הסופרת הכי מעניינת שתקראו השנה

פגשתי את אלי סמית – סופרת נפלאה, באמת נפלאה – בקיימברידג', לשיחה שבאמת לא רציתי שתיגמר

הספרים של אלי סמית זוחלים באיטיות מענגת אל מתחת לעור. כמו מוזיקה מורכבת, שלפעמים נדמה שצלילה נפרעו במידה שמחייבת טלטלה גדולה בראש ובלב.היא מרשה לדמויות שלה לחרוק ולעלילה לצפצף ולכל התערובת הזו להפוך למשהו בלתי צפוי שגולש מגבולותיהן של תבניות ספרותיות מוכרות. סמית היא מספרת סיפורים מצוינת, ויצרנית סדרתית של כורים אטומיים מילוליים, זעירים ומטעים, שהיא מטמינה בין השורות, וממתינים שם לרגע שבו יפער בהם הקורא סדק ואי אפשר יהיה להתחמק מהקרינה.

נפגשתי עם סמית בקיימברידג', בקפה השקט של מוזיאון פיצוויליאם ברחוב הראשי. התירוץ הרשמי לראיון הוא צאתו לאור של התרגום העברי ל"המקרית", רומאן נפלא המביא, בחמישה קולות מובחנים, את סיפורה של משפחה היוצאת לנופש באתר מרופט ומאכזב, ובעקבות מפגש אקראי עם בחורה זרה חוזרת משם שונה עד בלי הכר. הסיבה האמיתית היא, כמובן, שאני מכורה כבר שנים רבות לכתיבה של סמית, וגם להופעותיה – הנדירות – בתקשורת. סמית לא ממש מעוניינת להכיר לציבור את האישה שמאחורי הספרים. זה לא שהיא מסתירה סודות גדולים – היא חיה בעיירה האוניברסיטאית היפה והמנומנמת עם בת הזוג שלה, שרה ווד, היוצרת סרטים תיעודיים, והיא מקדישה את כל זמנה לכתיבה. אבל היא לא ממהרת להיחשף, לא במילים ולא בצילום, מה שכמובן הפך, בעיני, את הנסיעה אליה לסוג של מסע אתגרי.

סמית, בת 48, נולדה באינברנס, סקוטלנד, בשכונה שלא הייתה מן העשירות בעיר. היא למדה לקרוא בגיל שלוש, מהתוויות של התקליטים שהשמיעו בבית האחים הגדולים שלה ובבגרותה למדה ספרות אנגלית באוניברסיטת אברדין הסקוטית ובקיימברידג', והחלה לכתוב דוקטורט וללמד במקביל. מחלת העייפות הכרונית שיתקה אותה במשך כמעט שנה, והיא נטשה את האקדמיה והפכה לסופרת ועיתונאית (במוספי ספרות) במשרה מלאה. "זה התאפשר מפני שידעתי להסתפק במועט לאורך הרבה שנים", היא מסבירה. "ומפני שאין לי ילדים ויכולתי לחיות משכר סופרים זעיר, ולא הייתי צריכה לדאוג לאיש". סמית, הידועה בשפה העשירה, בהמצאות הלשוניות, בלהטוטנות שבה סיפוריה נוגעים בספרים אחרים ובהתייחסויות חוץ ספרותיות שונות, היא יקירת המבקרים. כשאני מניחה, בקול רם, שהמעמד הזה הפך אותה בוודאי לאישה עשירה, היא צוחקת. "פרסים ספרותיים", היא מבהירה, "מבטיחים שהמו"ל שלך ירצה להמשיך להוציא אותך לאור, אבל ממש לא מביאים לך כסף".

 

 "המקרית" (מאנגלית: ארנה קזין, "בבל") היה מועמד לפרסי היוקרה "אורנג'" ו"בוקר" וזכה פרס וויטברד הנחשב. זהו ספרה הרביעי (מתוך עשרה) המתורגם לעברית. קדמו לו "עולם מלון", "כמו" ו"בת פוגשת בן", שתורגמו לכשלושים שפות וזכו בפרסים וביקורות משבחות. קהילת הקוראים שלה בארץ עדיין מצומצמת, אבל החברים בה הם מעריצים אדוקים. סמית אומרת שזה גם המצב באיטליה ובהולנד ובארצות הברית, מקומות שאליהם הגיעה כדי לפגוש קוראים ונדהמה לגלות את הבקיאות ועומק המחשבה שהם משקיעים ביצירותיה. "אחת הסיבות בגללן אני לא אוהבת לספר על עצמי ולא רוצה להפוך למין סלבריטי-ספרותי היא שגם ככה הספרות מקבלת מקום זעיר למדי בתקשורת, וחבל לבזבז אותו על דברים לא חשובים", אומרת סמית. "כקוראת איבדתי די מהר עניין באוטוביוגרפיות של סופרים, משום שידעתי שהן מחושבות מאוד ורובן מלאות שקרים במילא, כך שהיה טעם לקרוא אותן רק אם היו מוצלחות מאוד מבחינת כתיבה, שאז לא משנה כל כך אם הן קשורות למציאות".

היא זוכרת בבהירות את היום שבו החלה לכתוב. בת שבע בערך, נתבקשה בבית הספר להמציא שירים בחרוזים "וגיליתי שאני מצטיינת בזה, כך שזה משך אותי מאוד. בערך באותה תקופה קראתי ספרים על חבורות של ילדים וההרפתקאות שלהם, ותסכל אותי מאוד שאין בחבורות האלה בנות אז פשוט כתבתי את הסיפורים מחדש. זה הגיל שבו התחלתי לגלות את העולם והיו לי המון שאלות מוסריות בוערות, ולא הבנתי למה בנות לא יכולות להשתתף בכל דבר שבנים עושים".

כשאני גיליתי את זה כילדה, לא שכתבתי סיפורים אלא התפללתי להפוך יום אחד לבן…

"אני כנראה כבר הייתי בן. האמת היא שכל שאלות המיניות עוד לא התעוררו בי, אבל הרגשתי שמרמים אותי כששמים אותי בקבוצה שאמורה לא להישמע ולא להיראות באותה עוצמה כמו קבוצה אחרת".

חייך כלסבית נוכחים בכתיבה שלך?

"מן הסתם יש בכתיבה שלי מקום לאחר, שאינו חלק מהרוב, לאלה שחיפשתי ולא מצאתי בספרים של ילדותי".

עברו שנים רבות מאז ועד שהתחלת לכתוב ברצינות

"ביליתי המון שנים בלימודים של שפה וספרות אנגלית וסקוטית, ולקח לי זמן להבין שאלה לא החיים שנועדו לי. כתבתי עבודת דוקטורט שעסקה כולה ביצירות שנכתבו ב – 1922, השנה שבה ט.ס. אליוט כתב את "בארץ ישימון", וג'ימס ג'ויס את "יוליסס", אבל כללה התייחסויות לוולף ולורנס ופורסטר ולויליאם קרלוס ויליאמס, ובסופו של דבר שנאתי את הרעיון שלכל שאלה חייבת להיות תשובה וכשקיבלתי את העבודה בחזרה עם דרישה לכתוב מחדש אחת אחד הפרקים כבר לימדתי בגלאזגו והחלטתי לא לגעת שוב בדוקטורט".

את הסופרת השלישית שאני מראיינת שנטשה את הדוקטורט שלה בספרות… זה קרה גם למרגרט אטווד ולקייט אטקינסון. יכול להיות שכשיש צורך ליצור בעצמך אין לך סבלנות לעסוק בניתוח יצירות של אחרים?

"הוי, קייטי ופגי, חברותיי הטובות… כשנפגשנו וגילינו שזה אחד הדברים המשותפים לנו התלהבנו נורא…  ברור ששלושתנו לא יכולנו לבטא את היצירתיות שלנו בתוך המערכת האקדמית, שהיא מסגרת קשוחה ולא מאפשרת שום משחקיות ומתנגדת לתהיות וביקורת ושינויים. שלושתנו מעדיפות לטעום יין, ולא לכתוב מאמרים מלומדים על יין, שנצמדים לכללי דיבור שנקבעו מראש".

המשחקיות שאת מזכירה מאוד ברורה בכתיבה שלך. אין כמעט ספר שבו את לא מדברת במספר קולות שנבדלים כל כך אחד מהשני. ב"עולם מלון" את כותבת אפילו מפי רוחה של נערה שנרצחה…

"הלוואי שיכולתי לא לעשות את זה. אני מקנאה מאוד בסופרים שמצליחים לגבש קול אחד ברור ובהיר שמוביל את כל הסיפור. קראתי עכשיו את "ברוקלין" של קולם טויבין וכל הזמן חשבתי שהלוואי שאוכל לכתוב ככה, בקול יחיד, זה כל כך קלאסי ומקסים.  מבחינתי ברגע שדמות מדברת, יש לפחות עוד אוזן אחת שמקשיבה לה, וזה מרמז על קול נוסף, על גרסה נוספת של העניינים, ואני חייבת לדמיין אותה ולכתוב אותה. זה גם יותר מעניין אותי מבחינה פוליטית – ליצור דיאלוגים שחורגים מתוך האני שלי, שמראים שיש קשר בין עולמותיהם של אנשים שלכאורה נראים מנותקים לגמרי אלה מאלה".

המעברים האלה שלך דורשים המון תשומת לב והשקעה מצד הקוראים

"בשביל זה יש לנו ספרות. זה עולם שתובע מאתנו השתתפות. כקוראים אנחנו מחברים בעצמנו את הספר, אחרת לא נולד ממנו שום דבר שיש לו משמעות עבורנו".

יש סופרים שמעניקים חוויה פחות עוצמתית ויותר בידורית בכתיבה שלהם

"אני לא מסוגלת שלא לכתוב כמו שאני כותבת. כרגע אני עובדת על ספרי החדש (שיקרא There But For The…") ואני יודעת שההקשרים בין הדברים שמתרחשים בו כל כך קלושים שאני תוהה עד כמה הקוראים שלי יעמדו בזה. לכל רומאן שלי לוקח שנים לנבוט ולצמוח, וגם זה גורם לי לכתוב אותו מכל מיני זוויות מבט, אני מוכרחה שיהיו כמה קולות שאוכל לדבר איתם אחרת יוצא שאני תקועה שנים רק עם אדם אחד. יש בוודאי קהל שמעדיף ספרים ברורים יותר, שלא יפתיעו אותו. כמו הספרים של ג'ואנה טרולופ או מייב בינצ'י, סופרות נפלאות, שמעניקות לקוראים חוויה צפויה מראש של סיפוק והתחשבות בצרכים שלהם. אני פשוט לא יודעת לעשות את זה".

ולמרות זאת יש לך קהל שמאפשר לך להתפנות לגמרי לכתיבה

"היה לי הרבה מזל. כשהגעתי לקיימברידג' כתבתי קובץ של סיפורים קצרים שזכה להרבה תשומת לב, ואחר כך רומאן וככה זה המשיך, ולמזלי קיבלתי פרסים וביקורות מצוינות ויכולתי לקבל מקדמות ולהקדיש את עצמי לכתיבה".

איך זה קשור למזל? זה לא תלוי לגמרי בכישרון שלך?

"כישרון יש מסביב בלי סוף, גם כזה שמתעלמים ממנו והוא הולך לאיבוד. פגשתי עכשיו סופרת צעירה מוכשרת מאוד, שהוציאה ספר ביכורים כל כך משובח אבל ההוצאה לוחצת עליה לכתוב ספר מתח, והיא ניסתה אבל שונאת את זה, ולא נותנים לה הזדמנות לכתוב סיפורים קצרים כי זה לא מוכר. לא היה פחות מזל".

הפרסים שקיבלת שינו את הכתיבה שלך? הפעילו עליך לחץ ליצור עוד ספרים שימצאו חן?

"אני מקווה שלא. אני משתדלת לנהוג כמו שמרגרט אטווד נוהגת לומר, להתייחס לכתיבה כמו לאחותי הקטנה המתבגרת, ולשמור עליה מכל משמר. לפגוש אנשים ולדבר אתם, להתראיין, לקבל פרסים, אבל להפריד את הכתיבה לחלוטין מכל ההתרחשויות האלה ומכל הרעש הזה מסביב. "

עד כמה את מצליחה בזה?

"כשאני כותבת, כמעט שום דבר אחר לא קיים. יש לי משטר כתיבה מסודר. אני עובדת מהצהרים עד הלילה. לפעמים אני כותבת רק עמוד אחד, ויש תקופות שאני לא כותבת בכלל, אבל זו לא בעיה, כי אני מתייחסת לזה כאל תקופת המתנה. אני מחכה קצת ואז המשך הספר מגיע מעצמו".

 

*הראיון התפרסם במוסף הספרים המשובח של לאישה

* זוגתה של סמית, שרה ווד, קולנוענית, העלתה לרשת את הסרט שלה על הארכיון האבוד של הסרטים הפלסטינאיים. אפשר לראות אותו כאן: http://www.animateprojects.org/films/by_date/2009/for_cultura

*כבר אמרתי שאלי סמית היא סופרת מצוינת, שלא דומה לאף אחת אחרת?

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • itamarzo71  On יולי 10, 2010 at 11:00 am

    איזה יופי
    בדיוק לקחתי השבוע את הספר הזה בספרייה
    תודה

    • דפנה לוי  On יולי 10, 2010 at 9:58 pm

      איזה ספרייה? אתה ממש צדיק חברתי עם זה שאתה לא קונה כל דבר שאתה רוצה לקרוא

  • מוש  On יולי 10, 2010 at 11:07 am

    להפתעתי אני לא מכירה את הסופרת, למרות חיבתי הרבה לספרות ולסופרות בפרט. אצטרך לברר אצל חברתי הטובה, אושייה בפני עצמה,
    אם יש לה עותק.ראיון נהדר עם לחלוחית של אינטימיות.

  • אסתי סגל  On יולי 10, 2010 at 11:13 am

    לבושתי גם אני לא מכירה אותה. רשמתי לפני.
    תודה.

    • דפנה לוי  On יולי 10, 2010 at 9:59 pm

      אין לי אלא לחזור על המלצתי, ובאותה הזדמנות להציע לכן – אסתי, מוש וכל האחרים/רות שטרם הכירו את סמית – גם את ג'נט וינטרסון. עוד בריטונית אחת שכותבת נפלא, לעתים משונה, ובעיקר אף פעם לא משעמם.

  • מאירה וייס  On יולי 10, 2010 at 11:18 am

    אני מכורה משכבר לאלי סמית וגם לרשימותיך, דפנה תודה על סקירה מצוינת

  • נעמה  On יולי 10, 2010 at 3:26 pm

    קוראת עכשיו את 'המקרית' המצוין. אהבתי מאד גם את 'בת לוקחת בן'.

  • benziv  On יולי 10, 2010 at 3:33 pm

    גם אני לא מכירה אותה. אקרא.

  • עידית  On יולי 10, 2010 at 5:34 pm

    יופי של ראיון. כאחדים לפני, גם אני לא מכירה אותה עדיין – ובזכותך, אקרא בהקדם. תודה.

  • ריקי  On יולי 10, 2010 at 6:07 pm

    תענוג של ראיון, מרתק. המקרית מונח ליד מיטתי, קיבלתי אותו במתנה, ולא חשבתי שאגיע אליו מהר, הוא עבר עכשיו לראש הרשימה.

  • מיטל  On יולי 10, 2010 at 7:08 pm

    כל כך היא נזהרת שלא להפוך לסלבריטי שמכל התשובות לשאלות היפות בכלל לא יודעים מי היא.

    היא שובבה כמו בספרים? היא מתעתעת? היא גברת מכובדת? רואים עליה שהיא אלי סמית במכולת?

    • דפנה לוי  On יולי 10, 2010 at 10:07 pm

      התרשמותי הלא אובייקטיבית, מהמפגש שהיו בו גם עניינים אישיים שלבקשתה לא נכנסו לכתבה, היא שמדובר באישה חריפת שכל, שלא מתנצלת על מה שהיא ולא מתביישת במי שהיא ובמה שהיא רוצה. נחמדה להפליא, מצחיקה מאוד מאוד ונטולת גינונים. לא יודעת אם מזהים אותה במכולת. קיימברידג' הרי מלאה אינטלקטואלים מעופפים.

      • מיטל  On יולי 10, 2010 at 10:11 pm

        זה נחמד לשמוע שהיא מצחיקה ונטולת גינונים. הייתי רוצה לפגוש אותה בעצמי.
        ותודה על הראיון 🙂

  • עדי  On יולי 10, 2010 at 7:12 pm

    דפנה, הראיון מרתק וגם דמות הסופרת המצטיירת ממנו. אני מודה שאני לא מכירה אותה, ועכשו הסתקרנתי מאוד. האם את יכולה לכתוב את שמה ואת שם הספר באנגלית כדי שיהיה לי קל לאתר אותו? אני בד"כ מעדיפה לקרוא ספרים באנגלית בשפת המקור.

    • דפנה לוי  On יולי 10, 2010 at 10:09 pm

      the accidental
      ושמה של הסופרת
      Ali Smith
      (ובהחלט שווה לקרוא אותה במקור, כי האנגלית שלה נהדרת).

  • עדנה  On יולי 10, 2010 at 8:16 pm

    תודה דפנה. עד עכשיו לא הכרתי – אחפש בספרייה.

  • amalia yeladimstore  On יולי 10, 2010 at 9:45 pm

    מתי פגשת את מרגרט אטווד? איזה כיף לך.
    חוץ מזה הסתקרנתי, אז מתישהו כשאחזור לחיים עם פנאי, אקרא

    • אלון  On יולי 12, 2010 at 6:03 pm

      אטווד היתה בארץ. גם אותה ראיינת?

  • הדובדבן המשתולל  On יולי 11, 2010 at 12:49 am

    ראיון מרתק. למרות שלא קראתי את ספריה.
    מה שכן שמתי לב, זה לשפם שלה. אני מניח שהוא לא מצויר.
    אני לא אוהב שפמים אצל סופרות, לא יודע למה. אני גם, אני מניח, לא כל כך אוהב שפמים אצל משוררות. במחשבה נוספת אני לא כל כך אוהב שפמים אצל נשים. אולי רק אצל קברניות מגירגיסטן.
    למה לא שאלת אותה "מה הקטע שלך עם השפם?"

    • האבטיח הרגוע  On יולי 12, 2010 at 6:02 pm

      שפם או לא שפם – שאלה של הרגל. לרוב הנשים המזרח תיכוניות צומח שיער שחור על השפה, והן מורטות אותו בחירוף נפש. כמו שהן עושות מעוד אזורים ואפילו מהזרועות. מין צו די אדיוטי של החברה שלנו, התרגלנו, ולא כל כך נורא שיש נשים שזה לא מספיק מעניין אותן לטרוח או שמקבלות את עצמן כך.

  • אקראית  On יולי 11, 2010 at 3:21 am

    עוד בריטית (שמאלנית..עין ערך ארכיון הסרטים הפלסטיני האבוד). אולי מוכשרת, אבל נשמעת דומה לאחרות. איה ג'יי.קיי רולינג הגדולה מכולן? ולה אין שפם

  • anatlevin12  On יולי 11, 2010 at 2:26 pm

    "כמו" הוא אחד הספרים שאני הכי אוהבת לחזור אליהם, אפילו בשביל עמוד אחד, בשביל פיסקה.
    תודה גדולה על הראיון הזה, ועל זה עם אטווד, שתי סופרות מרנינות באמת, מעוררות השראה.

  • galithatan  On יולי 12, 2010 at 8:18 pm

    אני אוהבת את אלי סמית. ותכף מתחילה לקרוא את "המקורית". אז תודה על הראיון המעניין 🙂

  • רוני  On יולי 15, 2010 at 11:45 pm

    אפילו לא שמעתי עליה. אצה רצה לספריה ביום ראשון. ראיון מפתה עם אשה מפתה בחוכמתה.

Trackbacks

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: