המטורללים שוב לא עלו לשלטון בבריטניה

 

אבל הם לא מאבדים תקווה. המנהיג שלהם, האדון הנכבד הופ, שוקל בחיוב הצטרפות לקואליציה

הלורד הכי צורח והכי צבעוני בממלכה

הבחירות שהתקיימו השבוע בבריטניה נעדרו את אחד המרכיבים שבדרך כלל מושכים אליהם את המצביעים, ויותר מזה, את המתעניינים מרחוק (אנחנו) – לא הייתה שם כריזמה. הבריטים, שעיקר חנם בכך שגם כשהם מאותגרים דנטלית ודהויי הורמונים הם משדרים איזה קסם שבוקע מתוך תערובת לא בדיוק מוגדרת של אינטלקט, אירוניה עצמית וגמלוניות, העמידו לבחירה שלישייה של מועמדים שקשה היה להבחין ביניהם. ה"ספיטינג אימג'", תוכנית הבובות הסטירית של שנות השמונים המאוחרות, הציגה את ג'ון מייג'ור כבובה אפורה לחלוטין. נדמה לי שלעומת גורדון בראון, ניק קלג ודיוויד קמרון, מייג'ור היה מצטייר כרקדנית ברזילאית בחצאית נוצות זעירה.

מי שיכול היה להוסיף לא מעט צבע לתמונה האפרורית הזו, היה הלורד סאץ', אלא שהוא הלך לעולמו כבר בשנת 1999. הוא אולי לא היה הפוליטיקאי המשפיע ביותר בפרלמנט הבריטי, אבל בארבעים השנה שבהן לקח חלק במערכות הבחירות שם, הוא הביא אתו ניחוחות יוצאי דופן, הרבה רעש ולא מעט אירוניה.

סאץ', שנולד (ואגב, גם מת) בשם דיוויד אדוארד סאץ', אימץ לעצמו את הכינוי "סקרימינג לורד סאץ'" ואת התואר "הרוזן השלישי מהארו", למרות (ובוודאי בגלל) שלא היה לו שום קשר לאצולה. הוא היה מייסדה של מפלגת המטורללים מפלצתית, או באנגלית (שבה זה באמת נשמע יותר טוב) The Official Monster Raving Loony Party. כדי למשוך תשומת לב הוא נהג להתמודד באזורי בחירה שונים מול מועמדים מובילים. אחד מהם היה האוורד וילסון, אחרת הייתה מרגרט ת'אצ'ר. הוא לא הביס אותם, אבל גרם להם די מבוכה וגם זה משהו. אומרים שהוא נכנס לפוליטיקה אי אז בראשית שנות השישים בעקבות פרשת פרפומיו. בהקשר הזה מעניין לציין שכשניהל תחנת רדיו פיראטית (בימים שבהם זה היה ה-דבר באנגליה) הוא נתן למנדי רייס דיוויס פינה, שבה הקריאה בהמשכים את "מאהבה של ליידי צ'טרלי".

כישרונו הגדול של סאץ' היה כנראה בתחום יחסי הציבור, אחרת קשה להסביר איך איש כל כך נטול יכולת שירה בנה לעצמו, לפני שנכנס לפוליטיקה, קריירה מוזיקלית לא רעה בכלל. הוא נהג להעלות מופעי רוק-אימה, כאלה שבהם היה מחופש לג'ק המרטש, להגיח מארונות קבורה ולנפנף בגרזנים, והקליט אלבומים מוזרים למדי, שנכללו בקביעות ברשימת האלבומים הגרועים ביותר בממלכה. למרות, אגב, שיתופי פעולה מצד מוזיקאים כמו ג'ף בק, נואל רדינג וקית' מון.

סאץ' אהב במיוחד לעצבן את הממסד. לפני "המטורללים" הוא הקים את "מפלגת בני הנוער", ששמה נועד להרגיז את מי ששימרו בכוח את זכות ההצבעה בבריטניה לבני 21 ומעלה. במהלך השנים, נציגי המפלגה ניסו, והצליחו, לנהל מריבות מתוקשרות עם פוליטיקאים מבוססים מהם, ולהעלות לדיון נושאים בוערים כמו: ההצעה להחליף את המלכה אליזבט הפסל של המלכה ויקטוריה המוצב בפאב של אופרת הסבון היומית "איסטאנדרס"; ההצעה לא להצטרף למדינות המאמצות את האירו כמטבע, ובמקום זה להציע לאיחוד האירופי כולו לאמץ את השטרלינג; להורות לשוטרי תנועה שיתגלו כטיפשים מדי לעבודות משטרה לעבור הסבה מקצועית ולשמש ככמרים; להפוך את האוטוסטראדות של בריטניה לשבילי אופניים מרווחים; להפסיק לחסן ילדים במרפאות ובמקום זה לשלוח אחיות עם רובי צייד שיארבו להם בגני משחקים. סאץ' ושותפיו דיברו על עצמם כעל אנטי פוליטיקאים, והקפידו לומר שהם מעוניינים במיוחד בקולותיהם של מי שלא הולכים להצביע, משום שברור שאלה היחידים שחושבים בעצמם. ה"מטורללים" גם התפצלו והתפלגו במהלך השנים לאינספור תתי מפלגות. אחד הפלגים האלה קרא לעצמו "Fun-da-Mental-ist" – זה לבדו היה, אני מודה, מזכה אותם בקול שלי.

הלורד הצורח פרש לבסוף מהחיים הפוליטיים, ומהחיים בכלל, כשהתאבד בתלייה לפני למעלה מעשור. אומרים שסבל מדיכאון קליני. במקומו נבחר לעמוד בראשות המפלגה אלן "הזועק בקול" הופ, שנבחר לתפקיד ביחד עם החתול שלו קט-מנדו. בשנת 2002 נדרס קט-מנדו, והופ נותר שליט יחיד. אחרי הבחירות השבוע הוא מיהר לצאת בהצהרה כי ישקול בחיוב הצטרפות לכל קואליציה עתידית, מה שמעיד אולי כי לבריטניה (בניגוד לנו?) טרם אבדה התקווה.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • itamarzo71  On מאי 8, 2010 at 7:23 pm

    קראתי השבוע את "רשימות מאי קטן" של ביל ברייסון. הרבה דברים התחברו לי אחר כך. מה דוט קוטון היתה אומרת על כך?

    • דפנה לוי  On מאי 8, 2010 at 10:02 pm

      ביל ברייסון, למרות היותו אמריקאי, באמת מצליח לתאר את הבריטיות באופן הכי נוגע ללב, מצחיק ומקסים שקראתי בשנים האחרונות. לא פלא שהספר היה משך שנים רב מכר מטורף בממלכה המאוחדת…

  • bddaba  On מאי 8, 2010 at 7:57 pm

    כאנגלופיל נהניתי מאוד מהרשימה הזו, דפנה…

  • שרון  On מאי 8, 2010 at 8:04 pm

    הפוסט מאשר כי ברגע שהדברים הקטנים נפתרים יש זמן לדברים הגדולים והעקרוניים

  • שולמית אפפל  On מאי 8, 2010 at 8:05 pm

    חדש בשבילי ….ותהיתי איך זה שהמטורללים הפוליטיים שלנו לא מתאבדים ולא משעשעים.

    • דפנה לוי  On מאי 8, 2010 at 10:03 pm

      המטורללים שלנו לא מכירים בעומק טירלולם, ולא יודעים לנצל אותו בצורה כל כך שפויה.

  • עוד יעל אחת  On מאי 9, 2010 at 11:06 am

    כמה נחמד כשגורמים לי לצחוק בבוקר יום ראשון מדכדך בעבודה. תודה דפנה!

  • galithatan  On מאי 9, 2010 at 8:54 pm

    אני מנסה לחשוב על כמה פוליטיקאים מטורללים תוצרת ישראל, אף אחד אפילו לא מתקרב למה שתיארת פה 🙂

    פוסט משעשע, למרות הנושא הרציני – אהבתי.

    • דפנה לוי  On מאי 10, 2010 at 6:10 am

      את מבינה למה אני לא מצליחה להיגמל מהאנגלופיליה שלי?…

  • שועי  On מאי 10, 2010 at 9:29 am

    הי דפנה,
    לחתול אין תשע נשמות? אולי קברו אותו מהר מדיי.
    הלורד סאץ' נשמע כמו בן דודם של מלקולם מקלרן וסיד וישס כאחד.
    וגם בארץ, היתה בשעתו את דמותו ההזויה של הרב בא-גד, וגם את הרב עובדיה עם משלי בעלי החיים האין סופיים שלו, שאיימו להוציאינו מן הדעת.
    הבעיה היא שאם שני הנכבדים האלו היו מקבלים תכנית רדיו, ספק גדול האם הם היו נותנים לדוגמנית עבר לקרוא לקהל בהמשכים את 'מאהבה של ליידי צ'טרלי' במקום הלכה יומית, שזה, איך לומר, קצת פחות מרתק.

  • אום ער  On מאי 10, 2010 at 5:48 pm

    הצלחת לחדש לי כל הספור עם המטורללים הבריטים לא היה מוכר לי

    מסתבר שאנחנו לא הטרלללה היחידים שברא הקבהוא

    מחכים כבר לרשימתך הבאה

    אומ ער

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: