נוטה להגיב, לכתוב ולשאול. למעשה, ספרה הנוכחי, כך היא מספרת, נולד בעקבות תהיות מצד קוראים על דמותו הנעדרת של אבא שלה, תהיות שהולידו את הצורך להתעמת לראשונה עם מגירה סודית בנפשה, שלא העזה לפתוח.

היא בת 57, גרה עם בעלה וילדיה ברמת אביב, למדה סוציולוגיה וקרימינולוגיה ואחר כך בלשנות, ואלמלא הייתה בתה מבקשת את עזרתה בכתיבתה של עבודת שורשים, היא משוכנעת שלא הייתה כותבת אלא ממשיכה במחקר אקדמי. ספרה הנוכחי כתוב כמעט כמו יומן, ומתעד – בשמות אמיתיים – את הניסיון שלה לגלות מי באמת היו הוריה, מה קרה לכל אחד מהם בשואה, איך נפגשו ולמה נפרדו. "השימוש שלי בשמות אמיתיים", היא מודה "נובע מצורך קמאי שמישהו ירים לי טלפון ויגיד שהוא אח שלי או בן דוד שלי או חבר שלהם מאושוויץ או מבוכנו ואלד. יש לי כנראה צורך נפשי להמשיך בצורה אלגנטית את המדור לחיפוש קרובים. יש לי גם דחף לא לתת למתים למות, לפחות לאלה שהיו סביבי. לא דיברנו עליהם בשמות, אמרנו "הסבתא מתה" או "הדודה מתה", ואני רוצה שלמתים שלי יהיו שמות".

אז למה לא בחרת לכתוב מסמך תיעודי של ממש?

"הספר הזה אוטוביוגרפי לגמרי, המשך לארבעת קודמיו, וזו סדרה שבה אני מנסה להרכיב פאזל שיסביר לי מי אני. לצערי אין לי את כל החלקים, אבל יש לי צורך למצוא עובדות מוצקות. בפועל, הסיפור יותר פלסטליני, גמיש, אני לא יכולה לשים את היד על התנ"ך ולהישבע שזו התמונה המלאה. השתמשתי הרבה בדמיון, במשאלת לב, בסיפורים שהמצאתי לי כילדה. היכולת להשלים את הפערים בסיפור, שאיש מעולם לא סיפר לי, היא משהו מאוד בסיסי אצלי, ראשוני".

החיפוש הזה הוא שהוביל אותך לכתיבה

"הגעתי לכתיבה בעל כורחי. היום הכתיבה היא חלק מהיומיום שלי, אבל היא לא הייתה בחלומותיי או במשאלות שלי, והיו לי הרבה כאלה. ראיתי בעצמי אשת אקדמיה, והתגלגלתי במקרה לכתיבה, כשבתי בקשה עזרה בעבודת שורשים. מצאתי את עצמי כותבת וכותבת ומופתעת לגלות כמה זה קל לי".

את כותבת על חוויות קשות. זו לא מסחטה רגשית?

"הדברים נמצאים שם במילא. אולי זה אפילו סוג של הקלה, כי אני חולקת ומדברת והרבה דברים שהיו סודות נחשפים".

הסוד הגדול ביותר בחייה של דורון היה העובדה שאבא שלה חי, לפחות עד שהייתה בת שמונה, אבל היה מאושפז בבית חולים לחולי שחפת. אמא שלה לא רצתה שיסכן את בריאותה של הילדה, ולא הרשתה להם לקיים כל קשר. האב נמחק מחייה לגמרי, ושנים אחר כך התברר שנהג להגיע מדי פעם לשכונה ולצפות בה מרחוק, משחקת ולא מודעת לקיומו.

את כותבת בספר, שמלבדך כולם ידעו. חברות, שכנים. איך יכול להיות שרק את לא ידעת שום דבר?

"בספר הראשון שלי תיארתי איך אמא שלי ואני חגגנו ליל סדר בחדר חשוך, כדי שאיש לא יבחין שאנחנו לבד, וחברה שלי באה בדמעות ושאלה למה לא דיברנו, גם היא חגגה כך עם הוריה, בחדר חשוך, ולא ידענו את זה. היו כנראה המון פחדים, ואמרו לנו לא לדבר. הנושא שהסתירו ממני היה מאוד מסובך: האם אבא שלי חי, חולה, בריא, מת, כל הספקולציות האלה. שאלתי פעם חברה איך זה שהיא לא אמרה לי, והיא ענתה "היינו משוכנעים שאת יודעת". הילדים האחרים היו כנראה עסוקים גם בסודות שלהם, זה לא שהייתי היחידה שהסתירו ממנה דברים והעולם בחוץ היה עולם יפה וקסום. כשנמצאים בתוך טראומה או מצוקה, ראיית המציאות מתעוותת. כשאת חיה עם סוד, אין לך מושג מה הגבולות שלו. חברי הילדות שלי התפלאו לגלות שמדובר היה בסוד, והחברים שהכירו אותי בבגרותי לא התפלאו, הם כבר הכירו אותי ככה, לא מסוגלת לענות על שאלות פשוטות של אנשים נורמאליים".

יכול להיות שכילדים ידעתם לא לשאול כדי לשמור על שפיותכם?

"ברור. החלקים הכי בריאים שלנו היו משחקי מחבואים וגוגאים ולהתאהב ולחלום חלומות על ארץ ישראל, ולא לבדוק מה באמת קורה לנו בבית. "

ובכל זאת הגיע שלב בחייך שבו התעורר בך הצורך לברר ולגלות

"זה קרה בבגרותי, בעיקר אחרי הליד
ות, אולי בגלל צורך למלא חללים. אני נשואה לאיש שאמנם בא ממשפחה מפורקת, אבל כל הסיפור גלוי שם, כולם מכירים את תולדות המשפחה. בימיה האחרונים אמא שלי הייתה בבית חולים, בהשגחה, ואני פשוט טלטלתי אותה בכיסא והתחננתי שתגיד לי, האם היה לי אח, האם הייתה לי אחות. אמא שלי הייתה אישה חכמה ופתוחה ותרבותית, ויכול להיות שכילדה קלטתי שאם היא מסתירה דברים, יכול להיות שהם איומים ונוראים כל כך שפחדתי לדעת אותם. בניתי לעצמי מנגנון של הפחדות שמנע ממני לשאול. אני זוכרת שהיה רצח נורא בגבעתיים, וכולם דיברו על זה, ואמרתי לעצמי, אולי אבא שלי הוא הרוצח ובגלל זה היא לא מספרת לי עליו. בשכונה גם דיברו על זה שאוי ואבוי אם אבא של מישהו היה קאפו, אז גם את זה סיפרתי לעצמי, והעדפתי לא לדעת".

יצא שדמיינת דברים הרבה יותר גרועים מהמציאות

"אבל גם ניחמתי את עצמי והמצאתי סיפורים לא לגמרי הגיוניים, למשל שהוא נהרג בקסטל או נסע לאמריקה".

הסצנה שבה את מדמיינת את אמא שלך ואותך עומדות מתחת לחלון שלו והוא מציץ עליכן משם, מבוססת על אירוע אמיתי?

"לגמרי אמיתי. פעמיים בשנה היו לוקחים אותי לשם, לטבעון, לא מספרים לי למה, בתירוץ של 'הילדה צריכה אוויר צח'. כשניסיתי לפרום את הסיפור הזה, מצאתי גלויות בפולנית שאבא שלי שלח משם, ויש בהן צילום של הגבעה שאני זוכרת.".

הוריך הכירו כשהיא הייתה אחות, והוא מטופל, חולה בשחפת. כשהיא נכנסה להריון, היא הגלתה אותו מהבית כדי לא להדבק?

"אני רוצה להאמין שזה היה הרצון של שניהם, ככה טוב לי לספר לי את הסיפור, אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אחת השכנות שנותרה בשכונה והיא בת 84 היום, עזרה לי למלא חורים בסיפור. היא אומרת שאמא שלי הייתה מבוגרת, בת 44, לא היה לה כוח והיא לא תכננה להיכנס להריון והיא כבר השלימה עם אובדן המשפחה הקודמת שלה. היא התכוונה לטפל באבא שלי, וכנראה התחתנה אתו כי ככה קיבלו דירה. היא נורא אהבה אותי, אבל שנים הרגשתי שאני מכבידה עליה, שהיא לא רצתה ילדה. בשלב מסוים היא נכנעה להריון הזה, והם הבינו שהם לא יוכלו להיות ביחד. הרופאים העריכו שנותרו לו שלושה חודשים לחיות".

הוא שרד שמונה שנים. למה הוא לא חזר הביתה?

"יש לי חברה שטוענת שהיא זוכרת אותו מבקר בבית, אבל אני לא יודעת. בשנות החמישים פינו מהשכונה את כל חולי השחפת והעבירו אותם לבידוד. כמו רחל המשוררת. הקהילה פחדה ממגיפה. בגרמניה היו מחנות פליטים שהיו בהם רק חולי שחפת. באחת ההרצאות שלי שם ישבה קבוצה של אנשים של הפסיקו לבכות. התברר שכולם ילדיהם של ניצולי שואה חולי שחפת, שמדינת ישראל לא נתנה להם להיכנס, כי לא היו משאבים לטפל בהם. גרמניה טיפלה בהם, ונותר בהם כעס עצום על המדינה שלא הייתה להם למקלט, למרות שהחולים שם שרדו עד גיל מבוגר, ומי שהגיע לכאן מת כמו אבא שלי בגיל ארבעים".

והשתיקה המוחלטת של אמא שלך נועדה לגונן עליך?

"אני חושבת שהיא לא יכלה לספר לי שאני בבית והוא במוסד, כי אני כל כך חשובה לה".

לא תיעלת את כל השאלות והתהיות שלך לפני שהתחלת לכתוב?

"להכחשה מוחלטת. לחלום להיות ישראלית, לעזיבה הדרמטית של הבית, לקיבוץ ברמת הגולן ששם הייתי רועת כבשים ורכבתי על סוסה בלי אוכף וגם לדברים אגרסיביים כמו צייד חזירים בלילה. נדבקתי לכל גיבורי ישראל לסוגיהם ולדורותיהם. במחנה הפליטים שבו חייתי כילדה, היה מעבר לכביש גם חלום הזה שהיה החמצן שלי בילדות, ובזכותו ילדתי את עצמי בגיל 18 מחדש".

את עושה בספר הקבלה ברורה מאוד בין האופן שבו דור ההורים מתמודד עם סודות השואה, לבין ההתמודדות של החברה הישראלית עם טראומת מלחמת יום כיפור

"אני לא סתם מתארת את מדינת ישראל כבית חולים פסיכיאטרי לחולים פוסט טראומטיים מכל העולם – גם אני הייתי פציינטית, ועברתי תהליך ריפוי עד שנת 1973 שאז חזרה המחלה, בגלל שנשבר החלום שתמיד נהיה חזקים והמקום שלנו פה בטוח."

מפתיע אותך שהספרים שלך הרבה יותר פופולאריים בחו"ל?

"לא. פה הם מתויגים כספרי שואה, ובחו"ל קוראים אותה קריאה אחרת לגמרי. באיטליה זו ספרות נשים, בגלל דמות האם הגדולה שנוכחת בהם. בשוויץ רואים בהם ספרי מהגרים, על אנשים שנעקרו ונאלצים לבנות שפה חדשה. אני, אגב, עד גיל שש לא ידעתי עברית. דיברתי מה שאני קוראת "בבלית", תערובת של פולנית, גרמנית, הונגרית, אידיש. המורים שלנו היו "ממוספרים", כפי שקראנו לזה, והשפות שלהם התערבלו בשפתנו. שפת האם שלי היא העולם שמת".

את לא חשה צורך לכתוב גם על דברים אחרים?

"אני כותבת עכשיו ספר על משפחה פלסטינאית בסילואן, במזרח ירושלים. אני חיה שם יומיים בשבוע, אצל משפחה של עיתונאי וצלם, פרופסור באוניברסיטת ביר זית, שהכרתי במפגש של ישוב סכסו�
�ים ברומא. כבר שנה שאני כותבת עליו ספר והוא מצלם עלי סרט. אנחנו רוצים להקים אתר אינטרנט של אויבים שהפכו לחברים".

זה נשמע מאוד אופטימי

"אבל לא חסר בעיות. לשנינו יש חוסר יכולת להכיל את העולם של האחר, יש הבדלי תרבויות עמוקים מאוד. ברור שאני מאמינה בזכויות אדם, ואני רוצה שיהיו לו חיים כמו שלי, אבל אני מתבוננת בנו ואני לא מפסיקה לשאול איך נחייה ביחד. המסע הזה דרש ממני לא פעם כדורי הרגעה, בעיקר במפגשים עם מתנחלים, והעלה בי תהיות קשות מאוד בנוגע לעתיד של מדינת ישראל. זה פרויקט שסוגר לי את הסיפור של עצמי בהווה, שקורים בו דברים שאני לא תמיד רוצה להיות שותפה בו. בספר השביעי בטח אכתוב משהו בדיוני לגמרי, כדי לברוח מכל זה לעולם שכולו טוב".
 
 
 * פורסם במוסף הספרים של "לאשה" (כמובן).