אני כותבת על נשים רגילות, חזקות, חכמות, כמוני

ליסה סקוטוליין עזבה קריירה משפטית מוצלחת כדי לגדל את התינוקת שנולדה לה. מיד לאחר מכן התפרקו החיים שהכירה. כדי להתפרנס, התחילה לכתוב ספרי מתח שרובם מתרחשים באולם המשפט ומציבים את הגיבורות שלה בפני דילמות מוסריות לא פשוטות. התוצאה סוחפת, לעתים מצחיקה ותמיד מפתיעה מאד. באופן לגמרי לא מפתיע מדובר ברבי מכר בינלאומיים. ראיינתי אותה למוסף הספרים של לאישה:

ליסה סקוטוליין אוהבת לצטט את אלינור רוזוולט המנוחה, שאמרה כי אישה היא כמו שקיק תה. אי אפשר לדעת עד כמה היא חזקה, עד שטובלים אותה במים רותחים. אם לשפוט על פי סיפור חייה, סקוטוליין עצמה היא בדיוק אישה כזו. וגם הנשים שהיא כותבת: עצמאיות, מלאות חיים, חזקות מאוד – וגם אם נדמה שלא, ברגעים של מצוקה אמיתית הן והסביבה שלהן מופתעות לגלות כמה עוצמה הן אוצרות בתוכן.

אם להמשיך את המטפורה של רוזוולט, סקוטוליין מצאה את עצמה במים רותחים זמן קצר אחרי שילדה את בתה, פרנצ'סקה. נישואיה התפרקו, ומאחר שזה עתה עזבה את עבודתה כעורכת דין על מנת לגדל את התינוקת, היא מצאה את עצמה מתקשה להתפרנס, והחלה לכתוב, בתקווה שהדרמות הגדולות שהיא מכירה מחיי האישיים ומעבודתה בתחום המשפט יעניינו את הקוראים.  מאז עברו כמעט שלושים שנה. סקוטוליין כתבה 16 רבי מכר, יש לה טור פופולארי בכתב עת, היא מבקרת ספרות בניו יורק טיימז ובוושינגטון פוסט  ואתר האינטרנט שלה מוצף מעריצים. תשעה מספריה נרכשו על ידי רשתות טלוויזיה אמריקאיות לפיתוח סדרות מתח והיא זכתה במגוון פרסים ובהם ה"אדגר", המוענק לספרי מתח, וספריה תורגמו ללא פחות מ – 25 שפות. היא גם מלמדת באוניברסיטת פנסילבניה, קורס שפיתחה בעצמה על ספרות ומשפט. וכן, עשרות מיליוני העותקים שנמכרו עד כה מספריה בהחלט מעידים שהיא בחרה בדרך הנכונה.

סקוטוליין מאמינה גדולה בכתיבה על דברים המוכרים לה אישית. לכן היא כותבת ספרי מתח זלילים, מלאי הומור, על נושאים הקרובים ללבה. המותחנים שלה אינם אוטוביוגרפיים, אבל הגיבורה הכמעט קבועה שלה היא עורכת דין, בנדטה (בני) רוזטו, שיש לה חוש צדק מפותח והיא אינה מסוגלת אלא להתקומם כשהיא נתקלת בפרשיות שיש בהם עיוות דין. ב"אתה הילד שלי", הספר הראשון שלה שרואה אור כעת בעברית (הוצאת "עברית", מאנגלית: עפרה אביגד), הגיבורה היא דווקא עיתונאית. אלן גליסון, פוגשת במהלך הכנת כתבה על ילדים חולי לב בבית החולים בפעוט ששובה את ליבה ומחליטה לאמץ אותו. כשהילד, וויל, כמעט בן שלוש, מגיעה אליה יום אחד תמונתו של תינוק חטוף הדומה לו שתי טיפות מים. כמי שמחוננת באותן תכונות שסקוטוליין מעניקה לכל גיבורותיה (דחף בלתי ניתן לכיבוש לגלות את האמת, למשל, ויושרה פנימית) היא יוצאת לברר את העניין, ומוצאת את עצמה נקרעת בין הדחף האימהי-רכושני שלא לוותר על הילד, לבין הרצון העז לפתור את התעלומה. העלילה מותחת, כיאה לספר סקוטולייני אופייני, אבל החלק הכובש בו הוא דווקא עיצוב הדמויות, ובמיוחד דמותה של גליסון. היא אינה חד ממדית ועולם העיתונות (והפשע) שבו היא חיה מורכב, צבעוני ונדמה שגם אמיתי מאוד.

סקוטוליין חזרה לעבודה כמשפטנית כמעט במקביל לפריצת הקריירה שלה כסופרת, בשנת 1986. בראיון שקיימנו השבוע, היא מודה שהיא מוצאת הרבה דמיון בין שני העולמות הלכאורה נפרדים הללו. "בכתיבה וגם בחיים אני אוהבת את הנושאים הגדולים כמו אהבה ושנאה, צדק ועוול, טוב ורע, ואלה גם הנושאים המרכזיים שמניעים את מערכת המשפט", היא אומרת. "ממש כמו בבית המשפט, בכל הספרים שלי אני מציגה נשים רגילות שמוצאות את עצמן במצבים קשים וחייבות להתמודד עם שאלות מוסריות גדולות. אני מרגישה אליהן קרבה מיוחדת כשהן אימהות לילדים, כמו בספר "אתה הילד שלי". הגיבורה מוצאת מודעה על ילד חטוף וממנה ניבטות פניו של הילד המאומץ שלה. היא מתייסרת בשאלות קשות ביותר לפני שהיא מחליטה לצאת לברר למי באמת שייך הילד הזה".

את כל הדרמה הזו את מלבישה בלבוש של ספר מתח, ז'אנר פופולארי, שמבקרים אוהבים לאנפף לעומתו בסנוביות…

"אני חושבת שהגישה משתנה…ב"החטא ועונשו" דוסטוייבסקי מתמודד עם אמיתות מוסריות גדולות, ממש כמו שעושה ספרות המתח שנכתבת בימינו. אני מכבדת את כל הז'אנרים, משום שלדעתי הם מבטאים את הקול האנושי ואני מכבדת את כל סוגי בני האדם".

עד כמה את עצך נוכחת בתוך גיבורות ספריך?

"כל האלמנטים הרגשיים בספרים שלי אותנטיים לגמרי, אני כותבת תמיד על רגשות שחוויתי בעצמי. הלב הפועם של "אתה הילד שלי" הוא השאלה למי בעצם שייך הילד וכמה קשה לשחרר אותו כשצריך. כאמא, אני יודעת שקשה מאוד להרפות מילד, והשתמשתי ברגש הזה שלי כדי ליצור את הדרמה בספר".

סקוטוליין היא אכן אמא גאה במיוחד. בביוגרפיה האישית שהיא מציגה באתר שלה (http://scottoline.com) היא כותב שההישג הגדול ביותר שלה הוא שבתה סיימה בהצטיינות את לימודה בהארוורד ועושה את צעדיה הראשונים ככותבת. הרעיון ל"אתה הילד שלי", היא אומרת, נולד כשהסיעה את בתה לקולג'. פתאום, במכונית, הבינה שיום אחד היא תצטרך להיפרד ממנה, שילד הוא יצור שחולף בחייך וצריך להניח לו ללכת, למרות שזה נורא כואב. "החפצים שלה היו דחוסים במכונית" ,היא נזכרת, ועל הגג קשרנו את השטיח האדום שלה. תוך כדי נסיעה קצוות השטיח נשמטו וכיסו את החלונות הצדדים של המכונית הלבנה, ונראינו כאילו אנחנו נוסעים במכונית מדממת מסרט אימה. אנשים שחלפנו לידינו הצביעו עלינו ונעצו מבטים ואנחנו נסענו חמש שעות עד הבית, מתפוצצות מצחוק. זאת הייתה הנסיעה שבה הבנתי שילדים לעולם לא שייכים להוריהם, ואנחנו רק מקבלים הזדמנות מדהימה לגדל אותם ולאהוב אותם – וזה הפך את העובדה שבתי יוצאת לעולם לקלה יותר להתמודדות. "

"אתה הילד שלי" הוא המותחן הראשון שלך שמתרחש הרחק מאולם המשפט. איך זה קרה?

"מעולם לא ראיתי בספרים שלי מותחנים משפטיים… אני חושבת שאני כותבת ספרים על נשים חזקות, חכמות, סקסיות, ובמקרה יש להן גם קריירות. אני עצמי מעולם לא הגדרתי את עצמי באמצעות המשרה שלי, ואני חושבת שהדמויות שאני כותבת הן נשים, שהן גם במקרה עורכות דין, עיתונאיות, שופטות או אימהות. עם זאת, אני יכולה להבטיח לקוראים שכבר פונים ושואלים אותי אם בעתיד יפגשו את עו"ד רוזטו ושות' בהרפתקאות נוספות, שהתשובה הוודאית היא כן".

הדמויות הנשיות האלה אמורות לשמש דוגמא ומופת?

"במובן מסויים כן, משום שמדובר בנשים רגילות לגמרי, ממש כמו הנשים שנוכחות בחיי, כמו אמא שלי, החברה הכי טובה שלי או הבת שלי, וממש כמו הנשים שקוראות את הספרים שלי שאותן אני פוגשת כל הזמן. הקוראות שלי מזדהות עם גיבורות הספרים, משום שהן דומות לגמרי לנשים שהן מכירות באמת, חכמות, חזקות, נשים שנדרשות למצוא בתוכן כוח פנימי כדי להתמודד עם מצבים לא רגילים".

כשכתבת את "אתה הילד שלי" ניסית לדמיין את עצמך במקומה של אלן גליסון?

"כל הזמן. אני לא מתכננת את כל הספר לפני הכתיבה, ולכן רק תוך כדי כתיבה גיליתי מה אלן הייתה עושה. התשובות שלי השתנו במהלך הדרך… היה מעניין לגלות שלאנשים שונים היו תשובות שונות לשאלה מה היא הייתה אמורה לעשות. הנושא ממש הצית סביבי דיונים נפלאים מלאי התלהבות ותשוקה. לשמחתי, ובטח מאותה סיבה, הספר הצליח מאוד גם במועדוני קריאה".

הכתיבה של סקוטוליין, כבר אמרתי, יש בה הומור ונינוחות נעימים. לא מפתיע, לכן, לגלות שהיא חיה בחווה בפילדלפיה, מבשלת מצוין, מכורה לעשרות סוגים של מוזיקה שלהם היא מאזינה באי-פוד ומוקפת במגוון אדיר של חיות מחמד לא צייתניות. יש לה שני גולדן רטריברים, פני ואנג'י, כלבת קורגי בשם רובי ועוד שלושה כלבים שפרנצסקה הביאה: פיפ, טוני הקטן ופיצ'. יש גם חתולים: ויוי ומימי, נסיכות הבית ואחראיות המשמעת של להקת החיות, סוסים ותרנגולות ובחג המולד האחרון נרשם בחווה אירוע היסטורי: ביצה ראשונה הוטלה בלול.

כאוהבת חיות אחת לשנייה, גלי לי איך את מצליחה לכתוב בלי שכולם מתיישבים לך על המקלדת ומשתלטים על השולחן…

"ברור שאף אחד מהם לא מכבד את הזמן והמרחב שלי, וזה בדיוק מה שאני אוהבת בהם. לא הייתי רוצה שיהיה אחרת. הכתיבה הכי טובה שלי לא נעשית בבידוד מוחלט, אלא כשאני מוקפת בחיות המחמד שלי. אם את רוצה לכתוב על החיים האמיתיים, את צריכה להתנסות בהם, אפילו אם תכוסי בשערות של כלבים…"

את מפרסמת מדי שנה ספר חדש, ובנוסף גם כותבת טור קבוע על חיי היומיום שלך

"לכתוב את הטור זה כייף גדול. 700 המילים האלה באות לי בקלות, ובסופו של דבר זה הקול שלי, נטו, ממש כמו בספרים שאני כותבת. תמיד מדובר בנשים רגילות לגמרי – כמוני. ההבדל העיקרי הוא שכשאני כותבת טור אישי, אני מרשה לעצמי להשתטות הרבה יותר. אני כותבת על מערכות היחסים של אימהות עם בנותיהן, על הסבים והסבתות ועל החברות הכי טובות. קל מאוד להכיר אותי דרך הכתיבה שלי, כי אני כותבת בפתיחות מלאה, בלב פתוח, אני מאפשרת לכל קוראי להתבונן ישר לתוך נפשי".

כשהתחלת לכתוב, תיארת לעצמך שתהיה לך הצלחה היסטרית כל כך?

"תמיד קיוויתי שזה מה שיקרה, אבל לא יכולתי לדמיין את זה ממש. אני אסירת תודה על מה שקרה, ואני בטוחה שהקוראים שלי שמים לב ששום דבר בי לא השתנה בעקבות ההצלחה הזו".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אלפונסו המזויף  On מאי 6, 2010 at 9:18 am

    כתבה מאד מעניינת. אישה אישה

  • מרית בן ישראל  On מאי 6, 2010 at 9:40 am

    הבלוג שלך הוא מין מגנט לכל הנשים השוות והנלבבות האלה. וזה לא כמו להגיד שאת בוחרת לראיין אותן, זה יותר עמוק ומסתורי.

    • דפנה לוי  On מאי 6, 2010 at 7:29 pm

      אני משתדלת למגנט כאלה אל חיי באופן כללי… והנה, גם את פה, אז זה מצליח לי 🙂

  • אורית המשפטנית  On מאי 6, 2010 at 11:57 am

    בדרך כלל אני לא סובלת ספרי מתח, אבל שלה ממש טובים. קודם כל היא כותבת קצר ולענין, ואחרי כמה פיסקאות כבר אי אפשר להניח את הספר ועוד יותר מזה קשה לנשום!
    תודה על ראיון מענין. "אתה הילד שלי" הוא ספר מעולה מסוגו.

  • עמרי  On מאי 7, 2010 at 12:53 am

    היא גם נראית די כוסית.

  • נינה  On מאי 7, 2010 at 8:34 am

    ראיון מקסים. תודה (-:

  • עידו לם  On מאי 8, 2010 at 12:42 pm

    טור מעניין תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: