סרנה מדבר על יונה וולך

 

היא יכולה הייתה להיות פנסיונרית פראית

 בעולם אידיאלי, שבו משוררים מובילים מהפכות ושירים הופכים סדרי עולם, ולא רק קרבַים, תפקיד המנהיגה הנערצת היה שמור בוודאי ליונה וולך. לא שהתפקיד היה מעניין אותה במיוחד. וולך, המשוררת שפרצה כל גבול וניתצה כל קונבנציה, הייתה – כמו שמגדיר אותה יגאל סרנה מחבר הביוגרפיה "יונה וולך" – משק אוטרקי, מדינה משל עצמה, מבוצרת, שלא היה בה מקום אמיתי לאדם אחר, "מדינת יונה".

וולך נפטרה, כתוצאה מסרטן שד, לפני 25 שנה. אם נדמה היה שהתעוזה, הבוטות והכנות חורכת הנפש שאפיינו את שיריה קהו מאז, בא המיני-סקנדל האווילי שהתרחש בבית ספר אחד בכפר סבא (שם התקוממו הורים נגד הקריאה בשיר "אתה החברה שלי", שוולך כתבה בו בין השאר "הרי המוח מה שמשנה/ ולא הצורה הגופנית/ ביצים מדומות/ המסתירות כוס תאוותני/ או כוס/ המסתיר ביצים") והוכיח שוולך אולי פרצה שבילים רחבי ידיים בשפה ובתודעה, אבל רבים עדיין מסרבים ללכת בהם.

הביוגרפיה של וולך, שראתה אור לראשונה לפני 17 שנה, זכתה לאחרונה למהדורה מחודשת. סרנה ועורכיו ב"כתר" סבורים, ומן הסתם בצדק, שהעניין בוולך מעולם לא גווע, וששיריה – שחלק זעיר מהם משולב בספר – עדיין מרגשים, מעוררים ומסעירים גם את הקהל שלא הכיר אותה בחייה. מאיר ויזלטיר כתב, כשמלאו עשרים שנה למותה, שהייתה בה תשוקה להפוך את הישראלים המצויים לקהל מרותק ומשתאה נוכח ביצועיה הנועזים ואת עצמה לבת אלים. סרנה חושב שסוד הקסם שלה פשוט וברור יותר: "היא העזה להכניס לשירה את שפת היומיום, שפת הרחוב. השירים שלה עוסקים בנושאים שכל אדם מתלבט בהם במהלך חייו, נושאים של זהות, זהות מינית, משיכה – אין אדם צעיר שלא מרגיש שהדברים שלה רלוונטיים לחייו".

וולך עצמה הייתה צעירה במותה. בת 41 בלבד. היא נולדה ב – 1944 בכפר אונו (לימים קריית אונו), ואביה, מיכאל, נהרג מכדור תועה במלחמת העצמאות, כשהייתה בת ארבע בלבד. היא גרה כל חייה באותו בית, ברחוב הקרוי על שמו של אביה, ביחד עם אמה, אסתר, שנפטרה פחות משנה לפניה. שיריה הראשונים התפרסמו בכתב העת "עכשיו" כשהייתה כמעט בת 20, ושנה לאחר מכן אשפזה את עצמה בבית חולים פסיכיאטרי על מנת לעבור טיפול באל-אס –די. היא כתבה על הכול, כולל מסע האל-אס-די שלה, החוויות המיניות שלה עם מאות גברים (ונשים), חרדת המוות, השיגעון, דיכוי חברתי ודיכוי מיני.

"בגלל שאני עיתונאי, חיפשתי דרמה, חיפשתי סיפור שיעמוד בפני עצמו גם אם לא ידעו שלדמות קוראים יונה וולך", אומר סרנה על ההחלטה שלו לכתוב את הביוגרפיה שלה. "היא היתה הדמות היחידה מכל גלריית אנשי התרבות שהכרתי והערכתי, שחיה חיים שהייתי רוצה לקרוא עליהם, לשמוע עליהם".

 אתה חושב שיש אנשים שמכירים רק את הדרמה, את הפרובוקציות, את הזעם שעוררה כשכתבה ב"תפילין" "העבר אותם על הדגדגן שלי", או כשמיכה קירשנר צילם אותה לצד גבר ערום עם תפילין?

 "לא, אני חושב שאנשים הולכים ישר לשירים שלה. יש מעגל רחב של צופי האח הגדול ששמע שיש משוררת פרובוקטיבית אחת, אבל במעגל קוראי הספרים, אנשים מגיעים לשירים שלה לפני שהם מגיעים לביוגרפיה שלה. יונה מתקיימת הודות לשירה שלה, שנוגעת בכל האנשים הצעירים שמתלבטים בהגדרה העצמית שלהם, בשאלה מי הם ולאן הם הולכים. יונה היא הא' ב' שלהם. אין משורר אחר שכותב כך, מהקרבים, על מה שמתלבט בו כל אדם צעיר ואינטליגנטי. בגלל זה היא גם לא התיישנה".

העוצמה בשירים שלה מפתה לאמץ אותה כמודל פמיניסטי…

"היא לא התעסקה בזה. לא הייתה לה אג'נדה פוליטית. היא הייתה ציפור מאוד משונה שעסקה רק במה שקרה לה באותו רגע ולא התאימה לשום הגדרה. היא חייתה עם אנטון שמאס, הפלסטינאי, בלי להיות דווקא פרו פלסטינאית. היא הייתה מאוד פמיניסטית במהותה, בדרך שבה פעלה עם גברים, בלי להיות מעורה בעולם הזה. דוד אבידן, שהיה כנראה משורר טוב, אבל שובניסט לא קטן, אמר שהיא המשוררת הכי טובה, אבל משוררים זה כבר ליגה אחרת. יונה הפריכה את החלוקות האלה. היא הייתה גבר, אישה, משורר, משוררת."

 ככה פעל עולם השירה הישראלי משך שנים, לא? חבורות של גברים, שנותנים מקום פה ושם לאישה אחת שהם מטפחים

"יונה ניפצה את זה. אדם כמוה צץ אחת לכמה זמן, תקראי לזה משורר מקולל או כמו שהלית ישורון אמרה עליה שהיא עברה את העולם כאדם אחוז אש. היא לא השתייכה לשום מחנה, היא הייתה שליחה של הבטן שלה, של המעיים שלה בלבד. היא יכלה להחליט שבמשך שנה אחת שוכבת עם 365 גברים, וזו החלטה מאוד יוצאת דופן בשנות השבעים. היא יכלה להלחם בכולם או להשתייך לכולם".

מה נתן לה את האומץ להיות כל כך יוצאת דופן בחיים ובכתיבה?

 "המיוחדות שלה. הפראות שלה. היא נעה כל הזמן על הגבול בין שפיות להפרעת אישיות. מצד אחד היא חיה כל החיים עם האימא החולה שלה, בבית קטן בקריית אונו, כותבת בתוך צריף, ומצד שני כתבה שירה חובקת עולם שכל אדם יכול להזדהות איתה בכל שפה. היא מעולם לא נסעה לחו"ל אבל עשתה מסעות גדולים דרך החלון, הגינה שהיא אהבה, המחסן שהיא גרה בו והאנשים שבאו והלכו."

 בעיקר גברים

 "גברים הרגישו מאוימים על ידה. המשורר דניס סילק אמר שאם יעזבו את יונה היא לא תתאבד, היא תרצח את מי שעזב אותה. היא הייתה אישה חזקה מאוד. את יונה אי אפשר היה להטריד. היא ידעה לבוא לגבר בצורה שמרוקנת אותו מכל ההיבריס שלו. מבחינה יש מה ללמוד ממנה, אם אפשר ללמוד ממישהו כל כך שונה ומשונה".

 זה עלה לה במחיר של אומללות גדולה?

"אני לא חושב שהיא הייתה אומללה בגלל זה. ילדה שאבא שלה, היצור שהיא הכי אוהבת בעולם נעלם מחייה בגיל ארבע, זה לא מתכון לאושר. יונה הצליחה להפוך את היתמות והאומללות לשירה גדולה. אני חושב שזה אושר עצום. "

אתה אוהב את כל שיריה?

"לא. חלקם הרמטיים בעיני, אני לא מסוגל לחדור לתוכם, אבל רובם גדולים. היתה לה יכולת המצאה ומשחק בשפה, שבאה לידי ביטוי גם בפתקים קטנים שהשאירה לאנשים. מדהים אותי לחשוב שהיא הביאה את זה משום מקום, היא לא למדה את זה בבית, היא לא הייתה משוררת צרפתייה שנולדה במשפחה שכבר אלך שנה דוברת צרפתית".

 כל הענקים שלפניה, מביאליק ועד אלתרמן ולאה גולדברג, כתבו בשפה שלא הייתה שפה אמם…

"היא הלכה עוד צעד. היא שינתה את השפה, התפרעה בה, הפכה אותה לשלה".

 את כל הביוגרפיה העשירה שלה ואת כל היצירה שלה, וולך הספיקה בזמן קצר מאוד. איפה אתה חושב שהיא הייתה היום, לו נשארה בחיים?

"אדם ברוך אמר שלו הייתה חיה, הייתה נרמסת על ידי המקומונים והטלוויזיה. היא הייתה צריכה להיות היום בת 66, פנסיונרית, פראית. הייתה לה הפריבילגיה הדי אומללה למות צעירה. כך אתה נשמר בזיכרון ביופי שלך ולא מתפוגג לעיני המצלמות, כמו החברים שלי ממלחמת יום כיפור שנשארו צעירים לנצח. אנחנו חיים בארץ שההתבגרות וההזדקנות בה לא נעימה. בתי אבות הם מקומות מאוד עצובים. לא מכבדים פה אף זקן חוץ משמעון פרס…"

 אתה חושב שהכוח בכתיבה שלה היה נשמר גם היום, כשהרבה יותר קשה לזעזע?

 "אני בטוח. היא פרצה דרך, ומרגע שדרך נפרצת עוברים בה עוד אנשים, אבל יונה נגעת במשהו עמוק הרבה יותר, בנושאים שכל אדם מתלבט בו. נכון שהיום אפשר לפתוח אינטרנט ולהגיע לאתרי פורנו מטורפים, אבל השירים של יונה הם הרבה יותר מזה, הם – כמו שירים בכלל – פוקדים את הדמיון במקומות שאליהם הפורנו לעולם לא יגיע".

* הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אורי  On אפריל 20, 2010 at 11:21 pm

    שיחה מעניינת, שאלות טובות. יונה וולך היתה תופעה יוצאת דופן בנוף השירה כאן, אולי מפני שצריך היה את היכולת שלה לבעוט לממסד המשוררי הגברי המתנשא בביציו. הצליח לה. היא היתה משוררת טובה.

  • מיכל נוימן  On אפריל 21, 2010 at 6:58 am

    עצוב לראות שגם משוררת גדולה, יש לה השפעה כל כך מצומצמת.
    לא רק שאם תשאלי אנשים ברחוב חצי מהם לא יודעים מי זאת בכלל, גם השירים שלה לא חדרו משהו. אנחנו מעדיפים האח הגדול על פני אמירה על קיומנו

  • אריאלה  On אפריל 21, 2010 at 10:01 am

    הביוגרפיה של יונה וולך היא אחד הספרים המרתקים שקראתי בחיים. כל הכבוד על ההוצאה המחודשת.

  • galithatan  On אפריל 21, 2010 at 9:39 pm

    הראיון היה קצר לי מדי… ואולי משום כך, מעניין מאוד [לא היה זמן להשתעמם 😉 ]

    לפעמים אני חושבת האם יונה וולך היתה זוכה להישאר בתודעה זמן רב כל כך, לולא היו כמה משיריה מולחנים בהצלחה גדולה. מה דעתך?

    • דפנה לוי  On אפריל 22, 2010 at 3:59 am

      חלק מהלחנים אינם פשוטים והיא לא נכנסה אוטומטית לשירונים של טיולי בית ספר, אז אני מעזה לחשוב שדוקא עוצמתן של המילים שאחראית לתשומת הלב שוולך מקבלת גם אחרי מותה

  • יעלילה  On אפריל 23, 2010 at 8:55 am

    מעניין לי לקרוא את הראיון, במיוחד משום שאני קוראת עכשיו את היומנים של סילביה פלאת. אני די בהתחלה אז עוד אין לי מה להוסיף, אבל מחשבות על נשים משוררות וכתיבה יש.

  • נועה  On דצמבר 8, 2010 at 12:29 am

    דפנה שלום, האם תוכלי לגלות לי באיזה גליון לאישה(חודש ותאריך) התפרסם הראיון עם סרנה?תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: