אני עומדת על שלי (ורצוי שיהיה להן עקב שטוח)

אני לא זוכרת מתי החל המרדף שלי אחרי זוג הנעליים המושלם, אבל אני בהחלט זוכרת כמה תחנות בדרך, שבהן נתקלתי ב"כמעטים", זוגות נעליים שהמפגש איתם העביר בי צמרמורת של עונג. המפגש הראשון הזה היה וירטואלי: באחד הפרקים של "סקס והעיר הגדולה" נראתה קארי ברדשו יוצאת לרחוב כשהיא נועלת נעל אחת כחולה והשנייה אדומה. הקונספט היה בעיני מסעיר. הגרסה שרכשתי לבסוף (בתום סריקה מתישה של עשרות חנויות נעליים) לא הייתה של מנולו בלניק, אלא דווקא של אדידס, "סטן סמית" לבנות, נעל ימין מעוטרת בפסים בתכלת, ירוק וסגול והשמאלית בכחול כהה, צהוב וטורקיז.

הזוג הזה חריג למדי בארון הנעליים שלי, המכיל ארבעים או חמישים זוגות (נעליים, מטבען, הרי באות והולכות) שלרובם סוליות גסות יותר, תפירה מוזרה יותר או צבעוניות מטורללת בהרבה. כשאמרתי "מושלם" התכוונתי, אני מודה, לנעליים שנראות כאילו הן נתפרו בחיפזון משיירי עורות שנמצאו בתחתיתה על ערימת קש באיזה צינוק אפלולי, נניח בבסטיליה. אני אוהבת את המראה המתחזה למרופט. זוג ה"טריפן" שרכשתי בברלין, העשויות מגומי ממוחזר של צמיגים (עם החותמות המורות מהו לחץ האוויר האידיאלי) ויש להן סוליות קובייתיות שבמבט ראשון לא ברור איך אפשר בכלל לצעוד עליהן, מתקרב לאידיאל הזה, אבל לא מגיע ממש לגמר.

החיבה שלי לנעליים תפחה, ללא ספק, כשאני עצמי השמנתי. גם כשהיה לי קשה למצוא בגדים נאים במידתי, מידת הנעליים שלי עדיין אפשרה לי לרכוש את מיטב יצירות ההנעלה בכל חנות או דוכן. כן, דוכן, כי חלק מהנעליים האהובות עלי ביותר נרכשו בשוקי פשפשים בעולם. שריטות, פגמים בסוליה, כמעט-קרע בחור המיועד לשרוך וסימנים כאלה, המעידים על הרפתקאות שעברו על הנעל בטרם הגיעה לרשותי, מרגשים אותי לא פחות מהקדשה בעט או כתמים בצבע חלודה על כריכת נייר של ספר ישן. ואגב מידות – כשרזיתי שוב, ירדתי גם במידת נעליים. זה לא אירוע משמח עבור מי שנקשרה נפשית למיני דגמים מוזרי-מראה שהיא אוצרת בארונה.

מוזיאון העיצוב של לונדון הוציא לאור ספר על חמישים זוגות הנעליים ששינו את העולם. יש שם איזכור לדגמים שנראים לנו היום טריוויאלים, אבל בזמן שנהגו בטח הפכו לכמה מעצבים את הבטן. נייק אייר, למשל, או הקרוקס. אף דגם מהחמישים האלה לא הסעיר אותי במיוחד, אם כי ההיסטוריה שלהם מעניינת. הדגם הראשון, למשל,  הוא הפלימסול, יציקת גומי מוזרה שהבריטים נהגו לנעול בחופשות (משהו פשוט כמו שהיה לנו ב"המגפר" או "דפנה") – בכיעור שלו, אני מודה, יש איזה חן כובש, שנעדר מדגמים מתוחכמים הרבה יותר בעמודים הבאים, כמו "ספיד סטילטו" או "בלרינה הילס" שנראים בלתי אפשריים להליכה, למרות שהספר מבטיח שתוכננו על ידי אורטופד. מה שמזכיר לי תקרית שבה הלכתי עם מישהי למומחה למדרסים, וכשנתבקש על ידה להתאים לה נעל שניצבה על עקב חוטי דקיק ומפלצתי, החל לצווח "אני לא אעשה שקר בנפשי, זה יהרוס לך את הגב" ונמלט בפאניקה כאילו ראה את השטן.

קשה לי להסביר את התאווה הזו לנעליים לא מעודנות. אני סולדת מנעליי עקב, נעליים מעודנות שכדי ללכת בהן צריך לוותר מראש על האפשרות לרוץ, לקפוץ או לרקוע רגל, ואני ממש לא מתרגשת מנעליים שחושפות Toe Cleavage  (מחשוף הבהונות) סקסי. בעיני נעל שמצליחה לשלב יציבה נוחה עם איזה תחכום עיצובי, צבעים יוצאי דופן, שילובים מעניינים ולא צפויים של מרקמים ואימום שנראה כאילו עוצב למסעות בחלל ולא לשיטוט בטיילת היא סקסית פי מאה. במהלך חיפושי בעולם נתקלתי פה ושם בנעליים שהיה להן אותו ניחוח פראי, לא מרוסן, לא ברור, נעליים שברור כי הן נועדו לבעוט בעוצמה בכל המוסכמות. כצפוי, כמה צפוי, אפשר היה להשיג אותן רק במידות לגברים.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • yaelisrael  On יוני 10, 2010 at 1:03 pm

    אני חולת נעליים מכל צורה וסוג. לפעמים אני מעמידה אותן בשורה ארוכה ומביטה עליהן. פטיש כזה. לא הגעתי לחמישים, אבל מתקרבת….

  • דני  On יוני 10, 2010 at 1:05 pm

    כ-foot fetishist מושבע, פוסט זה הסב לי עונג וסיפוק רבים. תודה דפנה.

  • כנרת  On יוני 10, 2010 at 3:15 pm

    שמחתי לקרוא אותך כפליים (קראתי גם בדפוס). אבל קיוויתי שברשת תצרפי קצת תמונות של הנעליים שלך.

    ואני מוכרחה לחלוק על הסיפא של דבריך. מהתצפית המשתתפת שלי בעולם, בכל הנוגע לשמות פרטיים ולבוש, דווקא נשים נהנות מחירות גדולה יותר מזו של הגברים.

    • דפנה לוי  On יוני 10, 2010 at 3:22 pm

      יש לנו לכאורה יותר בחירה, אבל בעיקר בין מה שנחשב נשי, ובעולם הנעליים ככל שהן נשיות הן פחות יציבות, יותר עדינות ומחייבות הליכה מחושבת, מהוססת. אני לא מצליחה לדמיין גבר מסכים להתנהל בתוך נעליים שמגבילות את צעדיו, אבל אולי זה הדמיון המוגבל שלי.

      • itamarzo71  On יוני 10, 2010 at 7:00 pm

        נעלי הסנפיר הכחולות מהממות

  • מוני  On יוני 10, 2010 at 6:10 pm

    נשים ונעליים סיפור אהבה:)

  • מוני  On יוני 11, 2010 at 8:58 am

    קיבינימאט את מוכנה כבר לאשר אותי?

  • שוֹעִי  On יוני 11, 2010 at 12:43 pm

    הי דפנה,
    על כך כתב סנדרסון: נעליים קונים מהר.. (-:
    במזרח הקדום ראו בנעל סמל לקניין. לפיכך מרבה נעליים היה גם כנראה מרבה-נכסים.
    אבל אני לא חושב שזה הסיפור; נעליים ריקות מעלות באדם איזה עצב.
    איני מרבה- נעליים, אבל בכל זאת בכל עת בה אני משליך זוג נעליים מצוינות, ששירתו את הליכותיי יפה, זה כמעט אירוע מלנכולי, כאילו מזכיר לאדם את היותו בן-חלוף.
    ואולי הרבה נעליים מבטאות שאיפה כמוסה להיות מרבה-רגליים (-:ף, כלומר להספיק ולחוות את החיים במלואם, ככל הניתן ובכל המגוון.

    • דפנה לוי  On יוני 11, 2010 at 2:14 pm

      איזה דימוי נהדר, שועי, הצחקת אותי מאוד עם המרבה רגליים הזה. מאחר שלא מזמן חזרתי לנסות לרוץ, אני מוותרת מראש על האפשרות להתנהל עם עוד כמה זוגות רגליים, תודה. המלנכוליה שתיארת בהחלט מוכרת לי. היא באמת לא קיימת כשאני מעבירה הלאה או משליכה בגד ישן, ובהחלט מתעוררת כשזה מגיע לנעליים. משונה…

  • galithatan  On יוני 12, 2010 at 7:27 pm

    אני עדיין מנסה לפענח איך צועדים על הנעליים השחורות האלה. תעלומה.

    • דפנה לוי  On יוני 12, 2010 at 8:09 pm

      דווקא הן נוחות להפליא, וכשהולכים בהן לא מרגישים בכלל את הקוביות אלא איזה מין "באונס" קופצני, מהסוג שנייק אייר מבטיחות ולא מקיימות.
      מחר אעלה תמונות. כינרת בקשה ותקבל…:-)

  • שחר שילוח  On יוני 12, 2010 at 11:27 pm

    איך את מאחסנת את כל הנעליים? יש לי כמות צנועה בהרבה ואני לא יודעת איפה לשים אותה ברחבי דירתי הבינונית

    • דפנה לוי  On יוני 13, 2010 at 7:48 am

      זה בעייתי, כמעט כמו ערימות הספרים שמדירות את רגלי מבייתי שלי…

  • טלי רוזין  On יוני 13, 2010 at 5:52 pm

    הו, בובי! כמה טוב שנגעת בשאלת האיחסון. זה התחיל בקופסאות רגילות, כאלה שאומרים עליהן "כן, עם הקופסה" בחנות. אחר כך שמעתי על מישהי שחדר הארונות שלה מלא בקופסאות ועליהן… תמונות פולארויד (!) של הנעליים שבפנים, אז מיד רציתי (ועשיתי) גם.
    ואז הגיע הפתרון האולטימטיבי. יקר, אני מודה, אבל שני ימי הולדת ושתי אחיות סידרו לי אותו: קופסאות פלסטיק קשיחות, שקופות במידה, כולל פתחי אוורור וידית לנשיאה! קומות קומות הן מסודרות בתחתית ארון הבגדים שלי, ואני שולפת ומחזירה, שולפת ומחזירה, אחחחחח עונג.

  • מוש  On יוני 13, 2010 at 7:31 pm

    אין כמו כפכפי ים.כהרגלך, פוסט בועט ומרנין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: