בדידותו של הסופר למרחקים ארוכים

 הראיון שערכתי עם פאולו ג'ורדנו, מחבר "בדידותם של המספרים הראשוניים" מבקש את הכותרת שניתנה לו השבוע במוסף הספרים של לאישה – "מאמא מיה!". פיסיקאי איטלקי צעיר מאוד, שספר הביכורים שלו מסחרר מיליוני קוראים ואפילו הביקורת אוהבת אותו. שיחה  על האופן שבו מדען מסור מגלה פתאום את האזורים הנידחים והבלתי משומשים של מוחו שלו:

 

את שני הפרקים הראשונים של "בדידותם של המספרים הראשוניים" ינקתי לתוכי במהירות שכמעט לא השאירה לי אוויר לנשימה, עד שהמילים התגלגלו ומצאו להן מקום לנוח – איזה לנוח, להתהפך חסרות מנוחה, מטרידות ומכאיבות – בחלל בלתי מוכר שבין איברי הפנימיים: אליצ'ה נפצעת בתאונת סקי, מתיה מאבד את אחותו ובאותן שניות ממש, מתחילה להתגבש סביב כל אחד מהם חומה של בטון שרק קרבתו של האחר מסוגלת לחרוץ בה חריצים.

המשך הספר מרעיד פחות, אם כי עשוי היטב, ומתאים ככפפה לידיה הנשיות של איזבלה רוסליני, המככבת בגרסה הקולנועית המופקת בימים אלה. "בדידותם של המספרים הראשוניים" ("כתר", מאיטלקית: יערית טאובר) הפך לתופעה: להיט בינלאומי שמכר כבר למעלה ממיליון וחצי עותקים וגרף את כל הפרסים הספרותיים הנחשבים במולדתו, משום שהוא מעורר הזדהות גדולה, עם הכאב והבדידות והחלומות וחוסר היכולת לפרוץ את אותה חומת בטון, והתקווה, שהיא לעתים נאיבית ולעתים מפוכחת כל כך, שעל הכל תגבר האהבה, או לפחות שותפות הגורל.

פאולו ג'ורדנו, הסופר הצעיר ביותר שקיבל עד כה את פרס סטרֶגָה, הפך לפני שנתיים לסופר, כמעט במקרה. פיזיקאי יליד טורינו, שכתב דוקטורט העוסק בחלקיקים הזעירים, הקוורקים. למרות השם, ולמרות שאחד מגיבורי הספר הוא מתמטיקאי, אין ב"בדידותם של המספרים הראשוניים" זכר לחשיבה מדעית, מרחוקת ומחושבת. להפך, הספר מפתיע בסנטימנטליות ובהקשבה שהוא מגלה דווקא לסערות פנימיות, של אנשים שלא תמיד מסוגלים לבטא את רגשותיהם. השפה של ג'ורדנו לפעמים חסכנית אבל תמיד צבעונית מאוד, והוא לא מהסס לשתף את קוראיו בחדות שבה הוא רואה את האכזריות שהעולם מגיש בשפע למי שנחשבים יוצאי דופן ומתקשים להשתלב.

"התחלתי לכתוב בגלל שהייתי משועמם", נזכר ג'ורדנו. "אחרי שסיימתי את התואר השני ולפני שהתחלתי ללמוד לדוקטורט. הרבה שנים הייתי שקוע רק בלימודי פיזיקה, והתחלתי להרגיש שאני צריך איזה פעילות יותר "חופשית" ויצירתית, שבה אני אוכל להתמודד מול עצמי בלבד, בלי לעמוד מול קהילה שלמה, כמו באקדמיה. "

סליחה, אבל כתיבה ספרותית לא מצריכה שימוש ביכולות אחרות לגמרי של המוח מאלה שתרגלת כמדען?

"נכון, בכתיבה ובמחקר משתמשים ביכולות אחרות לגמרי, משום שהכלים ליצירה שונים, אבל בשני המקרים צריך דמיון ויכולת הפשטה, והרבה זמן ותשוקה לניתוח של מצבים".

אתה מקדיש חלק גדול מהספר לתיאור של הילדות כתקופה קשה, אם לא הקשה יותר, בחייהם של גיבורי הספר, וגם דמויות המשנה שלידם. זה מבוסס על ניסיון אישי?

"לגמרי לא. לא חוויתי בילדות שלי איזו טראומה אמיתית, בטח לא כמו זו שחווים שני הגיבורים הראשיים של הספר. כילד רגיש, לא ממש הצלחתי להתגונן מפני כל מה ששמעתי על העולם, והיו סיפורים קשים ששמעתי והזדהיתי איתם. אני חושב שהילדות היא זמן המפתח של החיים שלנו. בכל פעם שאני חווה תחושות או רגשות שמבלבלים אותי, אני מנסה לחזור במחשבותיי לילדות ולראות איך אז, כילד, נהגתי להגיב במצבים דומים. זה עוזר לי להבין טוב יותר מי אני. חוץ מזה, למרות שאנחנו נוטים לצייר את הילדות בצבעים אידיליים, כמו סיפור אגדות, תקופה מאושרת, מדובר הרי בתקופה מלאת כאב, מסתורית מאוד. אנחנו מתבגרים ושוכחים – ולכן אני נמשך לזה כל כך".

גם אליצ'ה וגם מתיה נאלצים להתמודד עם כל הבעיות שלהם לבד. אנורקסיה, חרדות, התעללות בבית הספר. אין להם קשר ממשי עם המבוגרים בעולמם, אפילו לא עם ההורים. למה בחרת לתאר אותם כך?

"לא באמת בחרתי. אני חייב להודות שהדברים פשוט יצאו ממני ככה, באופן טבעי. מפחיד, נכון? לא התכוונתי להאשים את ההורים או להטיל עליהם את האשמה לכך שהילדים בסיפור לא משתלבים היטב בחברה. בעיני, ההורים אשמים בעיקר בכך שהם שכחו את הילדות שלהם, הם לא מסוגלים לדמיין איך מרגיש ילד, מה זה להיות ילד בן שבע או מתבגר מבולבל מאוד וכועס".

ג'ורדנו עונה לשאלות שלי בנדיבות מילולית. אני מתעקשת להיות מופתעת מכך, כמו מהקלילות שבה הוא כותב, למרות שעיקר הכשרתו, כאמור, בתחום המדעים המדויקים. הוא לא הראשון, אני יודעת. אפילו במולדתו קדם לו, למשל, פרימו לוי. ולמרות ההתעקשות שלי, ג'ורדנו ממשיך לטעון שאין קשר בין שיטת העבודה שלו במעבדה, לזו שליד שולחן הכתיבה הספרותי: "המון שנים רציתי לכתוב רומאן ולא היה לי אומץ. בסופו של דבר הסיפור התגלגל חלק אחרי חלק, בלי תכנון מראש, והתפתח תוך כדי שכתבתי אותו, כשישבתי מול המחשב. אני משער שכל החומרים היו שם מראש. זה בטח קורה כך לכל מי שכותב ספר ראשון: אתה מכניס לשם הכול, כל מה ששמרת בתוכך כל החיים עד לאותו רגע. הבעיות האמיתיות צצות רק אחרי זה, כשאתה צריך לדחוס את כל החוויות והתחושות שלך למסגרת שמתרחשת במהירות גדולה בהרבה מהמהירות שבה חווית אותן".

ג'ורדנו מדבר על ניסיון חיים, על חוויות שאגר כל חייו עד שהתיישב לכתוב, וכמעט מפתה לשכוח שהוא רק בן 28 וכבר לפני שנתיים הוכתר בתואר ילד הפלא של הספרות האיטלקית. גם ב-39 מדינות אחרות הוא להיט, ונראה שבארץ מתרחש שכפול מדויק של אותה תופעה. האם ההצלחה העצומה הזו הפתיעה אותו? האם היה לו מושג שבכל העולם יאהבו כל כך את מה שכתב?

"ברור שזו הייתה הפתעה מוחלטת", הוא מצהיר. "למעשה, הופתעתי שמישהו בכלל הסכים לפרסם את הספר שלי באיטליה, חשבתי שאני עדיין לא בשל לכל זה. כל מה שקרה מיד אחרי שהספר יצא לאור, הדהים אותי לגמרי, וכתוצאה מכך אני חושש שלא יכולתי ליהנות לגמרי מכל הדברים. הרי חלק מההנאה הוא הציפייה, ופה לא ציפיתי לשום דבר. אני מרגיש שההצלחה בכל העולם הביאה איתה גם סוג של אחריות. אני נוטה עכשיו לכתוב אחרת, להתרחק מדברים שיכולים להיות יותר אישיים או מקומיים, כי יש לי קוראים ממקומות אחרים לגמרי".

התשובה של ג'ורדנו מפתיעה, ומפתיעה עוד יותר התגובה שלו לבקשות שהגיעו ממדינות אחרות, שם המו"לים החליטו לרכך חלק מתיאורי היחסים האכזריים בין הילדים, למרות שאלה בהחלט לא גראפיים ובטח לא פורנוגרפיים. ג'ורדנו מסכים. הוא מבין שמדובר ברגישות שאולי היא תלוית תרבות. בכל הראיונות עמו הוא חוזר ומסביר שהוא עצמו רגיש כל כך שהוא לא רוצה לכפות על איש "מוזיקה מילולית" שקשה לו לשמוע.

הסוף של הספר מפתיע מאוד. היתה לי תחושה שכתבת כמה סקיצות, ובחרת אחת שלא הייתה ממש מתחייבת. ידעת מראש איך הסיפור יגמר או שבאמת בחרת מבין כמה אפשרויות?

"לא היה לי מושג לאן הסיפור יתקדם ואיך הוא יגמר. הרעיון המקורי שהיה לי, היה לסיים את הסיפור כששני הגיבורים הראשיים הם נער ונערה מתבגרים. מה שקרה באופן טבעי, זה שהנחתי להם להמשיך להתבגר. לא שיערתי שאני כותב סוג של סיפור אהבה, ושמהר מאוד אצטרך לבחור בין סוף טוב לסוף רע… כתבתי את ארבעים העמודים האחרונים לפחות חמש פעמים, אבל בכל פעם סוף הסיפור של מתיה ואליצ'ה היה זהה…"

פעם רצית להיות כוכב רוק, ויתרת בגלל פחד במה, ועכשיו משהפכת לסופר מצליח, נטשת את האקדמיה. זה היה מהלך קשה?

"זה קרה לאט. תהליך הדרגתי. רק לפני חודשים ספורים ויתרתי לגמרי על העיסוק במדע. יש לי תחושה שבסופו של דבר לא הייתה לי ממש ברירה. בפעם הראשונה בחיים קרו לי דברים שהיו חזקים הרבה יותר מן הכוח שלי לתכנן את העתיד שלי, ונתתי להם להשתלט על חיי. ככל שיחלוף הזמן, כך אדע אם עשיתי את הדבר הנכון או שפשוט הייתי חלש ונכנעתי".

איך תדע?

"אני בשלבים ראשוניים מאוד של כתיבת הספר הבא. הסיפור צמח בתוכי במהלך השנתיים האחרונות, מאז פרסום "בדידותם של המספרים הראשוניים", אבל לא הצלחתי למצוא דרך לספר אותו. התחלתי כמה טיוטות שונות. זה סיפור של משפחה וכמו הספר הראשון, גם הוא יהיה פרוש על פני שנים רבות. אני מניח שאם אמשיך לכתוב, ואחר כך אמשיך עוד, אדע שבחרתי נכון".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • galithatan  On יולי 26, 2010 at 10:50 am

    אהבתי את בחירת המילים "תשוקה לניתוח של מצבים". מעניין יהיה לראות מה יקרה בספר השני…
    ועוד מעניין אותי האם הסופר יותר מעניין מהספר או לא. כי כבר קרה שקראתי פה ראיונות שלך, והסופרים היו מקסימים, והספרים, אהממ, פחות.

  • ליידי דיליי  On יולי 26, 2010 at 1:09 pm

    גם סופר מוכשר ואינטליגנטי, גם מצודד למראה, גם בעל דרכון זר וגם בעל שם מתנגן להפליא. רק שיהיה יהודי, ורווק, ואין יותר מה לבקש בחיים:)

  • אלה  On יולי 26, 2010 at 2:12 pm

    אני לא יודעת איך את עושה את זה. קראתי את הספר והוא לא משהו, ובכל זאת הראיון שלך עם הסופר נשמע מענין כל כך.
    הספר מתחיל פנטסטי כמו שכתבת, אבל ממשיך כמו רומן למשרתות.

    • טלי רוזין  On יולי 26, 2010 at 7:06 pm

      נכון שזה מדהים, אלה? אני מסכימה איתך. הספר ממש לא משהו (נדמה לי שגם דפנה תסכים), אבל דפנה מצליחה גם במקום שבו הם לא ממש מצליחים. הטקסטים שלה עומדים בפני עצמם, והם תמיד מרתקים ומשובחים.

      • דפנה לוי  On יולי 26, 2010 at 8:05 pm

        יש לי עורכת מאפשרת מאוד שם במוסף הספרים…:-)

  • אלפונסו המקורי  On יולי 26, 2010 at 4:03 pm

    סקרן מאד לקרוא ספר שאת תכתבי
    ראיונות שלך עם סופרים מענינים כמעט כמו קריאת ספר
    לפעמים אפילו יותר ממנו
    הבה נופתע ונקבל לבקורת ספר – לא חשוב באיזה נושא
    שאת יצרת
    קדימה

  • ליידי דיליי  On יולי 27, 2010 at 7:31 am

    אני עם אלפונסו!!!

  • poca cosa  On יולי 27, 2010 at 1:43 pm

    גם אני עם אלפונסו!!!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: