רגע אחד לפני אובדן התמימות

יום לפני יום הזיכרון, קיבלה אחת מחברותי פתק מהגננת של בנה, שבו נתבקשה לשלוח לגן תמונות של בני משפחה במדים. מאחר שהבן האמור רק בן שלוש וחצי, ומאחר שבבית שלהם מקפידים מאוד לא לתת לילדים אקדחי צעצוע או כל חפץ אחר שהשימוש הנפוץ בו הוא למטרות הרג והטלת מומים, חברתי החליטה להתעלם מהבקשה ולאפשר לילד שנה נוספת שבו לא יהיה לו מושג שאבא ואמא שירתו בצבא.

אלא שאז חזר הילד מהגן, ובפיו סיפור על ילד אחר שהראה לכולם את "הכיפה של אבא שלו הטייס" (הכומתה, מתברר) ועל המון ילדים שהביאו תמונות של אימהות במדים ובפוזות קרביות. "הבנו שהזנחנו את חינוכו של הילד, והחלטנו מיד להשלים פערים", היא סיפרה לי. היא שלפה מהאלבום תמונה ישנה מהטירונות, שבה היא נראית שעונה, בפוזה הקלאסית, על האקליפטוס של מחנה שמונים, חובקת בידיה תת מקלע עוזי.

"מה יש לאמא ביד?" שאל בקול דידקטי אביו של הילד.

"תמונה", ענה בן השלוש וחצי.

"אבל בתוך התמונה, הנה אמא, ומה היא מחזיקה ביד?"

"מה זה?"

"זה רובה. אתה רואה, אמא מחזיקה רובה".

התשובה שהנפיק הילד גרמה לי עונג עגמומי שבוודאי יביא עמו עוד חיוכים רבים: "ואיך מנגנים בזה?"

לך תסביר לו עכשיו מה זה הדבר הזה

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • מר דן  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 10:52 pm

    במבט שני על כפות ידיה של החיילת היפה הזאת, אפשר יהיה להבין את משאת נפשו של כל גבר. יש לי ניחוש על איזו מנגינה היא חשבה

  • טובה קראוזה  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 10:54 pm

    איזה ילד מקסים (וכמה שאמא שלו יפה!!!)!
    העלית חיוך על פני בערב עצוב זה.

  • ימימה  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 11:02 pm

    יפה. והאקליפטוס הזה – זה לא בה"ד 12? מה, גם במחנה 80 היה אקליפטוס בדיוק כזה להצטלם עליו? או שהיו מעבירים בין הבסיסים, שבוע שבוע, כמו טבחים?

    • דפנה לוי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 6:01 am

      האמת היא שבצבא המציאו את השיבוט הרבה לפני הכבשה דולי (לא רק האקליפטוס שובט, גם הרס"ר והמכי"ות)

  • chellig  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 11:05 pm

    🙂 ענק

  • שולמית אפפל  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 11:17 pm

    ילד חכם וטוב.

  • נעמה  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 11:22 pm

    ימימה: בדיוק על זה חשבתי…

  • margol  ביום אפריל 18, 2010 בשעה 11:27 pm

    כמו תמיד דפנה, מחשבותיך וכתיבתך, נגיעה אחת קלה וכואבת הישר ללב.

  • שרון רז  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 3:59 am

    גדול! וגם מפתיע. טוב שיש ילדים שחושבים שהדבר הזה הוא כלי נגינה ושלא יודעים עדיין מה מהותו.

  • עינת  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 5:05 am

    יקירותיי,
    סיפור מצוין.
    אבל עוזי? זה עוזי?! זה לא עוזי. זה החרא הזה שמחלקים בטירונות לבנות בלבד, ושכחתי את שמו. קרבין אולי? יש פה איזה בחור שיעזור?
    נשיקות.

    • דפנה לוי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 5:57 am

      עינת, ככה זה בנות ושמאלנים, אפילו לא יודעים לזהות נשק כמו שצריך

      • יאיא  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 8:39 am

        זה אכן עוזי, גיזרת טירונים, לפני שעשו אותם עם קת מתקפלת…

    • דפנה לוי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 8:46 am

      בעקבות התגובה של יאיא אני חייבת להודות: הבנות חשבו שזה אם שש עשרה (אני בכלל הצטלמתי בטירונות עם מטאטא), המרדן תיקן אותנו שזה עוזי, ועכשיו אני אוכלת את הכובע…

      • יאיא  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 9:07 am

        אני מרדן? למה ואיך?

  • דפנה לוי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 6:03 am

    תודות יקירי, על הפרגון. מסכימה אתכם שהילד מקסים, ואם אמא שלו, היפהפיה, תרשה לי, הוא יככב פה בעוד כה פוסטים..

  • הראל (שם בדוי)  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 6:14 am

    לא יודע אם לצחוק או לבכות .. אבל בהחלט סיפר שמאלני טוב.
    אלי צומת ספרים רוצים להסיר אותו מהמדפים?

  • nataliemessika  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 7:27 am

    ועל זה יש לומר לילד: שאלה מצויינת!…

  • nina ramon  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 8:26 am

    מקסים – ועצוב. כי מתישהו הוא ילמד שלא מנגנים על זה.
    ולא נראה שהיום בו יכתתו חרבותם לאיתים, ורובים לכלי נגינה, יגיע.

  • מיכל  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 8:29 am

    🙂 מצויין בהחלט

    אבל בין השורות, העניין הזה בגן מטריד. מטריד מאוד.

  • רונית  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 8:36 am

    זה אכן מחנה שמונים, ואני בטח על העץ הסמוך..
    ואותי משמח לדעת שיש ילדים שאפילו בגיל המופלג הזה של שלוש וחצי עדיין לא יודעים עד כמה רחוק אנחנו הולכים בשביל להרוג אלו את אלו.

  • אורי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 9:15 am

    מיכל עלתה על נקודה מעניינת: למה לכל הרוחות הגננת מבקשת מהם תמונות של אנשים במדים? איזו שיחה היא בדיוק חושבת לנהל על העניין? איך היא הייתה מסבירה להם בגיל שלוש וחצי מה עושים עם רובה ובשביל מה צריכים אותו?

  • מר דן  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 10:32 am

    את יכולה לפלוט את הכובע

  • מר דן  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 11:07 am

    תוספת מאוחרת: חייבים לשים לב למבטה הרך מאד של החיילת. המבט (שמופנה לכוון הנגדי של הנשק) אומר, "אין לי קשר לנשק". ראו את פניה הרגועות, זה לא מבט של מישהי שעומדת להשתמש בנשק. זהו מבט של חיילת שיעצו לה להצטלם עם נשק (כי ככה זה חיילות). פלא שבנה חשב שהיא מנגנת?

    ולהערת האנשים "למה צריך בגן תמונה של הורים במדים?". מה רציתם שילדינו הרכים ידחיקו את העובדה שיש חיילים בישראל? עובדה.

  • טלי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 11:11 am

    השאלה היא, מתי היא כן תספר לו – ומה.
    הפוסט שלך הציף בי את הדילמה בנוגע לתיווך המציאות מול הילדים.
    כי מצד אחד, לא נוח לי עם ההילה החיובית שנקשרת למלחמה, לגבורה ולשימוש בהן כדי להצדיק מעשים נוראיים. מצד שני, בלי רובים ומחנות אימונים לא יכולנו עכשיו לשבת ולדון בנושא הזה בכלל, כי לשבת במדבר עם גיטרה ולשיר שירי כוונות טובות לא היה עובד.
    התשובה היא, כנראה, להימנע מחד-צדדיות וללמד את הילדים כמה שהעולם מורכב.
    יש תיאוריות חינוכיות שמתנגדות לזה, אבל נראה לי שילדים דווקא יודעים להתמודד עם מציאות מורכבת ורגילים לא להבין הכל.

  • מוש מומקין  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 4:55 pm

    מר דן היקר. בני קורא עדיין לאנשים המוזרים האלה עם הרובים "ציידים" ואין לי שום כוונה לתקן אותו. זה נראה לי מטורף ומטוטם לגמרי לבקש מילדים להביא תמונות של בני משפחה עם רובה. מה המטרה????

    • דפנה לוי  ביום אפריל 19, 2010 בשעה 6:03 pm

      מוש מומקין יקרה. שכחת לציין בן כמה בנך? נדמה לי שאם כבר מלאו לו 18 והוא עדיין חושב שאנחנו חיים ביער של עמי ותמי, הוא עלול להיקלע למצבים מביכים למדי.

  • אסתי  ביום אפריל 20, 2010 בשעה 12:17 am

    "הכיפה של אבא שלו הטייס"

    5 מילים שמקפלות בתוכן את תמצית הנאראטיב שלנו.

    חג שמח.

    ותתחדשי על הבלוג החדש והנפלא כתמיד.

  • hananya  ביום אפריל 20, 2010 בשעה 12:29 am

    חבל שאנחנו לא חיים בעולם אוטופי בו לא היינו צריכים את הדברים האלו שקוראים להם רובים. בינתיים ילדים טובים וחכמים לומדים מהר מאד מה זה רובים ומלחמה.

  • גל - ההוא עם המצלמה  ביום אפריל 20, 2010 בשעה 10:36 pm

    איזה כייף! תודות לדור השני אני יודע איך נראה הדור ראשון בעלומיו. עכשיו עולה השאלה:
    האם אפשר לנגן בזה ולאכול במקביל גמבה כחולה?

  • galithatan  ביום אפריל 21, 2010 בשעה 9:53 pm

    מצוין הילד הזה. תמסרי לאימא ואבא שלו 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: