ארון הספרים הייחודי

 

קשה לדבר על אוספי ספרים אדירי ממדים מבלי לגלוש לתערובת של ארוטיקה וסנטימנטליות. זה קרה אפילו לפילוסוף וולטר בנימין, שבמאמר המפורסם שלו "פורק את ספרייתי" ניסה לנתח את הלכי הנפש של אספני ספרים. כדרכם של מאוהבים, בנימין נמלא תיאורים של תשוקה וריחות, אמרות על העונג שבצבירת ספרים ומילים שמעלות חידודין בעור. הוא הזמין את קוראיו לנוע אתו בין ארגזי ספרים שנקרעו לרווה, בטרם השתלט על הספרייה שלו "שממונו המתון של הסדר".  יכול להיות שהוא היה רואה בטליה מיינר, מסדרת ספריות מקצועית, סוג של מחרבת שמחות, אם כי מותר להניח שהיה סולח לה, בזכות אותם סימנים ברורים של התמכרות, שקל לגלות גם במבטה.

טליה (מימין) וידידים. צילום: גל חרמוני

בימים אלה מיינר מנסה לא לטבוע בספרייה של יהורם גאון. היא מסדרת את הספרים שלו, כך וכך אלפי כרכים, מקטלגת, מצלמת את ההקדשות (הרבות), מעניקה לכל ספר כתובת (במפה המתארת את כל אזורי הספרים בבית) וחותמת (שהיא יוצרת במיוחד עבור כל אספן), מתקנת כרכים ישנים וגם עוצרת לרגעים ארוכים כדי לשקוע בספרים שהיא מגלה בערימות, ושמעוררים בה התרגשות מיוחדת. מיינר, עוד מעט בת שלושים, היא מסדרת ספריות מקצועית. למען הדיוק יש לומר שהיא המציאה לעצמה את העיסוק הזה. היא למדה מדעי המדינה וסוציולוגיה, עבדה בחנות ספרים והרעיון להיכנס לבתיהם של אנשים ולסדר את הספרים שלהם נראה לה קסום. לצורך העניין היא השלימה תואר שני במידענות, והחלה לתור את הארץ אחרי ספריות שיש בהם אלף כרכים ומעלה, ובעליהם מוכנים לפתוח בפניה את הצוהר הזה, הכרוך, אל חייהם.

איך נולד המקצוע הזה שלך? יש בארץ הרבה אנשים עם ספריות גדולות?

"אני מכירה ספריות גדולות במשפחה שלי. בבית הורי יש לפחות 1500 ספרים. אצל סבא וסבתא שלי בטבריה הייתה ספרייה קטנה אבל משמעותית מאוד כי היו בה כרכים של דבר לילדים. גדלתי מוקפת באהבה לקריאה והייתי ילדה קוראת. זה היה מין מפלט. לא הייתי תלמידה טובה מאוד, אבל ספרים היו האהבה הגדולה שלי. כשעבדתי בחנות ספרים הבנתי שאני נורא אוהבת לסדר ספריות. דיברתי על זה עם אחי הגדול והוא אמר לי 'תכתבי את זה, אולי פעם הרעיון הזה יצא לפועל'. הוא הציע שנקרא לעסק שלי "האור בגלריה", משום שגדלנו בבית שהיה בית ילדותה של אימא ששופץ, ויש בו ספרייה במין גלריה עליונה מעץ, וכל הילדות שאלו אותנו "סגרתם את האור בגלריה?"…

למדת מידענות. זה לא אמור היה להפוך אותך לספרנית נרגנת שאומרת לאנשים "שששש…"?

"זה מבוסס על ספרנות, אבל זה כבר רחוק מאוד מזה. מידענים הם היום מנהלי ידע בחברות, מתכננים מעברי מידע בארגונים, עובדים עצמאית בכל מיני תחומים מעניינים. אני למדתי את זה כדי להגשים חלום. רק בספרייה הראשונה שסידרתי הבנתי לאט לאט שאין ברירה אלא לתת כתובת לכל ספר, כי חלק מהעניין זה להיות מסוגל למצוא אותו בין אלפי כרכים".

כשמיינר מסדרת ספריות, היא מבלה ימים, שבועות וחודשים בבית הלקוח. קודם היא מראיינת אותו, כדי ללמוד כמה שיותר על הקשר שלו לספרים ועל הליך הולדתה של הספרייה האישית, אחר כך היא ממיינת, ממחשבת, מצליבה מידע ומגלה מיהם הסופרים הבולטים באוסף, מהם הז'אנרים החביבים על הבעלים, אילו ספרים התקבלו בירושה וכשהיא נתקלת בספרים מהוהים שלא תמיד ברור מהם או מי כתב אותם, היא פונה לעבודת בילוש בעזרת אינספור מאגרי מידע בינלאומיים. כשנתבקשה לסדר למעלה מ – 12 אלף כרכים בספרייה במעלה אדומים, היא עברה להתגורר מספר חודשים בירושלים.  

זה נשמע בודד מאוד, רק את ואלפי ספרים

"אני אדם חברותי מאוד, ולכן אני פועלת באופן שמערב אנשים בתהליך. אני מראיינת את בעל הספרייה, אני שומעת סיפורים על ספרים שניתנו לו במתנה, אני מתכננת לו את מרחב הספרייה החדש בעזרת אדריכלים ואני עוזרת לו לתרום ספרים לאנשים אחרים. גם את השעות של הישיבה לבד אני מאוד אוהבת. ואל תשכחי שכשאני מבלה שעות מול המחשב, מחוברים אליו המון חברים שלי ברשתות חברתיות, ואני כל הזמן משוחחת איתם".

 מיהם האנשים שמכניסים אותך הביתה, לספרייה שלהם?

"אנשים שמרגישים שבלי הסדר הזה הם הולכים לאיבוד בספרייה שלהם ומוכנים להשקיע גם 30 אלף שקל כדי להיות מסוגלים לספר את סיפור חייו דרך הספרייה. הספרייה הראשונה שסידרתי הייתה של ברונו לנדסברג מ"סנו" ומאז אני עוברת מספרייה לספרייה. יש המון ספריות שאני חולמת להגיע אליהן. כל זוכי פרס ישראל מצטלמים על רקע הספריות שלהם, והייתי שמחה לבדוק מה יש שם, שלא לדבר על הספרייה של שמעון פרס…"

עד כמה את מספיקה ליהנות מהספרים שעוברים תחת ידיך?

"עוברים תחת ידי בערך 250 ספרים ביום. אני כל הזמן מדפדפת, ותמיד מוצאת זמן לקרוא. חלק מהספרים אני כבר מכירה, כי הם חוזרים שוב ושוב בספריות ישראליות, כמו ימי עם עולם של דובנוב, אישים בתנ"ך, היסטוריה ישראלית. מרגש למצוא בתוך הספרים הקדשות, או לגלות אוצרות, כמו מדריך עברי לטיולים בסוריה, שראה אור לפני קום המדינה כמובן, וספרי אומנות עתיקים שעל אחד מהם כתוב שם הצייר "פינצנט פן גוג", אבל גם ספרים מוזרים כמו הוראות הפעלה לדוס 5.  דרך הספרים אני מכירה את המשפחה, יש ספרי ילדים, יש ספרי לימוד, אני מזהה את הנושאים שמעניינים את האנשים, אני מזהה האם הספרייה ימנית או שמאלנית מבחינה פוליטית…"

איך מסתדר הסדר שאת משליטה בספרים עם העובדה שאוסף ספרים הוא דבר אישי מאוד, שלפעמים משקף איזה כאוס פנימי?

"אני נענית להגיון של הספרייה. הנושאים הדומיננטיים מקבלים מקום מרכזי ונגיש אבל ספרי קריאה אני מסדרת לפני שמות סופרים, אחרת אין סיכוי שבעל הספרייה יוכל להתמצא בה. לעתים קרובות אני מוצאת ספרים כפולים, שנרכשו בטעות, או ספרים שהבעלים לא זכרו שהם קיימים או שלא הצליחו למצוא והם נורא מתרגשים לפגוש אותם שוב ומספרים לי המון סיפורים עליהם".

יש ספריות שהפתיעו אותך מאוד?

"הספרייה שבה אני עובדת עכשיו מרגשת נורא. יש בה המון ספרים עם הקדשות של כותבים חשובים כמו נתן אלתרמן ויש גם המון ספרי זמר. גדלתי בבית שבו כולם שרים, כך שהספרים האלה מרגשים אותי במיוחד. מצאתי, למשל, ספר שירים של רמה סמסונוב. הכרתי את השיר שלה על "טוליק", תובל גבירצמן ז"ל, שלמד בבית הספר שלי בחדרה, ונורא התרגשתי לקרוא שיהורם היה תלמיד שלה וכילד קטן כתב לה סיפורים כי היא הייתה המורה שהוא הכי אהב. גם ספרים עתיקים מרגשים אותי, אבל אני פוגשת הרבה כאלה בספריות שונות".

איזו מין ספרייה יש לך?

"אהממ… לא מאוד גדולה. יש בה רק ספרים שאני מאוד מאוד אוהבת. לפני כמה חודשים היה אצלנו בשדה ורבורג יריד ספרים, שם מכרתי חלק מהספרים שלי. התחלתי בינתיים לאסוף סיפורים על ספריות – למשל מאמר של זלמן שז"ר על הספרים של אבא שלו, שמתאר ממש איזה כרך עמד ליד איזה כרך, והוא לא רק מרתק אלא גם לימד אותי המון על ארון הספרים היהודי. חשוב מאוד שתהיה ספרייה בבית, לפחות כדי להוריש מטען תרבותי לדורות הבאים, אבל זה לא קדוש בעיני."

אומרים שספריות עומדות בסכנת הכחדה, ועוד מעט כולנו נקרא ספרים דיגיטליים או נקשיב לספרים

" אני חושבת על העתיד, ועל בנייה של רשתות חברתיות ושיתוף בין ספריות דיגיטליות, אבל יש בנוכחות הפיזית של ספרים, בריח שלהם, בעובדה שהם עוברים מאדם אחד לשני, משהו שאין לדיגיטליים, וגם נשאלת השאלה עד כמה הספרים שאת שומעת, למשל, נשכחים אחר כך בגלל שהם לא נוכחים על המדף שלך.".

אפשר לבוא לעזור לך לנגב אבק מספרים?…

"אמא שלי באה איתי לפעמים. היא עוזרת לי לזהות מציאות שאני לא מכירה. זה זמן איכות מעולה שלנו ביחד".

 

***פורסם במוסף הספרים המשובח של "לאישה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי רוזין  On יוני 5, 2010 at 8:02 pm

    יש עונג בלתי מבוטל לקרוא שוב את הטקסטים האלה, שרק לפני שבועיים התייחסתי אליהם כאל כתבות שנשלחו אליי.
    וברור שאני בודקת (ומשווה!) כותרות. מול זו, אגב, אני מרימה ידיים. ארון הספרים הייחודי? הכותרת שלך, יקירתי, טובה יותר.
    וחוצמזה אני שוב מקנאה. גם קצת בה, שיש לה מין מקצוע כזה, וגם קצת בו, שיכול להרשות לעצמו את הסידור.

    • דפנה לוי  On יוני 5, 2010 at 8:06 pm

      אנחנו בתחרות יקירתי, מי מגיבה בבלוג של מי יותר מהר מהשנייה שהרשומה עולה בו???…. וכן, המקצוע שטליה המציאה לעצמה אכן רב קסם ומשיכה, ואני יכולה לחשוב על מעטים בלבד שהייתי מוכנה להמיר עבורם את מקצועי שלי. אולי למעט לטפנית חתולים מקצועית (אני בהתמחות כבר שנים).

  • אלון  On יוני 5, 2010 at 8:21 pm

    איפה מצאת את הפנינה הזו? הרי היא גלגל הצלה לכל מי שהספריה שלו עולה על גדותיה עד שהיא מטביעה את יכולותיו לנוע בתוך חייו, והחלומות שלו נמלאים עמודים ודפים ורק תולעת זעירה אחת יכולה לפלס אליו את דרכה, תולעת הספרים, החוצבת לו מנהרה החוצה.

  • ריקי  On יוני 5, 2010 at 8:26 pm

    כל כך נהניתי מהרשימה הזו, תודה רבה. לא הייתי מסוגלת לעבוד בזה – אבל זה סיפור נהדר.

  • ליידי דיליי  On יוני 5, 2010 at 10:42 pm

    ואני מוכנה להיות אבקנית. של ספריות. אה, הקינאה!

  • itamarzo71  On יוני 6, 2010 at 7:12 am

    יופי של כתבה

    • דפנה לוי  On יוני 6, 2010 at 1:31 pm

      תודה תודה, גם לליידי ולריקי ולאלון. מי יתן שתזכו לספריות מסודרות ומאורגנות ובלי אבק.

  • nina ramon  On יוני 6, 2010 at 11:00 am

    כתבה מקסימה.
    מצד שני, כשאני מעיפה מבט בספריה שלי, שנראית לאדם מן החוץ מבולגנת למדי, יש בה עדיין מן קסם כזה של משהו אישי. יש היגיון בבלגאן, ואני יכולה לשלוף בשנייה [או שתיים… (-: ] ספר שחיפשתי.

    • דפנה לוי  On יוני 6, 2010 at 1:32 pm

      אצלי זה עובד גם עם ניירות מבולגנים על שולחן הכתיבה שלי. הבית כולו, אפשר להודות, מסודר אסוציאטיבית מאוד

  • עידית פארן  On יוני 6, 2010 at 1:01 pm

    דפנה, אני תמיד נהנית לקרוא את הפוסטים שלך, הריאיונות.
    אבל הפעם, זה כאילו שלקחת אותי (טלי ואת ביחד) ללונה פארק ענק שלא נגמר. כזה שלא רואים את הקצה שלו בכניסה וגם לא ביציאה.
    פשוט מרתק.

    • דפנה לוי  On יוני 6, 2010 at 1:29 pm

      תודה עדית, על הפרגון. את מכירה את הספר מסע בתולעת ספרים של יעקב שביט? יש לי ממנו זיכרון עמום מהילדות, של מסע קסום בדיוק כמו זה שטליה עורכת בכל ספריה שהיא מסדרת

  • נועם  On יוני 6, 2010 at 2:57 pm

    משובב נפש. נו, ספריות, ספרים.
    .
    אבל מה, מדובר כנראה בפינוק של העשירון העליון. הסכום שנזרק כאן לאוויר (30 אלף שקל) הוא יותר מערכן של רוב הספריות הביתיות.

    • דפנה לוי  On יוני 6, 2010 at 9:09 pm

      אם כי בהתחשב בעובדה שטליה מארגנת את שיפוץ החדר כולו, ולעתים עובדת אצל הלקוח שבועות וחודשים… וכן, רכישת ספרים, איחסונם וכדומה הוא בהחלט סוג של פינוק, ואולי גם סוג של כלא…אני עצמי בתהליך ארוך ולא פשוט של השתחררות מנוכחותם הגשמית של ספריי (טוב, לא לגמרי) כמו שתוכל לקרוא בוידוי הבא: http://tinyurl.com/36lesuu

  • מישה  On יוני 13, 2010 at 11:32 pm

    סחטיין עלייך פיצ'ו

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: